בלקן סושי בוקס

..וככה פתאום, אחרי יובש כתיבה של למעלה משנה בה זיגזגתי על הקוטביות שבין כתיבה אקדמית טרחנית לבין ציוצי 140 תווים; עת קראתי את התחכמויותיו הרגילות של הטיים אאוט כבכל חמישי בצהריים, הרגשתי צורך פתאומי לספר שני זיכרונות משני עשורים שונים וערים שונות, ממש עכשיו, ככה.  אולי כי על אף שונותם, הם מובילים לתל אביב של היום, ואולי סתם כי (סוף סוף) בא לי לדבר.

66

הקראש הכי רציני שלי על נער שמעולם לא ידע שאני קיימת היה בחטיבת הביניים, והנער היה לא אחר מאשר תמיר מוסקט, לימים, המייסד, המתופף והמפיק האגדי של הבלקן ביט בוקס. אנחנו בני אותה שכבה ב"ברנר" פתח תקווה, עם אותה צלקת רדומה של אסון הבונים שמחק לנו כתה שלמה מהשנתון בכתה ז'. אבא שלו, יעקב, ניהל את הקונסרבטוריון העירוני שאבא שלי התעקש לרשום אותי אליו לאחר שסחפתי את אורחי הסלון שלנו באילתוריי על הפלייסטיישן של האייטיז – האורגן. ואבא של תמיר היה זה שבישר לי בבחינת הכניסה לקונסרבטוריון שיש לי שמיעה מוסיקלית אבסולוטית, איכות שלא עשיתי איתה שום דבר לימים, מעבר ללבעס גיטריסטים בקומזיצים שזייפו אקורד אחד כדי לזרום.

זה לא שלא הייתי מאוהבת לפני כן, אבל דני החבר המקסים שלי שלימים הפך לסוג של גורו, או יקי תכול העיניים שאיכלס המון פנטזיות סלואו צמוד במסיבות של חברות מצומצמות, שלי ושל רבות אחרות, התגמדו ליד עוצמת הקראש שחשתי כשראיתי לראשונה את תמיר באיזו מסיבה בייתית בגיל 15. תמיר מוסקט היה הגבר הראשון שהכי עשה לי את זה באמת. היה לו משהו במבט שמוליד והורג פרפרים בבטן באותה השנייה ממש. וכילדה שגדלה על הרביעייה/חמישייה/שביעייה הסודית, ידעתי מיד שמצאתי את משימת ה-stalking הראשונה שלי.

תמיר כבר היה אז מתופף מחונן שהופיע על כל במת עצמאות או חג רשמי אחר בעיר, כך שתמיד יכולתי לפנטז מקרוב בלי שירגיש. קצת אחר כך והרבה לפני שהגיע לאיזבו (וכאן אחדש לכם פריט לא ידוע בביוגרפיה המוסיקלית של תמיר), הוא הקים עם חבר בשם גלעד (ביג לייק למי שיאתר את שם משפחתו, משהו אשכנזי וארוך עם פ' ו/או ג' לדעתי, ויספר איפה הוא היום) את להקת 66. בראיון למקומון הוא אמר שקרא ללהקה על שם נקודת האור היחידה בעיר, האוטובוס לתל אביב…

לבסוף, לא עמדתי בזה. הייתי חייבת לעשות משהו גדול, רומנטי ומטורף כדי שיידע על קיומי, אבל כמובן מבלי שיידע על קיומי. אז עשיתי לו קסטה. לא סתם איזה mixed tape מוסיקלי של חנונים/ות, אלא קלטת אישית, עתירת מסרים רומנטיים בקולי האישי משולבים בקטעי פסקולים נבחרים (כן, כן, אני המצאתי את תרבות הרמיקס וערכתי קלטות "חיים שכאלה" כמתנות יומולדת עוד בעידן הדאבל קאסט, תמיד אמרו עלי שאני מקדימה את זמני). את הקלטת השארתי עבורו בתוך שקית על ידית הדלת לדירתם של בני משפחת מוסקט. ו… זהו.

למעלה מעשרים שנה עברו, והיום, כשקראתי בטיים אאוט שהבלקן ביט בוקס יופיעו מחר על משאית בנמל תל אביב, הייתה שם תמונה של תמיר עם שיער ארוך וכובע, וטבעת נישואים מנצנצת שפתאום הביאה לי בבת אחת את הזיכרון המתוק הזה. פתאום אחרי למעלה מעשרים שנה, התעוררה בי סקרנות עצומה לדעת האם תמיר מצא את הקלטת הזו והאזין לה בכלל. אולי הוא צחק וזרק את זה לפח ואולי זה החמיא לו וריגש אותו וייתכן שאף ניסה לאתר את הנערה המסתורית שהיא אני…? אבל יותר מכל, הייתי רוצה לשמוע את הקלטת הזו היום. אני לא זוכרת אף פרט מתוכנה, אני לא זוכרת מה אמרתי ובאילו שירים השתמשתי, ויש בי איזה געגוע לילדה הקטנה ההיא שטעמה לראשונה גוון בוגר יותר של משיכה ותשוקה והייתה חייבת ליצור מזה משהו. אני רוצה לשמוע אותה שוב, לחוות ולהתפדח איתה. מה הסיכוי שתמיר שמר את הקסטה המצחיקה הזו, ומה הסיכוי שמישהו ממכרי המוסיקאים או העיתונאיים יתגייס לתווך ויעזור לי להשיג אותה ממנו?

לייט (צ'רי) בלוסום

איי שם באמצע שנות התשעים, בשנה השנייה שלי לתואר הראשון באוניברסיטה העברית בירושלים, ערכתי את עיתון אגודת הסטודנטים "פי האתון" ולמעשה עשיתי בו כבשלי. כך הגיעה חברתי ענבל להיות מבקרת האוכל של "פי האתון", סתם כי היא ביקשה, למרות שלא היה לה רקע או כשרון כתיבה, והתפריט היומי שלה היה מורכב מדיאטה תמידית של מרק וסלט במטבח של המעונות.

יום אחד, בחור נחמד בשם בועז צאירי שלמד עם ענבל בחוג ליחב"ל (החרוז נחמד אבל יש מצב שבועז בכלל הכיר את ענבל דרך בן זוגה שנמנה על חוג מצומצם של יפנולוגים חלוצים בחוג למזרח אסיה), סיפר לה שפתח את המסעדה היפנית הראשונה בישראל, ממש כאן בירושלים, והזמין אותה לארוחה זוגית חינם תמורת ביקורת ב"פי האתון". למסעדה קראו סאקורה, פריחת הדובדבן ביפנית.

כיום, כשהסושיות יותר נפוצות ממקדונלדס וצברו פופולאריות שהצליחה לגרום אפילו לקוליפורמים להגר מהחומוסיות אליהן, קשה להאמין שלפני חמש עשרה שנה בלבד לא הייתה קיימת כלל קטגוריה של "יפני" במדריכי המסעדות הישראליים. בתל אביב מקובל לחשוב שאוריאל גרוסמן מאונאמי הוא זה שהכניס את הסושי לתפריט הישראלי, אבל נדמה לי שסאקורה קמה קצת קודם. בכל מקרה,ענבל בדיוק נפרדה מהיפנולוג שלה ולא הצליחה למצוא מישהו נועז מספיק כדי להצטרף אליה לארוחה הזו, אז היא הכריחה את העורכת לבוא…

כשאני נזכרת איך ישבנו שם במסעדה היפייפיה והוזרמו אלינו בחינם ובשפע כל המנות הצבעוניות, אני רק חושבת איזו החמצה זו הייתה. שתינו סירבנו לגעת בדג נא, האצות הבהילו אותנו ועשינו טובה שליקקנו איזה נודל או טמפורה אחרי שהבטיחו לנו שהכול עשוי ממרכיבים המוכרים למשטרה כמו ירקות ועוף, או לפחות דג שבושל קצת, רחמנא ליצלן. בועז היה מאד סבלני אלינו, הוא ידע שאנחנו מייצגות את הקהל הממוצע שיצטרך לחנך בהדרגה, כי אוכל יפני, כמו אלכוהול, זה טעם נרכש.

חזרנו למעונות רעבות וענבל הכינה… מרק וסלט. בזמן הארוחה התלבטנו מה לכתוב בעיתון. המסעדה יפיפייה והמנות כל כך יפות, ובטח מי שיודע לאכול אוכל יפני יתלהב מזה נורא וירגיש שממש הביאו לו את טוקיו לירושלים, כי הכול היה נראה כל כך ביזאר שזה בטוח אותנטי. וזה פחות או יותר מה שענבל כתבה בסוף.

עם או בלי קשר לחוויה היפנית ההיא, הייתי לייט בלומר בכל מה שקשור לסושי. לקח לי שבע שנים כדי להתחיל לאכול סושי. זה קרה באמת רק ב-2002 כשהייתי בסין ולא יכולתי יותר לגעת באוכל השומני שלהם. הסושי הצמחוני, בעיקר אבוקאדו וטמאגו, הפך למפלט שלי בשנחאי. כשחזרתי ארצה הלכתי לאונאמי וגיליתי שהטעם אכן נרכש והחך שלי היה מוכן גם לסלמון וטונה במצב נא.  שנתיים אחר כך סושי כבר היה המאכל האהוב עלי, שני לקוסקוס בלבד. בינתיים סאקורה של צאירי פתחה גם סניף תל אביבי בקינג ג'ורג' שהיום אני גרה לידו. ובכל פעם שאני לוקחת משם טייק אוואי (יקר אבל שווה כל אגורה), אני נזכרת בארוחה המפוספסת והמצחיקה ההיא, עת היינו פאקצות ירושלמיות פרובינציאליות, טרם פריחת הדובדבן בארצנו.

הבית לא מסודר, אבל…

שלום וברוכים הבאים לאכסניה החדשה של הבלוג הותיק הזה. המון זמן לא כתבתי פוסט ונכנסתי קצת למוד הכתיבה התמציתית הטוויטריסטית, אבל אני מאמינה שלקראת הקיץ אחזור גם להתבטא ב-140 תווים ומעלה.

למרות שהבית כאן עוד לא ממש מסודר, אשמח לעדכן אתכם בקצרה מה קורה איתי. אני מאד ממליצה לעקוב אחרי בטוויטר בשביל המלצות נחמדות ופירורי מידע שוטפים ולא מעיקים (אני לא מאלו שמצייצים פעמיים בשעה, ממש לא).

הגשתי את הדוקטורט שלי סוף סוף לפני שלושה חודשים והוא כעת בשיפוט. חשבתי שאהיה פנויה ועליזה אחרי זה, אבל לא נחתי מאז, אפילו נסיעות לחו"ל לא היוו מנוחה. הייתי בנשף בוינה ובקיץ אפתיע אתכם בכתבות וידיאו מרהיבות שאני לא מספיקה לערוך בשוטף וחייבת לכם עוד מהוואי ומלטה וגם הנשף בוינה.

דיאלוג? השתתפות?? פחחח…

זוכרים את ההרפתקה הפוליטית שלי בלוכסמבורג? פגשתי שוב את כל החברים בכנס גדול של פעילי שלום  מכל האיזור בברצלונה והותקפתי ישירות בצורה מכוערת על ידי פעיל שלום פלסטיני אחר, מה שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה בבלוג של הכנס. הדעה הפוליטית שלי כרגע אמביוולנטית מתמיד.  במושב אחר בכנס הזה ניסינו להפעיל את הקהל במקום להרצות בפניו וחצי מהקהל קם ויצא. אנחנו ממש עוד לא מוכנים לתרבות השתתפותית אמיתית כי רובנו עדיין לא מאמינים שהידע שלנו הוא בעל ערך ושבאינטראקציה עם ידע של אחרים אפשר להפיק משהו ראוי. מעניין, לא? בפורום הזה טענתי שבלוגר הוא לא עיתונאי ולא אקטיביסט אלא אדם שמוכן לשתף את עצמו באופן פומבי ויומיומי וכמה שזה נשמע פשוט, וכמה שנדמה שכולם עושים זאת, עובדה שלא.

להחליף פחד בתקוה

כידוע לכם אנחנו בעיצומה של העונה האחרונה של אבודים ואני כותבת פרשנות ותיאוריות במרץ רב בעברית וממשיכה ליצור את הוידיאו-פודקאסט שלי באנגלית שזוכה לקהל יפה בקרב המעריצים בחו"ל.

כאלטרנטיבה לצריכת תקשורת המונים שפונה לפחד שלי ומזינה אותו ומעוררת בי יאוש יומיומי, החלטתי להרחיב את החשיפה שלי לאמנות, כמרחב שבו אני יכולה להתחבר ליצירתיות, דמיון ותעוזה אנושית שמעוררים בי השראה ותקוה. שתיים מהתערוכות שממש עשו לי את זה עד כי הלכתי אליהן פעם שניה היו:

1. תערוכת אמני הזכוכית הבינלאומיים הייחודית בגלריה ליטבק, שפתוחה עד אמצע מאי ואתם פשוט חייבים לרוץ לשם. אל תוותרו על היצירה "פיתוי נצחי" בחדר השחור שיש אליו תור ארוך. לא ראיתם דבר כזה מימיכם. הנה וידיאו קצר עם האמן שאולי ישכנע אתכם.

2. תערוכת "טבע האדם" של צדוק בן דוד שכבר סיימה להציג במוזיאון תל אביב ולכן זה לא יהיה ספויילר אם תראו את הוידיאו שהכנתי אשר סוקר אותה.

בכלל אני ממליצה לכם לעקוב בנפרד אחר הערוץ האישי שלי ביוטיוב, אני מעדכנת שם דברים מעניינים שאני לא תמיד מקדמת בבלוג, לרבות קליפים מהופעות מוסיקה. גם מוסיקה ואינטראקציה עם יוצרים מוסיקליים מופלאים כלולה בקטגוריית התקווה. בחודשים הקרובים מבקר כאן בפעם השניה דניאל טיילר פונק, יוצר של מוסיקת רוק-ניו אייג' מאד מיוחדת שראיינתי אותו לנרג' על סיפור חייו בעבר. הוא והמנג'רית הישראלית שלו עושים וידיאו בלוג שבועי מכאן שמאד מומלץ לעקוב אחריו.

עוד בענייני מוסיקה, התאהבתי לחלוטין בדניאלה ספקטור ומצאתי אינסוף רבדי עומק ופרשנויות לטקסטים הפשוטים והמדוייקים שלה, היא מזכירה לי את ויסלבה שימבורסקה מהבחינה הזו, פשוט וחודר. הקאבר שהיא עושה ל"מקום בתוכי" של דוד פרץ הוא השיר שהכי נותן לי תקווה בימים אלו ואני רואה בו שיר שמאד מתאים לסיים יום זכרון או מעבר בין יום זכרון לעצמאות. במפגש הנדיר הזה בצומת ספרים, דניאלה ודוד בצעו אותו יחד.

הזמנה לטקס יום הזכרון אלטרנטיבי

זה מביא אותנו להווה ולסיום הפוסט הזה עם יום הזכרון לשואה החל היום ויום הזכרון לחללי מערכות שיראל וקורבנות האלימות ביום ראשון הבא. מה אתם עושים ביום ראשון הבא? אני מזמינה אתכם להשתתף בטקס אלטרנטיבי ארצי מיוחד שאני משתתפת בו ויתקיים השנה בזכרון יעקב.

לכבוד ערב יום הזכרון לשואה החל היום אני מותירה אתכם עם המלצה לטיול הבא שלכם בבודפשט – מומלץ לבקר ב"בית הזכוכית" החושף סיפורים שטרם סופרו ממלחמת העולם השניה על יהדות הונגריה. חלק מהמקום ואתר האינטרנט של המקום מומן על ידי משפחתה של חברתי ורד, שאחד מקרוביה היה דמות מרכזית בהצלת יהודי הונגריה. אם אתם מכירים יוצאי הונגריה נראה לי שהלינק הזה יהיה מאד מעניין עבורם.

עד כאן להפעם.. ושוב, ברוכים הבאים לבלוג החדש-ישן. עדיין אין כאן אפשרות לקבל מייל על עדכונים למי שלא משתמש ברסס אבל אני עובדת על זה.

כרמל

חמישה עניינים ברשומה אחת

כל לקוח בלוגר

אם אנחנו חוזרים לשיטות שיווק לאנשים מרושתים מהעידן הפולקלוריסטי טרום תפיסת ההמונים, ומצפים להרוויח משיטות הפצה של פה לאוזן, אז אין שום טעם להתאמץ לאתר כוכבנים בשדה הבלוגים. זו חשיבה שבאה מעולם של תקשורת המונים. תחת זאת, חפש את האנשים שהם כבר לקוחות שלך וצ'פר אותם על כך. הם כבר יספרו לחבריהם. חברות יודעות לעשות את זה בשטח ולא ברור מדוע הן לא מבינות שהמדיה החברתית היא יותר כמו "השטח", יותר "החברתית" מאשר מדיה.

כל אידיוט יודע שמה שמצליח בהעברה מפה לאוזן זה מה שהלקוח באמת נהנה ממנו עד כי הוא מספר לחבריו בטבעיות, מבלי שיבקשו ממנו בכלל. הייתי רוצה לראות חברות מעודדות בעדינות ומתגמלות אותך על הפרסום שאתה כבר עושה עבורן, על חשבון עוד בלוגר כוכבן שכולם מתחרים על תשומת ליבו והמוצר שלך לא רלבנטי לו. בעולם שבו כולם משתפים, בעולם של מיקרו בלוגינג, אז כל לקוח הוא בלוגר פוטנציאלי ויש להתייחס לכל לקוח בכבוד השמור רק למסומנים במחלקת השירות כ"עיתונאים"…

מה שקורה בפועל ברשת, זה שחברות מתעלמות ממי שכבר יש להן בכיס ומתחנפות למי שעוד לא. למשל, אני עוקבת בטוויטר אחר קאר2גו שאני לקוחה שלה ואחרי קולנוע לב שאני כבר מנויה שלהם אבל הם לא מחפשים אותי, שכבר בחרה בהם ולא תתבייש להמליץ בחום. הם עובדים קשה על מי שלא מכיר אותם ולא מפיץ לשומקום, וזה נראה לי סיזיפי, קצת כמו מכירות מדלת לדלת. אחר כך אומרים שהיא לא אפקטיבית המדיה החברתית הזאת.  

יש לי תחושת בטן שאם מחליפים את הדימוי שאיתו עובדים במדיה החברתית מ"פרסום" (כי ממש לא ברור איך אפשר לפרסם במדיה שעשויה מבני אדם שבאו לפה למטרות שלהם, אתה לא יכול לקנות אותם ואתה לא יודע איך לגרות אותם לדבר עליך), ל"שירות ושימור לקוחות", באופן כזה, שיעשה לכל החברים שלהם חשק להצטרף למועדון הזה – יקרה משהו מדהים לשיווק ברשת.

כי הוא שיווק יותר מאשר פרסום. אז למה לא ללכת עם זה עד הסוף?  למה לאמץ דימויים מימטיים מדבקים כמו ספאמינג וויראליות או דימוי אלים כמו גרילה ולהתקיף את הבלתי מעוניינים להיות צרכנים שלכם, כשאפשר לבוא בטוב, איפה שכבר פתוח, דרך מי שכבר בחר בכם?

הרפר ואינגלע

בשבוע שעבר הוזמנתי יחד עם מספר בלוגרים ובלוגריות לתיאטרון גשר לצפות בהצגה "הרפר ריגן". אפילו עשו לנו את הכבוד של להפגיש אותנו עם הבמאי עודד קוטלר, השחקנית הראשית ליאורה ריבלין ושחקנית צעירה נוספת. זו תקופה מהנה, התקופה המבלבלת שבה מתנסים עם סוג ההשפעה של בלוגרים ומתייחסים אליהם קצת כעיתונאים, יש בזה הטבות. יום אחד זה יצחיק אותנו. או שלא.

אז איך הייתה ההצגה? זו הצגה בסגנון מייק לי/לארס פון טרייר, שיש בה יותר מצב אנושי מאשר עלילה וצריך ניסיון בתיאטרון כדי להעריך את כל הנקודות שבהן ההצגה הזו עושה את זה אחרת. עם יד הלב, התחלתי לפענח באופן אקטיבי את ההצגה רק כשישבנו עם הבמאי. ככה זה כשבוחרים בלוגרית שהביטוס תרבותי זה לא הצד החזק שלה. השחקנים שיחקו מדהים והיו שם סיטואציות מאד לא נוחות שמגרדות את הגבול של מה זה נורמטיבי בעינינו. לא צחקתי, לא בכיתי.  קצת כמו התסכול של לצפות במשפחה דפוקה שנמצאת בהדחקה.

המחשבות על כך שיש איזו בעיה אינהרנטית עם הניסיון להתחכם בתיאטרון שבו ועלו לי השבוע עת ביקרתי בפסטיבל הפרינג' אקט2 בחיפה. מרבית ההצגות המתחרות היו חמודות במקרה הטוב ומרוב תחכום תיאטרוני של יוצרים נחשבים או כאלו שיום אחד ייחשבו, שום דבר לא באמת נגע בי או סקרן אותי. לכן לא פלא שמי שקטפה את הפרס הראשון הייתה הצגת ביכורים של יוצר אנונימי שבכלל לא בא מהתחום ולא בטוח שיישאר בו, אבל ההצגה תפסה את הקהל בפשטות אנושית וגרמה לכל צופיה בכל גיל לדמוע ולהתרגש.

היוצר האנונימי הזה הוא חבר קרוב ואהוב, ליאור זלמנסון,ו"אינגעלע" שלו היא פשוט הצגה גאונית, לא רק ברמת הכתיבה אלא במשחק המדהים של חנה ריבר ומיכאל אלוני. אני כבר מתה לראות את זה שוב בתל אביב בעוד כמה חודשים ובטוחה שזה ימלא אולמות.  לא צריך יותר מדי מניירות של תרבות גבוהה ודיאלוגים פיוטיים כדי לגעת בלב אדם. נהפוך הוא.

אינגעלע: הבמאי עופר שמר, השחקנית חנה ריבר, המחזאי ליאור זלמנסון, השחקן מיכאל אלוני

ביזור רשימות – איך זה קשור אליכם?

שש שנים אני כותבת כאן בלוג. פעמיים העפתי וניקיתי והתחלתי מחדש ושיניתי שם. מעטים מכם נמצאים איתי מאז, כשעוד לא ידענו מה זה בלוג והתייחסתי לזה כאל עיתון שלי. ולפעמים היה נורא רשמי ולפעמים יותר מדי אישי. אבל זו סופה של תקופה. אני לא מפסיקה לכתוב, הפעם זו הפלטפורמה שרועדת תחת רגלינו. בתקופה האחרונה קשה להעלות פוסטים, השרתים חנוקים ועייפים ועל אף מאמציהם של יוצרי רשימות לא נמצא גוף תוכן שיאמץ אותנו מבלי למסחר אותנו.

הפתרון שהוחלט עליו הוא לבזר את רשימות. ייצרו לנו כלי לייצוא התכנים ומתנדבים מקהילת הוורדפרס יעזרו לנו לעבור, כאשר נישאר מחוברים דרך עמוד ראשי שירפרר לפוסטים חדשים בבלוגים העצמאיים, כמו מעין טבעת בלוגים עם דף ראשי. זה לא רעיון רע בכלל. וזה הניצחון של פלטפורמות בהן הקהילה יוצרת למען הקהילה על פני המודל של בעלות וחסות מסחרית אחת.

לי כבר יש וורדפרס בשביל הבלוג באנגלית ולכן הבלוג בעברית יועבר אליו. מי שהיה מנוי מייל כאן יצטרך לעבור לרסס שם ואולי אמצא פתרון אחר עבור קוראים פחות טכנולוגיים לקבל בכל זאת עדכוני מייל (גם אני לא משתמשת ברסס). אני אודיע לכם כשזה יקרה. יש לנו עוד כמה פוסטים כאן, נראה לי. אם אצליח להעלות אותם. אבל זה סופו של עידן.

כשהתחלתי לכתוב כאן הייתי פרילנסרית במעריב וגרתי בנתניה. זה היה הפוסט הראשון שלי. אחרי כל המחיקות יש בבלוג הזה רק 319 פוסטים, כולל הנוכחי, מכל תקופותיו. בצד שמאל יש לכם רשימת פוסטים הכי נצפים בתולדות הבלוג אבל אין חפיפה בינם לבין הפוסטים הטובים ביותר בעיני ושאני הכי אוהבת, המצויים ברשימה נפרדת מתחתיה. גם כאן מחפשי הסקס בגוגל מטים את הכף. בוורדפרס יש לי מעט תגובות יחסית והרבה יותר ספאמרים של ויאגרה ממולדובה להדוף. נראה איך נהיה שם.

קינוח: ללכת לאיבוד באבודים

יצא לי להכיר את סיוון כהן שכתבה את התזה שלה בפילוסופיה על חווית ההליכה לאיבוד בסדרה אבודים. מוזמנים לקרוא את הפוסט שלה המתקצר את התזה או את התזה כולה.

 

עד כאן להיום.

 

 

תיאוריית הזנב המכשכש או זן ואמנות המדיה החברתית

מוסיקת רקע מומלצת לקריאת הפוסט: אירוני/ אלאניס מוריסט

Read this post in English

האם התוכן ברשת מתחקה אחר מודל תקשורת ההמונים או דווקא תופעת "הזנב הארוך"? אני אומרת לא זה ולא זה, וגם זה וגם זה. הרשת מצויה בתנועה וכך תוכן שיצרת בהקשר אחד נצרך לעיתים בהקשר אחר, מה שרצית כל כך להפיץ לעיתים נבלע, בעוד שפליטה רגעית מתקבעת ומתגלגלת ונצרכת לפתע על ידי ההמון. קבלו את תיאוריית הזנב המכשכש, כל הזכויות שמורות.

הסיפור האמיתי של תכני מדיה חברתית הוא טרגדיה: כשאתה משתף מהלב, בוא נודה על האמת, יש לך "זנב ארוך" קצר למדי ואתה מתרגל לסביבתו המשפחתית החמימה, רחוק מהעין הציבורית אם כי עדיין מתחת לאפה. אתה יודע שאתה מדבר לעשרה אנשים ואתה מתרגל לדבר אליהם באינטימיות, לשחרר כמה עדכוני סטטוס של  too much information ולהתייחס לאפליקציות כאל שיחה אישית ארעית, יותר ארעית מדיבור, כזו שנעלמת מהניוז פיד עוד לפני ששלושת חבריך הקרובים הספיקו לקרוא אותה. לפעמים ים המידע כה רחב ורועש ומהיר זרימה, שנדמה לך שאתה רק מהדהד את מחשבותיך אל הריק האינטרנטי ואיש אינו מסוגל כלל לדוג אותן.

אבל דווקא אז, כשאתה מרגיש כבר אזרח-רשת והתרגלת לקשקש בחופשיות, המטוטלת נעה והזנב מכשכש: טוויט קטן וחסר משמעות שפלטת על אדם אחר במחשבה שלעולם לא יראה זאת ממילא, קובץ וידיאו אחד שבו באמת הבכת את עצמך, שורה אחת באמת אישית או שערורייתית שהרשית לעצמך לכלול כי ממילא אף אחד לא קורא פוסט של אלף מילה היום… והזנב מכשכש, הרשת נושאת אותך כגל – forward, retweet, share, link, like, rate, tag, digg –  ואתה מוצף, נחדר, מוצא מהקשר ומיטלטל בלב ים, ניצלה על מדורת השבט כשהמדיה החברתית חושפת את שיניי תקשורת ההמונים שלה ובמחשבתך השפויה האחרונה אתה תוהה: איך לא חשבתי שניה לפני שחלקתי, סליחה, לפני ששידרתי את זה לכל העולם??

סושיאל מדיה איז א פיקל ביץ'

המדיה החברתית היא רקמה חיה, המדיה החברתית היא כלבה הפכפכה, המדיה החברתית מצויה תמיד בתנועה ואינך יכול להיכנס לאותה האפליקציה פעמיים. לעזאזל, אינך יכול אפילו לצייץ את אותו הטוויט פעמיים (בחיי, תנסו ותראו!). הכול עובר, עובר כל כך מהר, אבל לאן זורמים כל נחלי המידע? לבור אפל בתחתיתו של שרת שלצערך עדיין מוגדר כפומבי, אך רק הגוגל וכמה תוכנות כריית מידע יודעות לשלוף אותו מתחת לאדמה הקיברנטית כדי לנעוץ אותו בגבך. לפעמים הזנב מכשכש לטובתך ואתה מרגיש כל כך חשוב כשהדובר של החברה שהתלוננת עליה או העוזר של הפוליטיקאי שדיברת בגנותו העלה בחכתו את הבלוג שלך ובא להתנצל או להצטדק בו, אבל לפעמים תרגיש טיפש ורשע אם הסלבריטאי שריכלת עליו עם חבריך בא לנזוף בך בטוויטר שלך או אם הדודה ששכחת שיש לך באוסטרליה עולה על הגל של המימ שמסתלבט עליך ביוטיוב.

אבל דווקא כשאתה הכי רוצה שישמעו אותך, כשיש לך באמת משהו יפה או חשוב או מועיל לומר, אף אחד לא יראה את זה, אפילו הזנב הארוך שלך מסורס, קצוץ דק, גם להם אין פנאי בשבילך בתוך ים המידע היומי. ושלושת חברייך הקרובים יצטרכו להסביר לך בפעם המאה שלקרוא אותך זה לא מדד לאכפתיות שלהם ממך כאדם. אז אפילו כשאתה סוחט את תמציתו העירומה של הרעיון ל-140 תווים ופושט את העור מהלב, אפילו אז, דווקא אז, אף אחד לא מספיק לראות, והעץ המדהים שלך נופל לבד ביער, בדממה.  וזה רק נהיה יותר גרוע: יום אחד, מישהו אחר כותב משהו דומה, הרבה יותר מאוחר, הרבה פחות יפה, אבל יותר אנשים דגים את זה, ממש במקרה, וכולם מוחאים כפיים ופותחים לו ערך בויקיפדיה. ככה זה.

כלכלת תשומת הלב נעה במהירות המחשבה: כשאתה שם את הקלפים על השולחן היא מפנה לך את גבה בקרירות רק כדי להסתובב לעברך במהירות בדיוק כשאתה מתפשט, לסנוור אותך בזרקוריה ולהשליך אותך בין הקשרים, בין מסגורים, מהגדרת מצב אחת לשנייה, כמו שמשליכים מטבע. ורק מומחי מדיה חברתיים יהירים מספיק לחשוב שיש לתנודה המטורפת הזו נוסחא.

מכיוון שכל מדיה היא במהותה חברתית, אני מניחה שכשאומרים "מדיה חברתית" מתכוונים לפולקלור דיגיטלי כשהחברה היא המדיה, שהמסר משונע על גבי שרירי הלב של האנשים. וכל אחד מאיתנו תלוי בשרירות ליבו של כל אחד מאיתנו, שעשוי לבחור בתפוצת נאט"ו ויראלית או לשבור את מכתב השרשרת. אז אם יש נוסחא להצלחה במדיה החברתית היא בוודאי נוסחת סבתא עתיקה ועממית, כי מה שנוגע באנשים ומניע אותם לא השתנה משכבר הימים, גם כש"מפה לאוזן" התחלף בהקלקות עכברים.

יש לי עוד הרבה מה לומר, אבל כמו בכל טרגדיה, נעבור כעת אל המקהלה, החברתית שהיא המדיה. כשכשו בזנב.

 

מאקו בוחרים את הבלוגים הטובים בעברית

והבלוג הזה ברשימה האקסקלוסיבית של 50 הבלוגים הטובים בעברית. אפילו יש חותמת.

הממ. חותמת נחמדה אם נתעלם מהתהייה מי הם בכלל שיבחרו את הבלוגים הכי טובים בעברית או בכלל…

בכל מקרה, הבלוג הזה קוטלג כבלוג לענייני רוחניות. כנראה שרוחניות זו הקטגוריה החדשה לאנשים שכותבים על הכל ולא נכנסים לבקבוקונים קטנים עם תוויות. לדעתי זה הרבה יותר בלוג על טיולים, אבל שיהיה. למבקרים החדשים ממאקו מומלץ ללכת ישר לפוסטים שאני הכי אוהבת. תרבחו ותסעדו.  

מה הקשר בין סיאטל, טאטו, ויקיפדיה והברווז של גבע?

וידיאו בלוגינג, זה הקשר. אני שוכחת שלא כולכם על הטוויטר פיד שלי ולא מקבלים בזמן אמת התראות על העלאות חדשות לערוץ שלי ביוטיוב, אז זה מה שיש לראות אם אתם רוצים:

בראשית ספטמבר הייתי בסיאטל בכנס "שפה במדיה החדשים" ונתתי הרצאה על פקצית. זה קליפ שעשיתי על סיאטל וזוהי ההרצאה של נעמי ברון שסגרה את הכנס (בחמישה חלקים) ובה היא מציגה נתוני מחקר בינלאומי חדש על הימנעות מתקשורת באמצעות מדיה חדשים.

עוד בענייני כנסים, אחת הפרזנטציות שנתתי חודש אחר כך בכנס איגוד חוקרי האינטרנט במילווקי הייתה על בלוגרים כמנהיגי דעה. למי שלא עוקב אחר בלוג המחקר שלי, דוקטור בלוג, שחזר להתעדכן בתדירות סבירה, אז הנה הפנייה לצפות בוידיאו מהכנס ולקרוא את עיקריי הרעיון בעברית או באנגלית.

עוד בענייני אינטרנט ומדיה, בשבוע שעבר התארחו בגאראג' של הגיקים ג'יימי ויילס מייסד ויקיפדיה ומקס לבצ'ין מייסד PayPal וSlide. הגראג' היה חשוך מאד אבל אתם יכולים לשמוע מה הם אמרו, תלחצו על השמות שלהם זה מוביל לוידיאו.

ועכשיו קצת תרבות עירונית: משפחת ריסקין, רועי צ'יקי ארד ומשוררת האינטרנט צאלה כץ חברו על מנת לשנות את שמה של ככר מסריק לככר הברווז על שם פסלו של דודו גבע שהוצב בה. טקס החניכה היה מרהיב, הוקרא בו שיר מיוחד של צאלה כץ והונחו מנחות, אם הפסדתם אתם יכולים לצפות. השלט עדיין נמצא בכיכר.

לקינוח: הייתם בהופעת האיחוד של טאטו או שאני זורה מלח על פצעיכם? בהופעה של זקנים מהאייטיז אין כנראה הרבה אנשים שמצלמים ומעלים ליוטיוב אז תצטרכו להסתפק בקליפ שלי מההופעה שהסאונד בו לא משהו לפרקים בגלל שהייתי מאד קרובה לבמה:

עם זאת, יש לי חדשות מעניינות למי שפספס: קיבלתי דרך יוטיוב פניה מרן יורגנסון שתופף עם טאטו ולקח ממני את חומרי הגלם, כאשר בתמורה, הוא אמור להביא לי בימים הקרובים עותק מלא של כל ההופעה עם צילום מרחוק שלו משולב בצילומים שלי והסאונד המקורי של ההופעה מהמיקסר. אסור לי להפיץ את זה אבל אני מוכנה להביא את זה להקרנה בייתית אצל מישהו/י עם מסך גדול וסאונד טוב בבית ואפשר להזמין אנשים… כתבו לי על זה. אגב, רן אומר שהסיכוי קלוש מאד שתהיה עוד הופעת איחוד אז כל מה שיש לכם זה הוידיאו הזה, לכשיהיה.

וטיפ אחרון בענייני יוטיוב: בכל כתובת יוטיוב שיש לכם, נסו להחליף את המילה watch בצירוף: warp.swf ו.. פשוט תתפעמו.

בית

לכבוד יום השלום הבינלאומי שחל היום, אני רוצה לחלוק עימכם הרהור אישי ואנוכי. אם אתם פלסטינים או ערבים ישראלים שקוראים פוסט זה בעברית, אתם יכולים להזדהות איתי קצת או לשנוא אותי קצת (ואם זה באמת ייגע בכם אולי זה יהיה קצת מזה וקצת מזה).

Pumpkin spiced latte

זה טעם מקורי של סטארבקס ואני שותה את זה כמעט כל יום בשבועיים האחרונים. זה חלק מהשגרה שלי כאן ויש לזה טעם זר, אקזוטי. זה נחמד להתרגל למשהו שאי אפשר להשיג אחר כך כשחוזרים הבייתה. בעולם גלובלי שבו אפשר להשיג את אותם הדברים בכל מקום; בעידן האינטרנט, כשאפשר לחוות את הבית כל יום דרך פייסבוק וטוויטר וסקייפ עם חברים ומשפחה – אני נאחזת לפעמים באותם הבדלים קטנטנים שטווים את תחושת השהות, ההוויה, במקום אחר.

אני בהוואי, מנהלת שגרת יום של גן עדן עלי אדמות, ובכל זאת מתגעגעת הבייתה. אני משובצת על סט שלקוח היישר מספרי פנטזיה אבל טיול עם הכלב בככר מסריק נראה לי כמו הדבר הכי נחשק כרגע. שמעתי שתקעו שם את הברווז של גבע באמצע הככר. האמריקאים שאני פוגשת מאד גאים באמריקאיות שלהם ומרגישים בני מזל. הם תמיד מניחים שכולנו חושקים בדבר דומה, בייחוד שאנחנו באים מאיזה חור רדוף מלחמות, ואני לא מאשימה אותם, יש להם תורי הגירה ארוכים שתומכים בחשיבה הזאת. אבל אני מתקשה להסביר להם למה למרות הכל, אני לא מצליחה שהבית שלי יהיה מקום אחר מאשר הבית שלי. למה אני אוהבת לבקר במדינה שלהם ובמדינות אחרות אבל לא משנה כמה שנים אשתה אותו, ללאטה דלעת שלהם אף פעם לא יהיה "טעם של בית".

אני מצפת, אני מצפת

ואיך כל זה קשור ליום השלום הבינ"ל? אני מגיעה לזה. אנחנו חיים על אדמת מריבה. אבותינו טוענים לזכות עליה ומנופפים בתנ"ך ושכנינו טוענים לזכות עליה ומנופפים במפתחות לבתים שננטשו בבהלת מלחמה. אני תוהה איך אזרח אמריקני ירגיש אם יום אחד איזה אינדיאני ידפוק לו בדלת ויבקש ממנו להתפנות מאדמה שהייתה שייכת לשבט שלו עוד לפני שמהציאו את חוקי המקרקעין של ארה"ב. יש משהו בדבריו של הבחור אבל האם המשהו הזה מספיק חזק או חשוב כדי לגרום לך לארוז, לעזוב את המקום היחיד שאתה יכול לקרוא לו בית ולחפש את עצמך בקנדה (וגם זה בערבון מוגבל עד שהאסקימואים ירצו חזרה את הבית שלהם)?

זאת ועוד, האם מובטח לתושב החוזר האינדיאני (או במקרה שלנו הפלסטיני) כי אכן  ירגיש בבית בביתך לשעבר? לפני זמן מה דיברתי עם בחור פלסטיני אחד בתגובות לאיזה סרטון ביוטיוב. הוא כתב שהמשפחה שלו במקור מצפת והוא חולם לחזור לשם, למרות שלא היה שם מעולם, הוא נולד בעזה. לא התאפקתי ושאלתי אותו: בכנות, האם אתה באמת חושב שתרגיש בצפת בבית? הייתי בצפת לפני חודש ועם יד על הלב, זו עיר משמימה. עיר ענייה עם אוכלוסיה דתית-מיסטית מוזרה למדי שחיה מתיירות מיסטית הזוייה. צפת שבראשך היא מיתוס, כמו הארץ המובטחת של אבות אבותי. אני מתערבת אתך שאתה לא רוצה לגור בצפת של היום ותתקשה לקרוא לה בית. בית הוא לא רק אדמה, מקום או אפילו מבנה. זה גם ואולי בעיקר מה שמעובד ומטופח על גבי האדמה הזו, המרקם הקהילתי שמאכלס את המבנה והתרבות שהתפתחה במקום. "וזה, חביבי" אמרתי לו, "זה לא שלך. זה זר".

הרבה אנשים שואלים אותי למה אני לא מהגרת מכאן הגירת מחאה, ביחוד שאני לא מזדהה עם פעילות הממשלה שלי. אני עצמי איימתי בהגירה לא פעם אבל כנראה שאני לא באמת יכולה לעשות זאת. כלומר בטח שאני יכולה, טכנית, זה יהיה אפילו ממש פשוט, אני בנאדם סתגלתן וחברותי עם תודעה גלובלית שיודע ליטוע שורשים איפה שצריך. אפשר לעקור אותי די בקלות, במשיכה אחת ממש, מאדמת ישראל, אבל אי אפשר להחליף לי את השורשים – התרבות והזהות הישראלית. את אותם שורשים אטע באדמה חדשה ועל אף שלעיתים רחוקות זה ייראה על פני השטח, השורשים הללו לעולם לא יהיו בהתאמה מלאה עם תנאי השטח החדשים. גם אם ארחיק עד לקוטב הצפוני תמיד ישאלו אותי מאיפה אני במקור, תמיד מישהו יראה בי אחראית למשהו, תמיד ארגיש אשמה בגלל משהו, תמיד אכפת לי מכל מה שקורה שם בבית. כן, הבית תמיד יהיה "שם", אפילו אם כל מה שהיה לי "שם" כבר איננו.

הנוסחה הסודית של הבית

זה לא נעים וזה לא פוליטיקלי קורקט אבל זו האמת, אז אני פשוט אומר אותה: אני שוחרת שלום, אני מזדהה עם הסבל הפלסטיני ואני מודעת לאי הצדק הנדרש להבטיח את שלומי ובטחוני בבית שלי. ועדיין, אני אסירת תודה על כך שהבית שלי נותר על כנו בנסיבות שבהן אני מזהה אותו כבית שלי. כשחיים בישראל פוגשים בעיקר פלסטינים שמדברים על מדינה עצמאית בשטחים וזה נראה חביב ומרוחק, אבל בחו"ל וברשת פוגשים המון אנשים שחושבים שכל ישראל היא פלסטין ורוצים לחזור ליפו וצפת והיי, גם תל אביב הייתה פעם שייח מוניס או משהו כזה, לא?

אני חוששת שמושג הבית, כמו אהבה או זהות, הוא פרקטל מורכב וכאוטי, נוסחה סודית, שאם אשנה מרכיב אחד אאבד אותו לגמרי. תל אביב פשוט לא תהיה אותה תל אביב תחת שלטון פלסטיני, עם המון תושבים חוזרים פלסטינים או אם כל אוכלוסייתה על בתי הקפה והמטקות שלהם תועבר קומפלט לאוגנדה. הגאוגרפיה והאקולוגיה יוצרות יחסים סימביוטיים עם הקהילה והתרבות: זה פשוט לא יוצא אותו דבר בסביבה אחרת, בנסיבות אחרות.

אין פה נכון ולא נכון, שני הצדדים צודקים. לסבתות פלסטיניות צריכה להיות זכות לחזור לבתים שברחו מהם במלחמה ובו זמנית לילדים ישראלים צריכה להיות זכות להישאר בבתים שנולדו בהם. זה לא משנה שמדובר בחצי סיכה על מפת העולם, בעוד שמרחבים של אדמה פורייה ממתינים להתיישבות במקום אחר. זה הפאקינג בית של זה ושל זה, וזהו זה. לך תדע. מי יתן ונמצא דרך יצירתית ובלתי אלימה לחלוק בבית הזה באופן שבו המרכיבים הסודיים שהופכים את זה לבית עבור שני הצדדים יוותרו על כנם.

עם ישראל חסר-בית

עת שעמדתי לסיים את הפוסט הזה, דבר מופלא קרה. לפתע שמעתי את "התקווה" בנגינת כינור המרעידה את חוף ואיקיקי ועושה דרכה עד לחדרי, בקומה השמינית של המלון. עזבתי את הלפטופ, לקחתי מצלמת וידיאו ביד וירדתי למטה. עת חציתי את הכביש הכנר ההומלס הזקן כבר היה ב"ירושלים של זהב" ועד שהתמקמתי עם מצלמת הוידיאו הוא עבר ל"עם ישראל חי". הקהל הרב לאומי מחא כפיים בהתלהבות מבלי לדעת למה הם מקשיבים בכלל ובהפסקה הקצרה שנטל לעצמו לאחר "הבה נגילה", הכנר הספיק לספר לי שהוא לא יהודי בכלל, הוא סתם מכיר המון מנגינות של כינור מכל מני תרבויות.

דמעות עלו בעיני כשהבנתי שזה מסר מהיקום, מאלוהים, עבורי: התגלמות של התרבות שלי שהולכת אחרי לכל מקום בעולם, אפילו במקום בלתי צפוי כמו חוף ואיקיקי, ותמיד מצליחה להרעיד מיתר בליבי, בין אם אני רוצה שזה יהיה משמעותי עבורי או אם לאו. עם ישראל אכן חי, הוא חי בהמון מקומות, אבל מעטים הם ברי המזל(?) שמצליחים לקרוא למקומות אחרים או נוספים בית. אני נדהמת בכל פעם מחדש כשאני פוגשת אנשים שחיים בארה"ב ובאירופה שנים רבות ומצליחים שם מאד ואז מוותרים על כל זה ומתפשרים על כך כך הרבה רק כדי לחזור שוב הבייתה, לישראל. אני חושבת שזה משהו שעמים אחרים צריכים לדעת עלינו לפני שהם מבקשים מאיתנו משהו שקשור לחיים שלנו כאן. זה לא מצדיק את הכיבוש, זה לא מצדיק כלום. אפילו השמאלני הקיצוני ביותר ודאי חווה את הדיסוננס הזה מעצם העובדה שהוא עדיין חי פה ולא כותב בלוג זועם ממשכנו בניו יורק. זה פשוט מה שזה ועל זה רציתי לדבר היום. יום שלום שמח לכולנו.

I still blog for trust

מה זה בית בשבילך? זכרון תרבותי רחוק שהוריך חלמו עליו ברוסיה/אתיופיה ומילאו בו את ראשך כתינוק/ת, או הריח הממשי של הבישולים של אמא, שיח הפרחים שליד הבית שלך, האיש המצחיק מהמכולת של פעם…?

מה אתם צריכים כדי לתת אמון שוב?

Read this post in English

אני בהוואי עכשיו, בצד השני של העולם, מפגרת אחריכם ב-13 שעות. הפסיפיק מקדם את פני בבוקר בכחול ירקרק, מביטה בגולשים הטריים המנסים את מזלם עם הגלים ומתאפקת שלא להאכיל את הציפורים הטרופיות שבאות לבקר במרפסת. ברחוב כולם מחייכים, הנערות הולכות עם פרחים בשיער או על הצוואר, רוכלים שולים פנינים אמיתיות מתוך צדפות ומשבצים אותם בתכשיטים לנגד עיני, ועשר דקות הליכה מכל זה מחכה הג'ונגל הטרופי על מפליו המרהיבים הלקוחים הישר מהאיקונוגרפיה של "אבודים".  אם יש גן עדן עלי אדמות הרי שהוא כאן, עם מזג אוויר מדהים כל השנה, ססגוניות טרופית ושפע צרכני אמריקאי במיטבו. ובמקום פשוט ליהנות מזה, כל מה שאני חושבת עליו הוא: למה לנו אין כזה? מדוע נידונו לריב על אדמות ועל חניות? במה חטאנו שאנשים באיזור שלנו כל כך כועסים ונמהרים? מדוע שמחה והנאה לא עומדים בראש מעיינינו?

תמיד האשמתי בכך את הדתות אבל חבריי המוסלמים טוענים שהדת עצמה מנוצלת באופן ציני כמכשיר פוליטי בידי קבוצות העסוקות במאבק קדום ובסיסי יותר על כח וכסף. כל כך מעט אנשים נוטלים חלק בעשייה הזאת ועדיין הם מצליחים להחזיק אוכלוסיות שלמות בהפרדה ולטפח בקרבן שנאה זו לזו, הממוסכת על ידי סטריאוטיפים.

היום, 11.9, הוא יום טראומה בינלאומי ולכן זהו היום שבחרנו לנסות למוסס את המסכים הללו וליישר קו עם האור, התקווה והאהבה. ואנחנו מתחילים בבסיס לו אנו זקוקים על מנת לבנות מחדש את הגשרים השרופים: אמון. זה לא סוד שהממשלות שלנו לא נותנות אמון זו בזו, ואנחנו כעמים בקושי נותנים אמון בהן, אז האם נוכל לתת אמון אלו באלו? מה צריך לקרות עבורך, כן עבורך, כדי שתיפתח לתת אמון ראשוני בצד השני אותו אתה תופס כאויב?

אם יש משהו שהבנתי לגבי ישראלים לאחרונה, זה כמה שאנחנו צריכים בטחון, להשיב את איזור הנוחות על כנו וכמה שיותר מהר. אין לנו יכולת לשאת את הסיכון הכרוך בפתיחת הלב לסיכוי של שלום. זה כואב מדי, ניסינו כבר, ודרך הדלת שנפתחה נכנס גם טרור. וזה כאב כל כך שלא שמנו לב לכל שאר הדברים שנכנסו בפתח. ונבהלנו, ואטמנו, ובנינו חומה בלב ועל פני האדמה. אבל כמו שאנחנו יודעים שזה לא יעזור לסגור את הלב אחרי אהבה נכזבת ושחייבים להפתח לפגיעה כדי לחוש שוב אהבה, כך עלינו להתייחס גם לסוגיית האמון: לנשום עמוק, לכאוב את הכאב אבל להמשיך להחזיק פתוח עד שלאט לאט משהו קורה, וידה של האהבה תהיה על העליונה.

אני יודעת, גם אני פוחדת. אבל לרצות שהשלום יתגנב אלינו בתנאים חד צדדיים ובמעין שקט מופתי מושלם זה קצת תינוקי, לא? אני לא חושבת שיש לנו ברירה אחרת מלבד לפתוח את הלב, לתת אמון גם כשקשה ומפחיד או יותר נכון במיוחד כשקשה ומפחיד, להתבגר ולהאמין שנתגבר…. מה צריך לקרות כדי שאת, אתה, תתנו אמון שוב בצד השני לסכסוך? היום, כחלק מקמפיין "להשיב את האמון, לבנות את הגשרים", עשרות בלוגרים מהאיזור יכתבו על השבת אמון ויחתמו על כך ב: I blog for trust. תצטרפו אלינו?

כמו כן, בלוג חדש עלה לאוויר, בינתיים באנגלית אבל אולי בהמשך יתורגם לעברית וערבית, שמטרתו לכתוב על סוגיות חברתיות בחברה המצרית והישראלית מנקודת מבט אישית והומוריסטית על מנת ליצור גשר בין האוכלוסיות שמוזנות על ידי המדיה בצורה סטריאוטיפית. הכירו את מר פול ומיס פלאפל. מעניין מי כותבים את הבלוג הזה… המממ… 🙂 מוזמנים לעקוב.

הצטרפו אלינו היום, באמצעות וידיאו תשובה ביוטיוב, כתיבה על הקמפיין או כתיבה על אמון במהלך היום.

I blog for Trust,

כרמל, הונלולו.

צבעים אמיתיים

Read this post in English

יש לי חדשות עבור מי שמחכה למלחמת בני האור בבני החושך: המלחמה כבר מזמן מתנהלת ולא בטוח שאתם בצד האור. זו המלחמה בין מי  שמסוגל לאהוב רק את מי שכמוהו לבין מי שמסוגלים לאהוב ולחבק את השונה. המלחמה בין מי שבטוח שיש רק אמת אחת והוא מהבודדים שיודעים אותה לבין מי שחיים את המורכבות של אמיתות רבות עבור אנשים שונים בהקשרים שונים. המלחמה בין מי שממוקד בהדרה, הפרדה וגידור למי שממוקד בהיכללות, חיבור וקישוריות. אז באיזה צד אתם באמת? באיזה צד לדעתכם 46% מאזרחי ישראל שחושבים שהומוסקסואליות היא סטייה לפי סקר שהתפרסם ב"הארץ"?

האיסור המפורש והמבוהל כמעט על יחסים הומוסקסואליים קיים בכל הדתות, וזו אחת ההוכחות בעיני שהרבה ממה שכתוב בספרי הדת רחוק מאד מלהיות דברי אלוהים חיים. בעולם הרוח לא חסרים לאלוהים מתחזים שמפיצים מסרים בתיקשור לכל עבר, רק שהיום בניגוד לזמנים שלפני הספירה, לוקחים אותם קצת פחות ברצינות. הבורא האמיתי, נשמת כל חי, פשוט לא יכול להיות פונדמנטליסט, הוא לא יכול להתכחש לחלקים שנבראו בצלמו ולהעדיף אחרים על פניהם, זה כל כך לא אלוהי ואפילו לא הגיוני: אם אלוהים היה רוצה שכולם יחיו באותה צורה ולפי אותו חוק הוא לא היה עושה את כולם כל כך שונים.

הבורא לא יושב בין דפי ספר ולא מדבר רק עם מי שמגדל זקן. הבורא נמצא בפרטים, בדברים הקטנים, בכל דבר בעולם. ואני חושבת שהבורא, כמו דגל הגאווה, הוא ברייה צבעונית מאד והוא/היא/זה אוהב/ת מאד צבעוניות ואת הצבעים האמיתיים של כולנו, כי אלוהים הוא האחדות שבריבוי וצריך ריבוי ושונות כדי להרכיב את האחדות הזאת.כי קרן אור אחידה נשברת לכל צבעי הקשת. ככה זה.

אבא שלי שאל אותי אתמול אם אני לסבית, לאור ההשקעה יוצאת הדופן באירועי גאווה למיניהם לאחרונה.  אמרתי לו שאני אם גאה לכלב הומו, או לפחות ביסקסואל, אבל הבנתי משהו לאחרונה לגבי זהות להט"בית. זו אינה זהות מינית בלבד, זוהי זהות פוליטית לכל דבר, כי לא במקרה  להט"בים הם גם שמאלניים, ליברליים, פמיניסטיים/ות וסובלניים יותר. אלוהים ברא אותם קצת שונים כדי שיבינו ויקדמו את החשיבות של שונות. כדי שהזהות המינית אולי תתעלה בחשיבותה על זהות לאומית ותיצור מרחב להבנה משותפת.

אני עומדת בימים האלה עם הקהילה הגאה כי אני נרגשת מהזהות הפוליטית האיתנה שהקהילה מגבשת לאור אירועי השבוע האחרון, ואני חושבת שהם הפרטנרים הטבעיים שלי לחזון של עולם חדש. השמאל הליברלי אולי מת לנו קצת בבחירות האחרונות אבל הקהילה הגאה נופחת נשמה חדשה באפו ומראה לכל קצוות הקשת הפוליטית את צבעיה וממדיה האמיתיים. ועל כך, גם אני גאה. זהו גם המאבק שלי.

זה קליפ קצר שהכנתי מההפגנה אתמול. בזמן הדואט המרגש של עיברי וריטה התרחשה לה גם הבדלה של התנועה הרפורמית בלב הקהל ולדעתי רק אני הייתי שם עם מצלמה. יש גם כתוביות באנגלית:

הכשרת בלוגרים בדיאלוג בינתרבותי – הוידיאו

כתבתי קצת על פן ספציפי של החוויה הזו אבל לא ציינתי כמה כיף היה, ואיזו קבוצה מדהימה של בלוגרים נכחה שם. בוידיאו הבא (בשני חלקים) תוכלו לראות את האנשים בכבודם ובעצמם. בוידיאו הראשון רואים את התרגילים השונים שעשינו ביום הראשון כדי להציג את עצמנו, את הבלוגים שלנו ואת הבלוגינג במדינה שלנו – על ניירות! ובוידיאו השני יש את ערב התרבויות שבו כל אחד הציג את תרבותו. חסכתי מכם את הקטעים שהיו לי קשים לצפיה עליהם דיברתי בפוסט. שימו לב במיוחד לסאמאר מטוניס. כולה בת 20 ומחזיקה בשיא גינס של הסופרת הצעירה ביותר בעולם (פרסמה ספר בגיל 12) ויש לי תחושה שיום אחד היא תהיה מנהיגה חשובה בארצה ואני אתגאה שהכרתי אותה.