כדי שמשהו יקרה צריך רצון חזק שמשתוקק להתממש ובחירה, החלטה נחושה. מנסיוני, יש לזה מכאניקה חדה ועוצמתית שממש קורעת קרע במציאות ויוצרת מרחב לחלום להתגשם. אבל כדי שהעוצמה הזו תצטבר ותיבנה חייבים מספיק מיקוד. ובעידן של זרמי מידע בנביעה מתמדת, כשהפרעת קשב היא המרקם האקולוגי שלנו, היסח הדעת כה קל ואנו מתרחקים מהרצון שלנו, מטילים בו ספקות ושוכחים אותו בקלות מפחידה. ממש כמו חווית גלישה שמתחילה בלינק אחד ונגמרת במקום בלתי צפוי לאחר שפרק זמן בלתי ידוע עבר עלינו כבטראנס. קשה יותר לרצות באמת, קשה יותר לבחור ולהחליט, כי קשה יותר להתמקד. הרשת נתנה לנו כל כך הרבה מתנות שכמעט לא שמנו לב מה מחירן: היחלשות מערכות הניווט וההיגוי הפנימיות, הקריטיות כל כך למי שאנחנו ולאושרנו. פתאום כולם, הכל והכלום מושכים יותר מאותו דבר אחד שאנו צריכים להתמקד בו כדי ליצור לעצמנו משהו בעל ערך. הממשק של הפיזור כה פשוט ואינטואיטיבי, מהנה וממכר, וההשקעה שדורש המיקוד נראית פתאום נורא "כבדה" ולא טבעית.
בספרות חז"לנו עסקו לא מעט בנושא שדומה במכאניקה שלו: מה עושים עם מחשבות זרות בזמן תפילה? מספרים שאחד מחסידי הבעל שם טוב ביקש עצה להתגבר על מחשבות זרות. שלח אותו הבעל שם טוב לחסיד שגר באחד הכפרים ואמר לו שילמד ממנו. כשהגיע לביתו הייתה כבר שעת ערב, הוא ראה שיש עוד אור בביתו דפק בדלת, אך לא הייתה תגובה. הוא לא הבין מה קורה ניסה שנית ושוב לא הייתה תגובה. את הלילה הוא כבר העביר במקום אחר. בבוקר כשהגיע שוב התקבל בברכה והתארח אצל אותו חסיד מספר ימים. לפני שעזב פנה ואליו ואמר לו שנשלח על ידי הבעל שם טוב ללמוד כיצד מתייחסים למחשבות זרות ועוד לא קיבל תשובה. ענה לו החסיד שאת זה הוא כבר לימד אותו בערב הראשון… פשוט לא פותחים את הדלת, לא מתייחסים. אפילו אם נפתח את הדלת כדי לצעוק או לגרש את מי שדפק, כבר התייחסנו והמחשבה הזרה השיגה את מטרתה.
לי נראה שלא משנה מה עושים, היה להם מזל לחז"לים שהמחשבות שלהם היו באות והולכות במהירות. כי אצלנו מה שהיה פעם בעל פה קורה עכשיו בכתב ברשת וקורה לכולנו בו זמנית. אז כשזרם המחשבות שלנו ושל כל חברינו משתקף בו זמנית בפיד המידע, מחשבה זרה סתמית ותועה שהייתה נעלמת כלעומת שבאה, יכולה בקלות להטיל עוגן בממשות יחסית, להפוך לחברה שלנו בפייסבוק ולצוץ בפיד באורח קבע ואף לרדוף אותנו בהיסטוריה של הטיימליין ולהנכיח את העבר בהווה סתם כך כדי לבלבל. חלקנו טועים לחשוב שמה שוירטואלי לא באמת משפיע עלינו, אבל אם חלק מחיינו זה לצרוך את הפיד הזה כל יום, זה צוהר ממשי מאד למחשבותינו ותשומת ליבנו ואנו חיים קצת חיים של אחרים ומשווים את עצמנו אליהם ולכל הנתיבים החלופיים שנטשנו וזה מתכון בטוח לתקיעות. אז אולי כדאי שנפעיל קצת יותר שיקול דעת לגבי מה שנכלל בו ונשאל את עצמנו מה זה באמת משרת.
יש מי שאוספים אלפי חברים אבל מתחום ספציפי שהם רוצים להשאר מעודכנים בו, והם ממוקדים כתער. ויש מי ששמים לעצמם מכשולים, נאחזים בפיסות עבר, אוספים פיסות סקרנות תמות ופנטזיות לא ממומשות, וכאלה מספיקות גם שתיים, תיאורטית, כדי לקחת צעד קדימה ושניים אחורה בכל יום. פעם יכולנו לתת לכל מה שלא שייך להווה ולא רלוונטי לחלוף, כדי לפנות מקום לחדש, והחיים היו בנויים כך שלא היינו נתקלים בו יותר מדי. היום זה מושב אחד גלובלי ומוחכוורת אחד גדול שבו הדיפולט זה מאש-אפ: לעשות מהכל פסיפס מקושקש ולהשאיר הכל ברקע, בפיד. כך, תהליך הבירור וההפרדה הכה חיוני להגשמה, נדמה כמעשה משוגע ולודיטי. אז איך נתעלם ממחשבה זרה שמתדפקת על דלתינו כשכל הכיף זה שהדלתות תמיד פתוחות בקיבוצרשת הענק הזה?
אשה חכמה אמרה לי פעם שאי אפשר לצאת בבוקר ולהתחיל לנהוג ככה סתם בכבישים ולצפות להגיע למטולה. צריך להחליט שיוצאים לכיוון מטולה. להפעיל ווייז ולנסות באמת ובתמים להגיע למטולה בדרך הטובה ביותר. בהחלט ייתכן שבסוף נגיע רק עד עפולה ואולי בכלל נמצא את עצמנו באילת, ואז צריך לזכור לקחת את זה בכיף. אבל הסיכוי הכי גבוה להגיע באמת למטולה הוא כשמכוונים לשם מלכתחילה. כשזוכרים שיש לנו רצון ליעד ובוחרים לכוון אליו. ואני תוהה אם יש סביבי מישהו שעדיין חי מתוך יוזמה, מכוון לאיפושהוא בכלל. או שכולנו הפכנו לזורמים חופשיים, כמו המידע, חיים בתגובה למה שיעלה היום בפיד וסקרנים לראות איפה נמצא את עצמנו בסוף היום/החודש/השנה/החיים. כל השיח ברשת הוא שיח תגובה, אפילו הממים הכי מאגניבים שנדמים כקובעים סדר יום, הם תגובה לארועים במדיה המסורתית. אני לא מצליחה להזכר בכלל מתי בפעם האחרונה פתחתי את הפה כדי להטיל מחשבה שדגרתי עליה בקפידה, מחשבת-חופש מקורית וטריה שאינה תגובה לפעולה של אחר. הרי ברור שגם הפוסט הזה מגיע בתגובה…
זה סוג אחד אפשרי של חיים שמתאים למי שפשוט מעוניין לצבור מגוון של חוויות לרוחב. אבל כדי ליצור משהו, כדי למצוא משמעות ולחוות עומק, הפסל חייב להפסיק לשחק עם אוסף ענקי של חומרים אקראיים מעניינים ולהתחיל לפסול. אנחנו פוחדים לוותר, להפסיד, לאכזב, לנתק, להשליך, לסרב, להתעלם… – כולן צורות של פחד מהמוות. אבל כל יצירה/בניה של דבר היא פירוק/הרס של דברים אחרים. אם לא נחליט, מישהו עם יותר מיקוד ורצון יחליט בשבילנו ואנחנו נגיב לכך ונאמין שקיבלנו החלטה מקורית. ממה אנחנו מוכנים להיפרד כדי שדבר אחר יקבל צורה? כמה ממוקדים נצליח להיות כדי לזכור מה רצינו ולבצע את הבחירה? כמה אהבה צריך כדי להמיס גרם של פחד? לא צריך למחוק את עצמנו מפייסבוק, הרי אותה טכנולוגיה שעוזרת לפרוע יכולה גם לעזור לאסוף. זה רק קצת יותר מאתגר לתפוס על חם את תשומת לבך ולפנות אותה, להפנות אותה אל האור. אבל זה כדאי (האם את/ה עדיין זוכר/ת למה?).