מה עושים עם מחשבות זרות בפיד?

כדי שמשהו יקרה צריך רצון חזק שמשתוקק להתממש ובחירה, החלטה נחושה. מנסיוני, יש לזה מכאניקה חדה ועוצמתית שממש קורעת קרע במציאות ויוצרת מרחב לחלום להתגשם. אבל כדי שהעוצמה הזו תצטבר ותיבנה חייבים מספיק מיקוד. ובעידן של זרמי מידע בנביעה מתמדת, כשהפרעת קשב היא המרקם האקולוגי שלנו, היסח הדעת כה קל ואנו מתרחקים מהרצון שלנו, מטילים בו ספקות ושוכחים אותו בקלות מפחידה. ממש כמו חווית גלישה שמתחילה בלינק אחד ונגמרת במקום בלתי צפוי לאחר שפרק זמן בלתי ידוע עבר עלינו כבטראנס. קשה יותר לרצות באמת, קשה יותר לבחור ולהחליט, כי קשה יותר להתמקד. הרשת נתנה לנו כל כך הרבה מתנות שכמעט לא שמנו לב מה מחירן: היחלשות מערכות הניווט וההיגוי הפנימיות, הקריטיות כל כך למי שאנחנו ולאושרנו. פתאום כולם, הכל והכלום מושכים יותר מאותו דבר אחד שאנו צריכים להתמקד בו כדי ליצור לעצמנו משהו בעל ערך. הממשק של הפיזור כה פשוט ואינטואיטיבי, מהנה וממכר, וההשקעה שדורש המיקוד נראית פתאום נורא "כבדה" ולא טבעית.

בספרות חז"לנו עסקו לא מעט בנושא שדומה במכאניקה שלו: מה עושים עם מחשבות זרות בזמן תפילה? מספרים שאחד מחסידי הבעל שם טוב ביקש עצה להתגבר על מחשבות זרות. שלח אותו הבעל שם טוב לחסיד שגר באחד הכפרים ואמר לו שילמד ממנו. כשהגיע לביתו הייתה כבר שעת ערב, הוא ראה שיש עוד אור בביתו דפק בדלת, אך לא הייתה תגובה. הוא לא הבין מה קורה ניסה שנית ושוב לא הייתה תגובה. את הלילה הוא כבר העביר במקום אחר. בבוקר כשהגיע שוב התקבל בברכה והתארח אצל אותו חסיד מספר ימים. לפני שעזב פנה ואליו ואמר לו שנשלח על ידי הבעל שם טוב ללמוד כיצד מתייחסים למחשבות זרות ועוד לא קיבל תשובה. ענה לו החסיד שאת זה הוא כבר לימד אותו בערב הראשון… פשוט לא פותחים את הדלת, לא מתייחסים. אפילו אם נפתח את הדלת כדי לצעוק או לגרש את מי שדפק, כבר התייחסנו והמחשבה הזרה השיגה את מטרתה.

לי נראה שלא משנה מה עושים, היה להם מזל לחז"לים שהמחשבות שלהם היו באות והולכות במהירות. כי אצלנו מה שהיה פעם בעל פה קורה עכשיו בכתב ברשת וקורה לכולנו בו זמנית. אז כשזרם המחשבות שלנו ושל כל חברינו משתקף בו זמנית בפיד המידע, מחשבה זרה סתמית ותועה שהייתה נעלמת כלעומת שבאה, יכולה בקלות להטיל עוגן בממשות יחסית, להפוך לחברה שלנו בפייסבוק ולצוץ בפיד באורח קבע ואף לרדוף אותנו בהיסטוריה של הטיימליין ולהנכיח את העבר בהווה סתם כך כדי לבלבל. חלקנו טועים לחשוב שמה שוירטואלי לא באמת משפיע עלינו, אבל אם חלק מחיינו זה לצרוך את הפיד הזה כל יום, זה צוהר ממשי מאד למחשבותינו ותשומת ליבנו ואנו חיים קצת חיים של אחרים ומשווים את עצמנו אליהם ולכל הנתיבים החלופיים שנטשנו וזה מתכון בטוח לתקיעות. אז אולי כדאי שנפעיל קצת יותר שיקול דעת לגבי מה שנכלל בו ונשאל את עצמנו מה זה באמת משרת.

יש מי שאוספים אלפי חברים אבל מתחום ספציפי שהם רוצים להשאר מעודכנים בו, והם ממוקדים כתער. ויש מי ששמים לעצמם מכשולים, נאחזים בפיסות עבר, אוספים פיסות סקרנות תמות ופנטזיות לא ממומשות, וכאלה מספיקות גם שתיים, תיאורטית, כדי לקחת צעד קדימה ושניים אחורה בכל יום. פעם יכולנו לתת לכל מה שלא שייך להווה ולא רלוונטי לחלוף, כדי לפנות מקום לחדש, והחיים היו בנויים כך שלא היינו נתקלים בו יותר מדי. היום זה מושב אחד גלובלי ומוחכוורת אחד גדול שבו הדיפולט זה מאש-אפ: לעשות מהכל פסיפס מקושקש ולהשאיר הכל ברקע, בפיד. כך, תהליך הבירור וההפרדה הכה חיוני להגשמה, נדמה כמעשה משוגע ולודיטי. אז איך נתעלם ממחשבה זרה שמתדפקת על דלתינו כשכל הכיף זה שהדלתות תמיד פתוחות בקיבוצרשת הענק הזה?

אשה חכמה אמרה לי פעם שאי אפשר לצאת בבוקר ולהתחיל לנהוג ככה סתם בכבישים ולצפות להגיע למטולה. צריך להחליט שיוצאים לכיוון מטולה. להפעיל ווייז ולנסות באמת ובתמים להגיע למטולה בדרך הטובה ביותר. בהחלט ייתכן שבסוף נגיע רק עד עפולה ואולי בכלל נמצא את עצמנו באילת, ואז צריך לזכור לקחת את זה בכיף. אבל הסיכוי הכי גבוה להגיע באמת למטולה הוא כשמכוונים לשם מלכתחילה. כשזוכרים שיש לנו רצון ליעד ובוחרים לכוון אליו. ואני תוהה אם יש סביבי מישהו שעדיין חי מתוך יוזמה, מכוון לאיפושהוא בכלל. או שכולנו הפכנו לזורמים חופשיים, כמו המידע, חיים בתגובה למה שיעלה היום בפיד וסקרנים לראות איפה נמצא את עצמנו בסוף היום/החודש/השנה/החיים. כל השיח ברשת הוא שיח תגובה, אפילו הממים הכי מאגניבים שנדמים כקובעים סדר יום, הם תגובה לארועים במדיה המסורתית. אני לא מצליחה להזכר בכלל מתי בפעם האחרונה פתחתי את הפה כדי להטיל מחשבה שדגרתי עליה בקפידה, מחשבת-חופש מקורית וטריה שאינה תגובה לפעולה של אחר. הרי ברור שגם הפוסט הזה מגיע בתגובה…

זה סוג אחד אפשרי של חיים שמתאים למי שפשוט מעוניין לצבור מגוון של חוויות לרוחב. אבל כדי ליצור משהו, כדי למצוא משמעות ולחוות עומק, הפסל חייב להפסיק לשחק עם אוסף ענקי של חומרים אקראיים מעניינים ולהתחיל לפסול. אנחנו פוחדים לוותר, להפסיד, לאכזב, לנתק, להשליך, לסרב, להתעלם… – כולן צורות של פחד מהמוות. אבל כל יצירה/בניה של דבר היא פירוק/הרס של דברים אחרים. אם לא נחליט, מישהו עם יותר מיקוד ורצון יחליט בשבילנו ואנחנו נגיב לכך ונאמין שקיבלנו החלטה מקורית. ממה אנחנו מוכנים להיפרד כדי שדבר אחר יקבל צורה? כמה ממוקדים נצליח להיות כדי לזכור מה רצינו ולבצע את הבחירה? כמה אהבה צריך כדי להמיס גרם של פחד? לא צריך למחוק את עצמנו מפייסבוק, הרי אותה טכנולוגיה שעוזרת לפרוע יכולה גם לעזור לאסוף. זה רק קצת יותר מאתגר לתפוס על חם את תשומת לבך ולפנות אותה, להפנות אותה אל האור. אבל זה כדאי (האם את/ה עדיין זוכר/ת למה?).

דרום קמבודיה על אופנוע

* הגיע לגמר "רוחות מסע", תחרות סיפורי מסע באופנוע לזכרו של טל שביט

תיירים שפויים קופצים לקמבודיה רק לכמה ימים: לוקחים טיסה מבנגקוק או משאית מהגבול ישירות למקדשי אנגקור וואט וחזרה. רק תרמילאים ישראלים מסוגלים לעלות על טיסה לפנום-פן הבירה, זמן קצר מדי לאחר שאחרון מנהיגי הקמר רוז’ חוסל בידי המשטר הדמוקרטי החדש (אליטה ויאטנמית, אגב, כי הקמר רוז' הרגו כל אדם עם משקפיים בניסיון לחסל את האליטה המקומית). הזהירו אותנו שהעיר מלאה זונות, אופיום וכנופיות חמושות שיורות בכל מי שמסתובב בחוץ אחרי שמונה בערב ומשגרות טילי לאו על פרות משוטטות (מה שהסתבר כחצי נכון, יש להם אפילו מטווח רשמי בו אפשר לירות במגוון נשקים, להצטלם כרמבו ותמורת מאה דולר גם לירות טיל לאו על פרה בעצמך. "אל תדאגי, כולם מפספסים" הרגיע אותי אחראי המשמרת). אבל אף אחד לא הזהיר אותנו מהדבר הכי מפחיד בקמבודיה – הכבישים.

נכון ל-1999, מכוניות ואוטובוסים היו מחזה נדיר מאד בקמבודיה, וכלי התחבורה העיקרי במדינה היה האופנוע. הפחד אחז בי כבר בשדה התעופה כשהתברר שהמונית שלנו היא אופנוע 500 סמ"ק. כתיכוניסטית חלמתי לא פעם שאביר על אופנוע כבד ומעיל עור שחור ירכיב אותי אל השקיעה או לפחות עד לפארק הירקון, אבל גם בחלומותי הגרועים ביותר לא פיללתי שהפעם הראשונה שאעלה על אופנוע תהיה עם תרמיל ענק על הגב, מאחורי נהג מונית קמבודי מיוזע (טכנית זו הייתה הפעם השניה, פתאום נזכרתי שהפעם הראשונה הייתה כמה חודשים לפני כן ומי שהרכיבה אותי הייתה בחורה). לאורך כל הדרך העירה, לצלילי המיית מנועי אופנועים ועשן אגזוזים, התבוננתי בתמיהה באופנועים שחלפו על פנינו נושאים משפחות שלמות ולפעמים גם בעלי חיים, שרכבו בשלווה ובאיזון מושלם, ונרגעתי בהדרגה.

כשביקשנו לנסוע צפונה לאיזור הג'ונגלים של באנגלונג התבשרנו שהדרך היחידה להגיע לשם היא במסוק, פשוט כי אין כבישים. היינו ארבעה תיירים בסך הכל בכל האיזור והבנו שזה איזור מאד בתולי שכמעט ולא זוכה למבקרים. למרות היותה עיר הבירה של המחוז, באנלונג הייתה למעשה כפר עם גסטהאוס אחד ריק ששמח להתמלא בנו, וללא כביש אחד סלול, כך שכדי לנוע נאלצנו לשכור אופנועים. לשותפי לטיול שלומי לא היה רישיון על אופנוע אבל הוא העריך שהוא יכול לשלוט בטוסטוס 50 סמ"ק וגם להרכיב אותי. לזכותו ייאמר שנפלנו מהטוסטוס רק פעם אחת וזה הסתיים בשפשוף קל של הברך.

מדי בוקר רכבנו אל תוך הג'ונגלים, מוקסמים מכל מי שהפתענו בדרך, לא פחות משהם הוקסמו מנוכחותנו: מחקלאים שעבדו בשדות חשופים, כשחוטיני מעור הוא מלבושם היחיד ועיניהם מעושנות מאופיום, ועד לנשים חשופות חזה שעשו את דרכן עם סל במבוק אל הנהר. באחת הפעמים שהעזנו להתקרב לכפר בלב הג'ונגל גילינו שהוא ננטש. באחת הבקתות מצאנו אישה זקנה עירומה, חייכנית ומקומטת שהושארה מאחור למות. היא זללה בשמחה את הפירות שהיו עימנו אבל סרבה שנזיז אותה וסימנה לנו ללכת. כשחזרנו לפנום-פן הומת האופנועים, זה כבר כמעט הרגיש כמו בית. לא שיערתי שהגרוע מכל עדיין מחכה לי.

את הביקור בקמבודיה ביקשנו לקנח בקפיצה לעיר החוף הדרומית קמפוט. שמענו שהיא כמו אי תאילנדי שטרם התגלה לתיירים ואפשר לאכול בה דליים של פירות ים טריים בשני דולרים. כבר הבנו שגם לשם כנראה נצטרך להגיע במסוק, אבל להפתעתנו הסתבר שיש כביש מפנום-פן לקמפוט והנסיעה בו לא אמורה לקחת יותר מארבע שעות. מנגד, הסתבר שאין אף כלי רכב שנוסע בכביש הזה, רק אופנועים. שלומי, שצבר בינתיים מספיק בטחון על 50 סמ"ק, הכריז שאחרי הג'ונגלים של באנגלונג, כביש סלול "קטן עליו", וכך שכרנו אופנוע.

לאחר כמעט שלושה שבועות בקמבודיה, רק בדרך לקמפוט הבנו סוף סוף מדוע אין במדינה כבישים ומדוע הרכב הדו גלגלי שולט בה. בימי הקמר רוז', שהסתיימו ממש לא מזמן כאמור, רוב המדינה הייתה זרועת מוקשים וכדי לסלול כבישים היה צריך לפנות את המוקשים. הקמבודים הסתדרו יפה עם טיסות מסוק לצפון ושיט בנהר לסיאם ריפ ומקדשי אנגקור וואט, ולכן הכביש הראשון שהשקיעו בסלילתו היה הכביש לקמפוט. רק כשעצרנו לקנות מים ולחפש שירותים בכפר קטן בדרך, הבנו שהעבודות בכביש טרם הסתיימו – רבים מהבורות מהם הוצאו המוקשים טרם נסתמו, ואף אחד לא באמת בטוח שכולם הוצאו…

עד מהרה, ארבע השעות המובטחות הפכו לשמונה. את מרבית הדרך עשינו על 20 קמ"ש, כששלומי מתאמץ לחקות את הוירטואוזיות של הרוכבים הקמבודים העוקפים במיומנות את בורות המוקשים ואני, באופן נדיר, שותקת. עסוקה בלהרפות את גופי המכווץ ולהסביר לו שאין לנו שליטה על המצב ואין לנו ברירה אלא לסמוך על שלומי בעיניים עצומות. בחלקים מהדרך אני אכן עוצמת עיניים כי מה שלא רואים לא יכול להפחיד. במקטע מסויים, כשתדירות הבורות התמעטה ושלומי כבר תפס קצת בטחון, הוא הגביר מעט את המהירות, ופתאום, חזיר ורוד גדול שכנראה ברח מהדיר, בקע מבין העצים, התפרץ לכביש ו.. התנגשנו בו בעוצמה. באורח נס, שרדנו את הנפילה מהאופנוע בשלום וגם החזיר הצליח להמשיך במנוסתו. כל המאמץ, הכיווץ והפחד השתחררו בבת אחת בצחוק פרוע. כשעלינו שוב על האופנוע והמשכנו לנסוע בין הבורות בקלילות יחסית, חשבתי איזה יצור מדהים הוא האדם שמסתגל בהדרגה כמעט לכל דבר. ואז מיד אפשר להעמיד בפניו אתגר נוסף.

עם שקיעת השמש היתושים התעוררו, ובבת אחת התחלנו להיעקץ מכל כיוון. עצרנו מיד, נמרחנו ולבשנו את הכילות שלנו, וכך המשכנו לרכב כרוחות רפאים מגוכחות, כשילדים בצידי הדרך מצביעים עלינו וצוחקים, ואנחנו מציצים ונעקצים מבעד לחורים הדקיקים של הכילות. כששלטי הדרך הבטיחו כי קמפוט כבר קרובה, חשבתי שהפעם באמת הגרוע מכל מאחורי, אך באופק הופיע אגם גדול באמצע הכביש. וככל שהתקרבנו לגשר חשכו עיני. שלומי עצר בצד ובחן את התנועה על גבי הגשר. כמו הכבישים של קמבודיה, גם הגשר לא היה שלם. למעשה מדובר היה בשתי קורות תלויות מעל המים, אחת בכל צד. רוחב הקורה הספיק רק לאופנוע ואי אפשר היה להוליכו או ללכת לצידו. לאחר כרבע שעה של תצפית הבנו שכל קורה משמשת לתנועה חד כיוונית ותנועת האופנועים תדירה מכדי שאני אוכל ללכת ברגל מאחורי האופנוע. האגם נראה גדול מכדי שנוכל לעקוף אותו ומכיוון שלא ראינו אף אחד פונה ימינה או שמאלה וחששנו מהמוקשים, לא העזנו. "אין ברירה" שלומי אמר לבסוף. "תעצמי עיניים, ואל תזוזי בשום אופן לאף צד, תישארי עם המשקל במרכז האופנוע, מה שלא יהיה, ושאלוהים יעזור לנו".

חיכינו עוד קצת שהתנועה תידלדל, ובשעת הכושר, שלומי החל לנסוע לאט ובזהירות על הקורה. עצמתי עיניים, הגוף התכווץ ופחדתי להזיז שריר, אך שרירי הפה זזו. מה אתם יודעים, מסתבר שאני יודעת בעל פה את המילים של תפילת שמע ישראל אפילו שמעולם לא התפללתי! פתחתי את העיניים רק כשהאופנוע עצר בצד השני של האגם ושלומי ניגב זיעה ממצחו. הסתכלנו אחורה ולא האמנו שאכן עברנו על הקורה הזו לפני רגע. רק כשהגענו לקמפוט, האדרנלין ירד והתחלתי לעכל את תלאות הדרך, איפשרתי לעצמי להודות שזה היה סבל. "אני לא חוזרת" הצהרתי. "אומרים שיש כאן מעבורת ישירות לתאילנד". "אבל התרמילים שלנו בפנום-פן, וצריך להחזיר לשם את האופנוע" שלומי מחה בקול חלוש. "רק הגענו. בואי ננוח ונבלה כאן, דיה לצרה בשעתה".

את הדרך חזרה, ארבעה ימים לאחר מכן, אני לא ממש זוכרת, וכנראה שלא היו בה ארועים מיוחדים. הקורה על האגם והבורות היו עדיין שם אבל אנחנו התמודדנו איתם אחרת כשידענו לצפות להם. שלומי כבר הפך לרוכב מיומן למדי בינתיים, והדרך חזרה זרמה במהירות רבה יותר. האדם הוא אכן יצור מדהים, עם יכולת הסתגלות מרשימה. קמבודיה לימדה אותי לבטוח באיזונו של הגוף ובשני גלגלים, ובכל זאת רווח לי כששבנו לתאילנד, לאשליית הבטחון שבה עוטפים אותנו אוטובוסים, מכוניות ומטוסים. לא מזמן הצצתי במפה עדכנית של קמבודיה בגוגל וראיתי שעכשיו יש להם אוטוסטרדה לקמפוט שעוברת מעל האגם. אבל אם אתם שוקלים לנסוע לקמפוט על אופנוע, אל תתבלבלו: גם אם קוראים לזה "אוטוסטרדה" בגוגל, זה לא אומר שזה חף מבורות מוקשים.

רוצים עוד?

צידוק מוסרי לפיראטיות – חוויה קמבודית

מסע לא פחות מסוייט ב4X4 – עבדו הממהר והליידי בויז של אפריקה

מחאה חברתית: גרסת "כוכב נולד"

כשהם קיטרו על המצב בבלוגים שלהם ועשו לייק לדפים בפייסבוק, האשימו אותם ב"אקטיביזם כורסא". אז הם יצאו לרחובות, אבל במקום שלטים וצעקות הם שרו, רקדו, והעלו את התוצאה ליוטיוב. קוראים לזה פלאשמוב וככה עושים מחאה היום. להמשך הכתבה שלי באתר "בית אבי חי"

נדמה לי שלא פרסמתי את זה כאן בעבר אבל בשנה שעברה בפסטיבל "פרינט סקרין" נתתי מצגת וידיאו עם רעיונות ראשוניים וקצת אחרים בנושא תוך התייחסות גם לליפדאבים וליפדאב בהשתתפותי:

סינגולריים מחשבים את קיצם לאחור?הסמארטפון והתנין במרכז החדר

Read this post in English

ב-1997, זמן קצר לאחר ששרי טרקל כתבה את ספרה הקאנוני "חיים על המסך: זהות בעידן האינטרנט" וההיקסמות מטכנולוגיות מידע פרצה למיינסטרים, פירסם ג'ורג' מאירסון ספרון בשם "היידיגר, הברמס והטלפון הנייד". מלבד היכרות בזק עם ההוגים הנ"ל בפרשנות טכנולוגית עדכנית, הספרון הכיל ניתוח מרתק של פרסומות לטלפונים סלולריים מאותה תקופה פרה היסטורית, לפני שהטלפונים ידעו לגלוש ברשת ולקוחות פלאפון ידעו לסמס. הניתוח שלו הדגים כיצד המסר של אותן פרסומות אינו ממוקד בקשר בין אנשים באמצעות הטכנולוגיה אלא בחיבור של האדם לטכנולוגיה עצמה ותקשורת עימה.

והנה אנחנו, 15 שנה לאחר מכך, בלתי נפרדים מ- ומשוקעים בטלפונים החכמולוגים שלנו בנוכחות חברים וזרים, ומשקיעים במערכת יחסים אינטימית יותר עם סירי מאשר איתם. רק 15 שנה חלפו, ואפילו שרי טרקל מפרסמת ספר אחר לגמרי, המבוסס על ראיונות עם אלפי אנשים, ומזהירה אותנו מפני שחיקה ותת התפתחות של הזהות והתקשורת הבינאישית, ומאובדן עניין באיכויות אנושיות בסיסיות בתהליך ההתאהבות שלנו במדיה החברתית והרובוטיקה.  אני לא מתכוונת לנחש מה השתבש, טרקל עושה זאת בעצמה באופן מעורר התפעלות. אך מכיוון שאני מבלה את השנה הזו בארה"ב וחשופה באופן יומיומי לפרסומות סמארטפונים עדכניות, תהיתי מה הן אומרות לנו כיום על המקום בו נהיה בעוד 15 שנה ועד כמה אנחנו באמת רוצים להגיע לשם. (שלא תבינו לא נכון, אני מאד מאד אוהבת טכנולוגיה, אבל כנראה לא בדיוק באופן הזה…)

רק השטחי שורד

מכיוון שזה בלוג ולא מאמר אקדמי, אסתפק בשתי דוגמאות עדכניות בלבד לטלפוני 4G-LTE הרצות כרגע בטלויזיה האמריקאית.

הפרסומת הנ"ל של AT&T היא חלק מסדרה המציגה זוג גברים/נשים משוקעים במכשיריהם בהקשרים שונים (עבודה, פנאי וכו') ובאופן עקבי מקדימים את כולם בכל. תשומת הלב של הצופה מוסטת אל תכונת המהירות של המכשירים כסיבה לקדמה (והפופולריות) של משתמשיהם, מפני שהמתרחש "זה כל כך לפני 12 שניות" אינו היסטוריה אנושית ואף לא מושא לנוסטלגיה אלא פשוט חסר ערך ברגע שזה כבר לא חדשות, עם תוחלת חיים קצרה מזו של חיידק. ומי שמזלזל בהיסטוריה סופו שיזלזל גם בעצמו ובעתידו. עוד נגיע לזה.

נחזור לפרסומת. אם תרימו את עיניכם מהמכשירים לרגע ותבחנו את כל המיזנסצנה, תראו למעשה שני לוזרים שמבזבזים את חייהם מחוץ למגרש. הם באו לארוע ספורט אך אינם משתתפים בפועל בתרבות הספורט. עם זאת, הפרסומת מציגה אותם במרכז העניינים – קמע הקבוצה משוטט בקרבתם והשחקן הפצוע נסמך על עזרתם – מפני שמרכז העניינים כעת הוא במפה (המקוונת) ולא בטריטוריה.  תרבות הספורט או המשרד ה"אמיתית" היא כרגע אונליין ונותר לתהות מדוע אותם בחורים טורחים בכלל להגיע למשחק במקום "לנהל את העניינים" מהבית, ישובים בשורה הראשונה של מסכי האייפד/טלויזיה שלהם.

בואו נעמיק. אדם אינו יכול לחבוש קרסול של ספורטאי וגם לעקוב אחר כל המידע ברשת בו זמנית. בגרסת הפרסומת הנשית המתרחשת במשרד, זה עוד פחות מציאותי שהבנות מספיקות לערוך מסיבת פרידה לאחד העובדים וגם להתעדכן ראשונות במגוון פיסות מידע אחרות ברשת באותן "לפני 40 שניות". אנו מספרים לעצמנו (או שמא הם מספרים לנו?) שהחוויה, התיעוד שלה, השיתוף/הפצה שלה והרפלקציה עליה מתרחשות בו זמנית (ותוך 2 שניות) ואלו הם "החיים". אך אלו אינם חיים. זו אינה אפשרות כלל, אפילו מחשב קוונטי בעל אינטליגנציה מלאכותית לא יטען לכתר. מה שכן, זה בהחלט מסביר כיצד עושר החיים, העשוי מדיאלקטיקה עדינה בין ממדים אלו, עובר השטחה, ואנו נותרים בתחושה שלדבר אין משמעות כאשר אנו מבלבלים בין רוחב לעומק.

החיים הם סדרת תהליכים רב ממדיים הצורכים (ומצריכים) מרחב וזמן. בני אדם תמיד חששו מהזמן החולף וניסו ללוכדו, אך האשליה החדשה הזו שמוכרים לנו, שאם רק נדרוך במקום נשיג אותו, היא מגוכחת במקרה הטוב. אם אנחנו קונים את האשליה בפרסומת שמידע הוא חוויה, פשוט נבזבז שעות בריפרש אובססיבי, במרדף אחר מידע על חוויות של אחרים אותו ננכס לעצמנו ונרגיש חשובים מעצם ליקוטו, בזמן שאנו תקועים על הספסל עם ראש מורכן, והמהירות המדהימה הזו של הצריכה היא הדופק של חיינו הפאתטים. כי כל עוד אנחנו עסוקים בתחרות מי מגיב ראשוןןןן1111 יש מצב שנשכח ליזום.

אפרופו מהירות, הפרסומת מעמידה פנים שמדובר בתכונה חיונית ותחרותית במכשיר, בעוד כל אידיוט שגלש פעם יודע, שהרשת אינה דוחפת את המידע הרלוונטי למכשיר המהיר ביותר. למעשה, זו מהירות המחשבה או התנועה האנושית, האינטואיציה, הכישורים או הקשרים ששמים אותנו במקום הנכון בזמן הנכון כדי לקבל את פיסת המידע הרלוונטית בשעתה. הסמארטפון שלכם יכול להיות טיל גרעיני, אבל עדיין הבחור-טרענטע שבמקרה היה שם או קיבל את הלינק מחבר, יהיה לפניכם.  הדבר היחיד שמהירות תורמת לו הוא קיצור חיי הסוללה של המכשיר וטעינת מידע משופרת ביחידת זמן קצרה יותר ממצמוץ. וזה בכלל רק אם מהירות משנה במשהו.

אבל אתם כבר יודעים שכל זה נועד לגרום לכם לבזבז יותר כסף ללא תועלת משמעותית, את זה אני לא צריכה לספר לכם. מה שכן, אני רוצה להצביע על כך שאלו הם הדימויים והערכים המתכנתים אותנו לסמוך על הטכנולוגיה יותר מאשר על עצמנו ועל סביבתנו הפיזית (בפרסומת הבאה המסר הזה גלוי יותר), ולהרגיש שהחוויה שלנו חסרת משמעות אם לא ניתן לצלם/לצייץ/לתווך ולהתמיר אותה לסוג הזה של הון חברתי, כי אנו כמו העץ הזה שנופל ביער ללא עד, לגמרי לבד. עם זאת, אם נמשיך להחליק את אצבעותינו על המסך השחור היוקרתי, כמעט ולא נחוש בבדידות החיה בבטן, בפארנויה ובאובססיה שמלווים את המשימה הבלתי אפשרית המוטלת עלינו, ובחוסר היכולת לחוש מסופקים בעודנו דוחקים ושוכחים את כל מה שראוי לחיות אותו/בעבורו. כן, אני יודעת שרובנו מצליחים איכשהוא בו זמנית גם לשרוץ כל היום בפייסבוק וגם לנהל חיים מלאים(?) איכשהוא, לפחות לעת עתה, אבל זה לא מה שהפרסומת הזו חוזה, ולא כולם מוכשרים בזה באותה המידה.

גולם 2.0: האל במכונת הבשר

קחו נשימה. שנעיף מבט על הפרסומת השניה עכשיו?

חברת התקשורת וריזון עושה שימוש באותה רטוריקת מהירות אך בהקשר מציאותי יותר, בו שני אנשים מתחרים על מוצר במכירה פומבית ברשת (על אף ששוב, איכות החיבור לרשת במקום בו אתם נמצאים ורמת האובססיה שלכם עושים חלק ניכר מהעבודה גם במקרה הזה). החלק המעניין בפרסומת  הוא הפיל במרכז החדר התנין בביצה. התנין הוא חיה מיתית, עתיקה ועוצמתית שכמעט ולא השתנתה בזמן שדינוזאורים נעלמו כלעומת שבאו. אפילו בתנ"ך מוזכר כי "התנינים הגדולים" כבר היו שם דקה אחרי שאלוהים הדליק את האור לראשונה, ובמיתוס השומרי העתיק יותר, התנין קשור לנחש ומוצג כאויבו המיתולוגי של האל.

התנין של וריזון מייצג בפרסומת זו את הטבע, האבולוציה והמיתולוגיה גם יחד, כאשר הברית בין האדם לטכנולוגיה התעלתה מעליהם והחליפה את האל במאבק המיתי עם התנין. היחסים בין אדם לטכנולוגיה שהמציא מבוססים מלכתחילה על ניצול (פשוט לא קלטנו שזה הדדי…) במטרה לכבוש/לאלף/לשלוט בטבע, אבל איפשהוא בדרך, הטכנולוגיה הפכה מאמצעי למטרה ואולי אף לסוף הדרך (שלנו?). תיאוריות ניאו-אוטופיות (סינגולריות, למשל) מציעות מאש-אפ של דטרמיניזם טכנולוגי ישן וטוב עם חוד החנית של הביולוגיה האבולוציונית וחותרות ל"מטריקס 4- גרסת גן העדן", בו אדם ומכונה מתמזגים לכדי ישות נעלה יותר. אך ישות זו אינה נאבקת עוד בטבע, השיח החדש מציג אותה כטבע עצמו, כשלב הבא באבולוציה.

הקיצר, אנחנו משחקים באלוהים/פיגמליון/פרנקנשטיין שיצר כלי, גולם אם תרצו, וכאשר הוא איים לבולענו ולהרחיקנו מהטבע והטבע האנושי גם יחד, הפחנו באפו נשמה ולחשנו על אוזנו שיחד אנחנו כעת סוג חדש של ישות. ישות טבעית. וזה כזה 100מם, שבכלל אין לנו זמן או יכולת להבחין כבר במה שהותרנו מאחור, במה שהוזנח באבולוציה התרבותית והחברתית שלנו, במה שהטכנולוגיה לא פותרת (ולפעמים אפילו מחריפה). וזה קצת אירוני, השיח הכמעט מיסטי הזה שממסגר מחדש את יחסינו עם הטכנולוגיה שבראנו ושאנחנו מפתחים ושמים בה את מבטחנו, בייחוד כשמדובר באותם אנשים שמתלוננים על אחרים שבראו לעצמם אלוהים והם עושי דברו ומחכים שהוא יפתור להם את כל הבעיות.

עכשיו קחו קילו טכנו-אוטופיה, חצי קילו מימטיקה ו-100 גרם אתאיזם, ובידכם המתכון המושלם להכחשת קיומה של נפש, נשמה או שאר רוח אנושית כלשהו, והנה אנחנו לא כאלה שונים מטכנולוגיות וזה רק עניין של טכנולוגיה שהן יהיו כמונו ואנחנו כמוהן. כך נצדיק את הויתור שלנו על כל ניסיון שינוי מוסרי/חברתי/פוליטי/כלכלי מפני שאוטוטו הטכנולוגיות יפתרו הכל ממילא וזה לא יהיה רלוונטי. האמנם זה מקרה שהפרסומות הללו רצות בשעה שתנועות מחאה מתרוצצות ברחובות העולם ומקדמות את עצמן באמצעות אותן טכנולוגיות? או שמא המסר עבורן הוא שיתרכזו בהפצת סשן התופים האחרון שלהן ביוטיוב מעל גבי סמארטפונים מהירים יותר ויבדרו אותנו עד הופעת הדאוס אקס-מכינה, פשוטו כמשמעו הפעם? מה שעצוב הוא שרבים מהאנשים שמזדהים וצועדים עם תנועות מחאה באמת מאמינים שהטכנולוגיות "יבחרו" בצד שלהם, בדרך הטבע.

ברירה טבעית של אין ברירה

יש לי עוד הרבה מה לומר על כל זה אבל אשאיר משהו לעתיד, אשוב לתנין ואחתור לסיכום. במטאפורה של וריזון, המהירות היא היתרון האבולוציוני שהטכנולוגיה מביאה כנדוניה למיזוג שלנו ובכך התחכמנו לתנינים וקימבננו לעצמנו דיל משודרג עם "צורת החיים הבאה אחרינו", במקום שהיא תשמיד או תעביד אותנו כמיטב התחזיות של המד"ב הדיסטופי. אך כאמור, זה חתול בשק. אנחנו חכמים על תנינים רק ב-CGI ואסור לשכוח את זה. אסון טבע קטנטן יכול לגרום בקלות לשיתוק מקורות הפקת האנרגיה שלנו, להשיב אותנו לענווה ולהזכיר לנו שהסרט תלת מימד שאנחנו חיים בו עדיין מוקרן על כדור הארץ, אחרי הכל.

בואו נניח לרגע שהניאו-אוטופים צודקים וזה יהיה עתידנו (למרות שאני מאמינה בכל ליבי שזה בולשיט). הפילוסוף קן וילבר מזכיר לנו שהתעלות (transcendence) באבולוציה תמיד מכלילה ואינה מדירה את הצורות מהן היא מתפתחת. ואם יורשה לי לגזור ולחדד מכך ניואנס: יש לזה טיימינג, זה דורש הבשלה. לא ניתן לכלול ולהתעלות אחרת. אטומים לא מצטברים לכדי תאים לפני שהם מיצו את הוויית האטומיזם שלהם, אחרת כל האבולוציה הייתה מתרחשת בו זמנית, כל כך לפני 27 שניות.

אז תסתכלו על העולם סביבכם. האמנם נראה לכם שמיצינו את הוויית האנושיות שלנו ואנחנו מוכנים לשלב הבא באבולוציה או שאולי אנחנו עפים על עצמנו תוך כדי שאנו כורים את קברנו, ומסתכנים בחימושו של דארת' וידאר בכוחות-על, על הדרך? אני פוחדת לחשוב על ההשלכות של הפג הזה, של ניסיון התעלות שבו אנו משילים מעלינו, בשם האבולוציה, את האחריות לאחר ואת האלמנט הפעיל שלנו כ"יד הנעלמה" בתהליך הברירה ה(לא) טבעית הזה. אז אתם המחשבים את קיצכם לאחור בהתלהבות, אל תבלבלו לי את המוח עם הצדקות ברירה טבעית של אין ברירה, כי כל עוד אני לא מכונה, תודה לאל, תמיד יש לי ברירה.

(ויש שעוד מעיזים לשאול אותי, אחרי כל זה, למה אני לא נחפזת להביא ילדים לעולם, שבו גם פינוקיו וגם ילד אמיתי משתוקקים להפוך לאפליקציית אייפד של קריקטורה אינטראקטיבית של ג'סטין ביבר או, במקרה הטוב, להקדיש את חייהם לפיתוח אפליקציה כזו…)

קריאת חובה לחרדי המתמודד עם יצרו

כיצד ייתכן שהגבר החילוני הממוצע מתגבר על יצרו בקלות מדי יום מבלי לנסות לשנות את המציאות סביבו, בזמן שהחרדי הממוצע מתפתל ונאבק? יעמוד האדם הדתי שהסגפנות ודיכוי הייצר עזרו לו להתפתח, להפסיק לחוש פיתוי בהדרגה ולהישאר ענייני מול אישה בביקיני!  האם החרדים באמת מעוניינים לקיים את מצוות כיבוש הייצר, או שהם תקועים בעקשנות על אסטרטגיה כושלת שלא בהכרח מובילה אליה?

באוגוסט 2010 התפרסם באחד ממוספי ידיעות אחרונות ראיון עם הרב לייטמן מהמכון לחקר הקבלה. לייטמן טען שמי שלא לומד קבלה לא מתפתח רוחנית מעבר לנפש הבהמית שלו. נשמע הגיוני. אבל בלי להתבלבל, כמה פסקאות אחר כך, כשנשאל מדוע הוא לא מלמד נשים בשיעוריו הפרונטליים, לייטמן ענה שזו הסחת דעת שאינו מעוניין בה כי "במקום להסתכל על הספר אני מסתכל עליהן". לא העיתונאי ולא הרב עצמו עצרו לחשוב לרגע על הקשר בין שתי ההצהרות הללו. מילא העיתונאי שאולי לא ממש יודע מהי הנפש הבהמית של האדם, אבל האם ייתכן שכבוד הרב, המכשיר את תלמידיו להתעלות מעל הנפש הבהמית שלהם ומתהדר בכינוי "מקובל", מודה בקלות ולאחר יד, שהנפש הבהמית שלו שולטת בו, וכי אינו מסוגל לפגוש נשים שמעוניינות ללמוד דבר תורה כתלמידות וכבנות אנוש, אלא רק כאובייקט מיני?

נזכרתי בכתבה הזו השבוע לאור הקיצונות הדתית הגואה בישראל ובייחוד הניסיון לאסור שירת נשים בצבא.  התגובה החילונית לתופעה הזו בדרך כלל מדגישה את האבסורד שבחשיבה הדתית ואת הפגיעה בציבור הנשים, אבל אני חשבתי לעצמי מחשבה מסוג אחר. מחשבה מדהימה למדי, אם חושבים על זה: הגבר החילוני הממוצע נמצא במדרגה רוחנית גבוהה יותר מהרב הדתי המכובד ביותר. זה נורא, זה מפחיד אבל זה נכון כמו ש1+1=2.

תחשבו על זה: הגבר החילוני הממוצע מסוגל בקלות וכלאחר יד לראות אישה כאדם ובמגוון תפקידים חברתיים – אמנית, מורה, תלמידה, ידידה אפלטונית ועוד. יותר מזה, אישה יכולה להופיע בפניו בבגד ים זעיר והוא בהחלט ישים לב, אם הוא סטרייט, אולי אפילו יחווה חרמנות מטורפת ויאבד פעימת לב, אבל הוא מסוגל גם להתאושש מזה תוך מספר שניות, לשוב לעסוק בענייניו ולהתנהג באופן ענייני. או לכל הפחות לשמור את הבלבול (והבולבול) לעצמו ולהמשיך לתפקד מבלי להטריד את האישה הזו או להעיק על סביבתו. עם יד על הלב, כמה רבנים חרדים ותלמידי חכמים יכולים באמת להתגאות ביכולת התרגול היומיומית המדהימה הזו של התעלות על הנפש הבהמית והתגברות מעשית על היצר שלהם?

הפריצות היא לא הנגע, היא החיסון

למרבה האירוניה, הגבר החילוני הממוצע משתמש באווירה המתירנית ובגבולות שנפרצו סביבו ("הפריצות" בלשון החרדית) כדי להתעלות על הנפש הבהמית שלו, בעוד שהגברים הטוענים לקדושה ולמוסריות הגבוהה ביותר, מתנהגים כמו חתול רחוב שראה חתולה מיוחמת, וחושבים שאם כל החתולות יילבשו שביס על התחת זה יעזור לעולם להיות טוב יותר וייחשב להם כהתגברות על יצרם. הייתם רוצים שזה יהיה כל כך פשוט, אבל זה לא. הגבר החילוני הממוצע הוא הוכחה לכך, שהדרך להתגבר על יצרך היא לא על ידי שינוי העולם סביבך והימנעות מחשיפה לאתגר אלא דווקא על ידי קפיצת ראש למים. כן, אותם המים שבהם שוחות בחורות בביקיני. עבודת מידות לא נעשית על ידי בריחה מהתמודדות עם האתגר שהמידה מעמידה (תרתי משמע), אלא על ידי מעבר דרכו. הליכה על הגחלים שלו.

זה קצת מביך שאני, אישה רחמנא ליצלן, נאלצת להסביר עקרון למידה פשוט כל כך לרבנים ולמקובלים המכובדים ביותר. והם בטח לא יאהבו לשמוע שיש להם הרבה מה ללמוד מהגבר החילוני שהם בזים לו ומעיזים לחשוב שרמתו הרוחנית נופלת מהם, באופן גורף. אבל העקרון פשוט: אי אפשר להתגבר על משהו מרחוק, מבלי לעבור דרכו. פיזיקה פשוטה: לא נגעת, לא ידעת.  לעקוף משהו מסביב או לנסות שהוא ייעלם מהעולם עוד לא קידמה אף אחד במילימטר. עבודת המידות היא מעשית וככה בדיוק עושים אותה. אם תהיתם מדוע כל אבותינו בתנ"ך חטאו חטאים איומים בדרך לגדולה, זה בדיוק בגלל זה. בגלל שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם נכשל בהם, כמאמר חז"לנו. נופל וקם ולא נופל באותו הבור שוב. הוא מתחסן נגד הדבר הזה. הפריצות היא לא הנגע, היא החיסון. היא מנגנון הסינון לתלמידי חכמים אמיתיים. מטורף, הא?

אז מכובדיי, אם אתם באמת רוצים להתגבר על החולשה המוזרה הזו שהופכת כל אישה לפיתוי מהלך ומספר התפילות שאתם ממלמלים מדי יום לא משנה את זה, אז כדאי שתסתכלו פנימה במקום החוצה, ותתחילו לפתח דרכים להתמודד עם המציאות שהבורא שם בפניכם, במקום להילחם ברצון הבורא המתבטא בעולם סביבכם או לנסות לברוח ממנו. אם הגבר החילוני הממוצע מסוגל, קל וחומר אתם תצליחו. אני מאמינה בכם.

עם כח גדול באה אחריות גדולה, אבל איפה הפאקינג מניואל?

ילד בן עשר לא יודע מה זה לשון הרע. כשהוא מקלל ילד אחר או מרכל על המורה בפייסבוק, הוא מתנהל כבדיבור ספונטני ועבורו הכתיבה באינטרנט היא דיבור. הוא לא מצפה שהדיבור הזה ימוסגר כפרסום פומבי כתוב ורשמי והוא לא מצפה לשאת באחריות משפטית לתוכנו, כי מבחינתו אין הבדל בין לומר את זה בהפסקה בבית הספר או בפייסבוק. חוק לשון הרע החדש, הוא כמדומני הפעם הראשונה מאז ימי התנ"ך שאיסור לשון הרע יחול על סיטואציות של דיבור יומיומי, רק בגלל שהמערכת המשפטית מתעקשת לראות את האינטרנט באופן גורף כטקסט פומבי.

איסור לשון הרע מופיע פעמים רבות בתנ"ך ונגע הצרעת מוצג כעונש הפוקד את אלו שמרכלים על אחרים במקום לדבר על עצמם. גם היהדות וגם מסורות רוחניות אחרות עוסקות בטוהר המילה ומודעות לדיבור באופן שמעודד אותנו לדבר בעיקר על החוויה שלנו ופחות להניח הנחות או להטיל אשמה באחרים. אכיפה של החוק החדש ברשת עשויה לגרום לתרגול כפוי של המודעות הזו (שזה לא דבר רע בכלל, גם אם זה יהרוג את מהותם של הטוקבקים…).

אבל הרבה לפני שחוק כזה יהפוך את גולשי ישראל לצדיקים, הוא יתרום ככל הנראה להתגברותה של תופעה אחרת: המסרים בהרבה מאד סביבות ברשת מאופיינים בכתיבה אירונית, הומור, סרקזם ופארודיה וכן מועברים באמצעים מולטימודליים – שילוב של טקסט, תמונות וידיאו וכו'. בכך הם מעלים את רמת התחכום הדרושה לפרשנות המסרים ולהשתתפות בתרבות הרשת ולעיתים, בייחוד במקרים של ממים, דורשים הרבה מאד ידע אינטרטקסטואלי. לדעתי, אכיפה של החוק החדש ברשת לא תוריד את רמת השיח השלילי והביקורת אלא תעביר אותם מהפשט אל הדרש. וכך, אנחנו נראה התגברות של כתיבה אירונית והעברת ביקורת באמצעות ממים חזותיים וסאטירות שיעברו מעל הרדאר של החוק. מאפייני השפה החדשים הללו של הרשת מתאימים מאד לעולם של הצפה במסרים, שבו רק מה שבולט מצליח לזכות בתשומת הלב קצרת הפתיל והעמוסה שלנו, ועכשיו הם יתאימו מאד גם למעקף של הניסיון להשתיק את חופש הביטוי ברשת.

לפני כמה שבועות נתתי הרצאה קצרה בארה"ב על סוגים חדשים של אלימות ופגיעה ברשת שהיו פחות זמינים לנו לפני עידן הרשת והיום הם מהווים כוחות חזקים שאנחנו משתמשים בהם כלאחר יד מבלי להכיר את עוצמתם. דוגמא אחת כזו היא למשל כוח ההוצאה לאור – כוחו של הפרסום הפומבי והפצת מידע על אדם אחר – כח שהוא בעל השפעה עצומה על היחיד. זהו כוח שעמד בעיקר לרשות שליטים ועיתונאים, אך כיום הוא זמין לכל ילד, שפליטה אחת שלו בפייסבוק עלולה להגיע להיקף התפוצה של ערוץ 2 (ולהופיע כאייטם בערוץ 2 ), לצאת מהקשרו ולהשתכפל עוד לפני שהוא יספיק להתחרט על זה או לפני שמישהו יתאבד חלילה בגלל המילים הללו. אף ילד לא מקבל בבית הספר את הפאקינג מניואל של הכח הזה. ועכשיו ירצו גם לשפוט אותו על לשון הרע בגלל זה.

הקשר בין ההרצאה שלי לחוק לשון הרע החדש הוא ההבנה המקלוהניסטית באופייה שאנחנו מתבוננים על הרשת דרך עיניהן של המטאפורות המוכרות לנו, בדרך כלל כמדיה פומבית. אבל הרשת משמשת לנו גם מרחב (וירטואלי) לבלות בו ומה שאנחנו מייצרים על גביה הוא לא רק טקסט אלא גם אווטאר, ייצוג שלנו. ופגיעה באווטאר שלנו עשויה להיחוות כפגיעה בנו גם אם אין בה נזק גופני. בתגובה למקרים כאלו, ד"ר אלעד אורג מגבש את הרעיון של "הזכות לזהות" שלנו ברשת, שאותה אני מפרשת כהגנה חוקית על ייצוגי המרחב והגוף שלנו ברשת ולא רק על"המשאבים הדיגיטליים" שאנחנו מטפחים. בינתיים, רבדי המטאפורות הבו זמניים הללו מרמזים על כך שאנחנו עוד לא באמת מבינים איזה מן דבר זה הרשת הזו, מה תפקידה בחיינו ואיך באמת נכון לנו להתייחס למה שקורה לנו על גביה, או אולי בתוכה או בתיווכה. אפילו מילות היחס משוחדות.

צפו בהרצאות מהשקת "עברית אינטרנטית" ו… שנה טובה!

לכל מי שפספס את ארועי ההשקה של הספר בתל אביב ובירושלים, אתם יכולים לצפות בכל ההרצאות בפלייליסט הזה ביוטיוב. אני רוצה לאחל לכל מי שעוד מסתובב כאן שנה שנה טובה. אני בפוסטדוק בבלומינגטון אינדיאנה השנה, מקווה לחזור לכתוב קצת בבלוג כשהחורף יגיע.

*********

אני שמחה לבשר על יציאתו לאור של ספר חדש "עברית אינטרנטית" בהוצאת כתר, פרי עטי בשיתוף עם אילן גונן. אילן ואני הכרנו בבלוגים בעת שביצעתי את המחקר לדוקטורט שלי  והספר משקף את המחקר הקיים בנושא השפה העברית ברשת, נושאים שחקרנו יחד כמו העגה הפקצית ונושאים רבים נוספים שחקרנו במיוחד עבור ספר חלוצי  זה. הבוקר מתפרסמת כתבה איתנו בהארץ ומחר בערב תוכלו לראות אותנו, בלונדון וקירשנבאום.

כתבה בהארץ- חלק 1

כתבה בהארץ- חלק 2

הצצה לעונת הנשפים בוינה

בפברואר 2010 זכיתי לבלות בוינה סופ"ש מהסרטים, שבמהלכו הלכתי ערב אחד לנשף וינאי קלאסי של החברה הגבוהה ולמחרת לנשף פרולטרי סאטירי. מה שלא אומר על זה לא יצליח לתאר את זה, תצטרכו לראות בעצמכם:

אם אתם לא צופים בזה מישראל ויוטיוב חוסם אתכם על זכויות יוצרים, יש לינק אלטרנטיבי בוימאו.

ו…כן, סוף סוף חזרתי לעריכות וידיאו, לא שוכחת שאני חייבת לכם גם את הוואי ומלטה.

 

נותר כרטיס חינם: כשהוירטואלי יהיה ממשי, למה צריך להיות אכפת לנו מאבדן המציאותי?

עדכון: נותר רק כרטיס אחד

כותרת הפוסט הזה היא כותרת ההרצאה שאתן ביום חמישי 31 למרץ בסינמטק חולון במסגרת פסטיבל הקולנוע האינטרנטי הראשון, פרינט סקרין, כחלק מארוע של הרצאות קצרות ומרתקות בצמוד להקרנת הסרט eXistenZ. אחרי הפסטיבל פוסט זה יוחלף בפוסט על הנושא הזה, אבל בינתיים קיבלתי צ'ופר מהנהלת הפסטיבל – אני יכולה לחלק לקוראיי הבלוג הישנוני הזה 3 כרטיסים חינם לארוע (במקום 40 ש"ח) ובתנאי שיפיצו את הבשורה בדבר האירוע ויכתבו על כך משהו בבלוגים/יפיצו בפייסבוק/בטוויטר. הגישו לינקים כהוכחות ותזכו.

להתראות.

משמעות החיים (או: זומבים, ערפדים, טכנולוגיה ואלוהים)

משמעות החיים?? אפשר לכתוב על זה אלף ספרים אבל אני אכתוב על זה בפחות מאלף מילים. ואפשר גם באנגלית.

מה המשותף לזומבים, ערפדים וטכנולוגיות תקשורת? שלושתם מרתקים אותנו ונערצים על ידינו. גם הזומבים וגם הערפדים החלו את דרכם בקבר, בסיפורי אימה פולקלוריסטיים, והפכו בהדרגה לאייקונים תרבותיים פופולאריים, ולכן זה מפתיע שהקשר ביניהם לא נידון, שכן הם מסמלים איכויות הופכיות:  הזומבי הוא חי-מת, גוף בתהליך ריקבון, חסר לב ונשמה וללא יכולת הזרמת רגשות, והערפד הוא מת-חי, נשמה שהוחלפה בישות יצרית שהיא הכי חייה(תית) שיש. הזומבי הורג ללא סיבה, כי סיבתיות לא רלוונטית לזומבי. העדר היכולת להבין מניע והיציאה מגבולות ההיגיון היא שהופכת את הזומבי למפלצת בעינינו, לרוע מוחלט. הערפד, לעומת זאת, שותה דם כדי לשרוד ונושך כדי להתרבות. אפשר להזדהות עם האינסטינקטים הבסיסיים האלה, ואולי בשל כך ערפדים הפכו בהדרגה ממפלצות מפחידות לגיבורי-על סקסיים ומיוסרים בטקסטים התרבותיים שלנו.

אז למה אנחנו אוהבים כל כך לראות זומבים וערפדים על המסכים שלנו? הזומבי מייצג את הפחד האנושי הגדול ביותר: הפחד מחיים נעדרי משמעות, מרדוקציה של החיים לסדרת אוטומטים הקרויים שגרה. הזומבי מגלם את הפחד שלנו להתרוקן מבפנים, לאבד נוכחות ולחמוק מבין אצבעותינו תוך כדי שאנו ממשיכים לתפקד לכאורה. בעידן המודרני, ההייפר תקשורתי, זומביפיקציה היא סכנה ממשית המהדהדת את הפחד הדיסטופי העתיק מימי המהפכה התעשייתית, הפחד משחיקת האנושיות אל מול היעילות והמכאניות. טכנולוגיות התקשורת שלנו הרבה יותר ידידותיות כיום, אך ניתן לטעון שהן שוחקות את האמפתיה שלנו לא פחות, כשהן עונות מיד על סיפוקינו המיידיים עם סדרת פתרונות ממוכנים הדואגים לסתום את כל הנקבים, שלא נאותגר לצמיחה, חלילה. בימי "מטרופוליס" ו"זמנים מודרניים" של צ'פלין, הטכנולוגיה הייתה מפלצת אימתנית אך כיום, בעידן האייפון והקינדל, אנו מאמצים את הגאדג'טים החמודים כגורי כלבים ולעיתים תופסים אותם כאיבר תותב, בשר מבשרנו.

גופי הפחמן שלנו הם מכונות איטיות ומוגבלות למדי. הם צריכים לעבור תהליכים, לעכל.. לפעמים הם מתרוקנים מאנרגיה וזקוקים לטיפול וטעינה ממושכת. אנחנו מאוכזבים מהם וחושבים אותם לפחותים ביחס לדיגיטליות הרובוטית המושלמת הזאת, אז אנחנו מצנרים את תודעתנו למרחבים הקיברנטיים הקסומים, וחשים מהירים, עצומים וגמישים, צעירים לנצח. זהו הדין גם במקרה של הערפדים. חברתי אודליה כותבת את התזה שלה על השינויים בתפיסתנו את דמות הערפד:  מהרצון להרוג אותו לתשוקה לשכב איתו (למשל: דמדומים, דם אמיתי). הערפד המודרני הוא כבר לא אל-אנושי אלא על-אנושי, "החושים שלו מפותחים יותר ומעוררי קנאה (מהירות, קריאת מחשבות, רגישות גבוהה), הליבידו שלו חזק ובריא יותר והוא כל מה שהיינו רוצים להיות אם היה לנו אומץ", כותבת אודליה. במילים אחרות: הוא מפעיל את הגוף הזה הרבה יותר טוב מאיתנו.

בעיני, שורש הערצתנו לערפדים ולגאדג'טים זהה, ומקורה בחשש שלנו שלהיות אנושי זה לא מספיק טוב, זה חלש ופגום וזה זקוק לשדרוג והרחבה בעזרת טכנולוגיה כלשהי: בייט (נשיכה), מגה-בייט או סתם איזה ג'וינט ובירה.  ולכן אנו מאפשרים לכל מני ערפדים שכאלה למצוץ את דמינו, כשדם הוא רק מטאפורה לאנרגיה שלנו. ערפדים מופיעים לעיתים גם בצורת אנשים שנוכחותם מתישה אותנו, שמתעלקים עלינו וזוהרים כשאורנו דועך. ולעיתים אנחנו מאפשרים לעצמנו להתערפד, להיות אחוזי דיבוק, שיכורים מכוח, אכזריים מאדישות וקרי לב…משכנעים את עצמנו שזו אסטרטגיית הישרדות, שככה זה להיות החזקים, לדפוק את המערכת, להיות טובים יותר. אבל למעשה אנחנו מבצעים צינתור, כביש עוקף אנושיות. גם בתלמוד וגם במיתוס של דרקולה, הערפד הוא למעשה שד, ייצר הרע המסיט אותנו מדרכנו ומייצג את כל מה שאינו הניצוץ האלוהי בנשמתנו.

הסוד הגדול הוא שהאנושיות היא מושלמת ועוצמתית. עוצמתה היא בחולשתה. גוף הפחמן הזה הוא מדיום ייחודי. מקדש, מקלט וגן עדן לנשמתנו, משאב מיוחד במינו למימוש והגשמה שכל היקום חומד אותו. הכוחות המפתים אותנו להמעיט בערכו ולצאת מגדרו, השותלים במוחנו את הרעיונות שהוירטואלי שווה ערך לממשי ואף טוב ממנו, מוציאים לפועל את הקונספירציה הגדולה ביותר של ימינו. אם נתרגם את זה למטאפורות האהובות עלינו נקבל תסריט אפשרי לסרט המדע הבדיוני שעשוי להיות שובר הקופות של העשור הזה. שוו בנפשכם: האנושות נמצאת תחת מתקפה ובסכנת הכחדה והיא אפילו לא מודעת לזה, כי המתקפה אינה חיצונית ונראית לעין, היא מתרחשת בחזית הפנימית שלאדם יש פחות כלים להתמודד עימה, ולוקח לו זמן רב להבחין בפולשים אליה. טירוף, אדישות ורוע מתגברים בנפשותינו ואנו בטוחים שזה פגם מובנה בטבע האדם, כמעט מכריזים על כך כנורמאלי.

אבל זוהי למעשה אם כל המלחמות: קואליציה של זומבים וערפדים עשו יד אחת ופועלים באמצעות רשתות התקשורת, לדכא, לייאש ולרוקן את חיינו ממשמעות ומתקווה, לפתות אותנו למצוא נחמה מחוץ לגוף, בעולמות וירטואליים, להזניח את הגוף ולהיות לזומבים, רק כדי שהערפדים יוכלו לתפוס את מקומינו. גופי הפחמן הללו שאנו מזניחים אותם, רודים בהם ומנסים כל הזמן לתקן, הם משאב יקר ביקום, יהלום אמיתי לכל אותם כוחות חסרי גוף שלא הצליחו להשיג לעצמם אחד ולהיוולד, ורק אנחנו שכחנו את ערכם. אז אנחנו קמים בבוקר וחיים חיים של (ערפדים) אחרים ואפילו לא שמים לב. כאשר עתיד האנושות כולה תלוי ביכולת שלנו להיזכר, להתאהב חזרה בעצמנו לפני שכוח אחר יתפוס את מקומינו.  התסריט הזה מחזיר אותי לפילוסוף הגאון והמשוגע משה קרוי, שעוד בשנות ה-80 דיבר על קונספירציה של ערפדי אנרגיה להשתלט על הנפש האנושית. בסוף הוא התערפד והתאבד בעצמו כי לא היה לו את הנשק האולטימטיבי שיכריע את המלחמה הזאת, נשק שהובלט עשור מאוחר יותר על ידי הארי פוטר: אהבה. משמעות. משהו לחיות עבורו. לאהוב את מה שעושים ולעשות באהבה. לבוא מאהבה.

זה לא קיטש הוליוודי, זו האנרגיה החזקה ביותר ביקום, זה מה שבני אנוש ניזונים ממנו וחיים בעבורו. זה אלוהים חיים. אהבה על כל צורותיה, כמו חמלה, שמחה והתלהבות. עזה כמוות האהבה ולכן תצילנו ממוות, מהפיכה לזומבים, ותמלא את הריק הפנימי. ההתעקשות למצוא משמעות בכל דבר קטן ממלאת, והדברים כל כך יפים כשמתבוננים עליהם באהבה, בפתיחות ובסבלנות, כשמסכימים להרגיש, להקדיש, לבחון כל דבר לגופו ולא להתקמצן על זמן ומרחב.

ומה הורג ערפד אם לא אור השמש? אהבה היא אור השמש הפנימי שלנו, שעוצמתה ממיסה את כל מה שאפל, מר וחוסם. אם יורשה לי לצטט את ידידי המשורר נתי גרינברג: "אהבה היא מנגנון ההגנה המושלם, להשיג בבית החזה הקרוב אליך". להרגיש זה מה שמשאיר אותנו אנחנו. אפילו להרגיש את העצב והכאב שלנו זה להרגיש אמיתיים ויפים וחזקים. קרוי היה כל כך רציני ולוחמני שסופו היה להפוך דומה לשדים שבהם נלחם. אולי קוטלת הערפדים האמיתית היא חברתי אודליה, שאוהבת כל כך ערפדים, שהיא שורפת אותם בהתלהבותה, עושה בהם את המעשה הקבלי של בירור ניצוצות ומחזירה אותם בתשובה. אנחנו עוד נלמד מהם דברים טובים דרכה.

ומה איתנו? בואו רק נשמור על הגחלת. כל שאנחנו נדרשים זה לתת מופע חד פעמי, טרי, יומיומי, של עצמנו. לצמצם את החזרתיות, החוקיות והאוטומטים. להרגיש, לשתף, ליצור, להיות מעורבים. זוהי עבודת האלוהים. ובגללה אני פה.

זו הייתה משמעות החיים בפחות מאלף מילים.