מגרש השדים הטיבטי

 

 

בראשית, כאשר היו עדיין מעט מאד אנשים בעולם, כל משפחה התגוררה על אדמתה והקשר שלה עם משפחות אחרות התמצה בחטיפת בנותיהן לנישואין. יום אחד, יצא צייד את ביתו אל עבר השממה, כאשר נתקל פתאום באישה זקנה עם אף גדול ונעמד על מקומו, בוהה בה בחשש. "מדוע אתה נראה כה מפוחד?" שאלה הזקנה. "מפני שכל הזרים הם אויבים" ענה הצייד, "כשאני פוגש בזרים אני נלחם בהם". הזקנה הנידה ראשה בצער ואמרה: "אנשים הם בודדים ומפחדים אלה מאלה מפני שאין להם את הפסטיבל. הם לא יכולים לחבר שירים, אין להם מוסיקה ואינם יכולים לרקוד יחד, לכן הם חושדים אלה באלה ונלחמים בינם לבין עצמם."

 

הזקנה הצמידה את אזנה לקרקע וסימנה לצייד לעשות כמותה. "תקשיב" אמרה לו. ממעמקי האדמה שמע הצייד מקצב כבד כפעימות לב גדולות. "זהו התוף הגדול" אמרה הזקנה. אחר כך הם הקשיבו לקול הרוח בעצים. "זהו החליל הגדול" אמרה הזקנה. אזי לימדה הזקנה את הצייד להכין תוף וחליל ולנגן בהם, לימדה אותו את המילים שיוצרות את השירים ואת הריקוד. "עתה עליך לחזור לביתך, להכין את מיטב האוכל והשתייה ולחשוב על מתנה לכל האנשים שעל פני האדמה. רק אז תזמין לביתך את כל מי שידך משגת להגיע אליו ותציע להם מכל טוב. כאשר שבעו, נגן להם מוסיקה ורקוד. הם יביטו בך וירצו ללמוד וליצור צלילים ותנועות משל עצמם.

 

ביום למחרת כשהם ישובו לבתיהם, תן להם את מתנותיהם. כך המשפחות יתחילו להזמין אלה את אלה לפסטיבלים, הבנות ירקדו עם הבנים הצעירים, המשפחות יכירו זו את זו ויפסיקו להלחם." הצייד שב לביתו לשמח את משפחתו במתנות החדשות ולימד אותם מוסיקה וריקוד. כאשר משפחת הצייד עברה מבית לבית תוך שהיא שרה, מנגנת ורוקדת, המשפחות האחרות כה הופתעו למראם, ששכחו לתקוף אותם ותחת זאת הצטרפו לחגיגה. הכל התרחש בדיוק כמו שהזקנה חזתה ומאז אנשים ברכו זה את זה לשלום ברחוב. "ידידות, שלום ושמחה ישררו על פני האדמה כל עוד תתקיים מסורת הפסטיבלים", הבטיחה הזקנה לפני שנעלמה בסיפוק.

 

פסטיבלים בלדאק

 

אלפי שנים לאחר מכן, בעולם עם הרבה יותר אנשים, ציידים וזקנות, והרבה פחות ידידות, שמחה ושלום; המוסיקה והריקוד התפתחו באפיקים אחרים וגם הקונוטציה של המילה פסטיבל השתנתה. בין פסטיבלי הילדים, הרוק, הבירה או השוקולד, מתקיימים עדיין כמה פסטיבלים בעולם, שמטרתם וסגנונם מזכירים את ימי קדם. בדרך כלל אלו טקסי פולחן ודת שבטיים, אירועים שנתיים להם מצפים אנשי הכפרים בכיליון עיניים, הזדמנות ללבוש את מיטב בגדיהם המסורתיים ולהתאחד בשמחה וחגיגה. כאלו הם הפסטיבלים הבודהיסטיים למיניהם ובייחוד הפסטיבלים המתקיימים מדי קיץ בלדאק שבצפון הודו.

 

לדאק היא אחד המחוזות האחרונים של הבודהיזם הטיבטי ולא בכדי קרויה "טיבט הקטנה". בידודו הטופוגרפי של המדבר הסלעי החבוי מאחורי פסגות ההימלאיה ההודית וגובל בטיבט, יצר קהילה ייחודית בנוף הדמוקרטי של הודו. לדאק נפתחה לתיירות רק ב- 1974, עובדה המציבה אותה כיום על קו התפר בין התרבות העתיקה שנשתמרה, לבין זרמי ההשפעה והמבקרים מבחוץ. עם כי לה, בירת לדאק, מאכלסת דתות שונות מרחבי הודו ואף מארחת מסגד מוסלמי מפואר בלב העיר, הבודהיזם המסורתי הוא עדיין הזרם הדומיננטי בלדאק והשולט בנוף הכפרי שמחוץ לעיר הבירה. למעט פסטיבל ראש השנה הבודהיסטי הנערך בעיר לה עצמה, מרבית הפסטיבלים נערכים בגומפות הפזורות ברחבי לדאק.

 

ה"גומפה", כינוי למנזר בודהיסטי, היא צורת הנוף הבנוי הנפוצה ביותר בלדאק, שלעיתים נראה כאילו צמחה מתוך הסלעים המדבריים באופן טבעי. בגומפות הראשיות והידועות ביותר – טיקסה, למיורו והמיס – אצורים טקסטים עתיקים בסנסקריט, תבליטים מקוריים ועתיקות שחלקן הוברחו מטיבט בזמן הפלישה הסינית. הגומפה משמשת מרכז קהילתי ורוחני לכפרים הסובבים אותה, ומכאן שהיא משכנו הטבעי של הפסטיבל השנתי. הלאמות, נזירי הגומפה, עוטים מסכות שונות, לובשים בגדי משי ובד רקומים, ומגלמים פרקים מהמיתולוגיה הבודהיסטית לקול החצוצרות והתופים.

 

מגרש השדים

 

 

פסטיבל המיס, Hemis Chheshu (מבוטא: (Setchu, נחגג בימים העשירי והאחד עשר לחודש החמישי בלוח השנה הבודהיסטי, במקביל לסוף יוני-תחילת יולי בלוח השנה הגרגוריאני. זהו הפסטיבל הגדול, המרהיב והמפורסם ביותר שנערך בלדאק, אשר מושך אליו קהל רב מכל רחבי לאדאק, מהודו בכללה ומחוצה לה. גומפת המיס היא אחת הגדולות, העשירות והחשובות במנזרי לאדאק. היא ממוקמת 45 קילומטר דרומית לעיר הבירה לה, מצדו המערבי של עמק האינדוס על כביש הגישה לה-מנאלי. הגומפה נוחה לגישת רכבים או ג'יפים, כמו כן ניתן להגיע קרוב אליה בתחבורה ציבורית מ-לה ולהמשיך כעשר דקות ברגל. הגומפה החבויה בצלע ההר, אינה נראית למרחוק ונגלית למבקר במלוא הדרה רק כאשר הוא בא בשעריה. ניתן לבקר בהמיס במסגרת יום טיול מ-לה, ללון במנזר עצמו, במלון קטן הממוקם בסמוך לחניית המכוניות, או לחלופין להקים מאהל עצמאי ולשכור במנזר שמיכות.

 

הפסטיבל השנתי בהמיס הוא המאפיין המיוחד של הגומפה. הסיבה הרשמית למסיבה היא יום ההולדת של פאדמה סאמבהאווה (Padma Sambhava), מאסטר טנטרי אשר חי במאה ה- 8 לספירה. הטנטריזם הנו זרם בבודהיזם, המדגיש את השימוש בסמלים, דימויים וריטואלים של הערצה בדמות פזמונים קדושים. פאדמה סאמבהאווה, "נולד מתוך פרח הלוטוס" בסנסקריט, נולד באודאיה הנמצאת כיום בשטחה של פקיסטן ונחשב אגדי למחצה בעודו בחיים. על פי האגדה, הוזמן פאדמה לטיבט במחצית המאה השמינית, שם הצליח לגרש שדים אשר מנעו את בנייתו של מנזר בודהיסטי חשוב, משך תקופה ארוכה.

 

השדים הטיבטים נחשבו לבעלי טבע ערמומי וללא חת, חלקם גרסאות של אלים הודים שסילוקם מהדרך הניח את היסודות להתפתחות הבודהיזם. פאדמה עשה שימוש ייחודי בעקרונות טנטרה ויוגה ורכש לעצמו מוניטין של מגרש שדים. הוא זכה בהערכה רבה בטיבט ואומץ כמייסד אחד מבתי הספר הרוחניים החשובים של אותה התקופה. בנוסף, הוא תרגם ספרים טנטריים רבים מסנסקריט לטיבטית, וטקסטים קבורים המיוחסים לו, שנתגלו בטיבט במאה ה- 11, הוכרזו כקדושים.

 

במהלך הפסטיבל של יום הולדתו, מתקיימים כל שעות היום ריקודים קבוצתיים מלווים במוסיקה בביצוע הלאמות. הריקודים מתארים את מעלות המאסטר הגדול, המכפיף שדים ורוחות לשליטתו, כקוסם. הריקוד מובנה מאד וכולל תנועות מדויקות, עליהן נערכות חזרות רבות לפני כן. הנזירים עוטים מסיכות צעקניות מפחידות למדי ולובשים שמלות בד ארוכות ונפוחות, שעליהן רקומות מני גולגלות. חלק מהשדים מנסים להטיל אימה וחלק אחר משתעשע, שדים שובבים ונטולי פחד שמפריעים לקהל הצופים באופן פעיל, עד כדי השלכת חול או רדיפה משועשעת אחרי קורבן תורן.

 

כל הנזירים ללא יוצא מן הכלל משתתפים בהצגה. מי בתפקיד שד, ומי בתפקיד נגן. התזמורת, על טוהרת התופים והחצוצרות, ממוקמת על הרצפה בקו אחד עם הקהל, כשפניה למדרגות המנזר, מהן יורדות שיירות השדים התורניים. גם הילדים, הנזירים הצעירים, מצורפים לחגיגה, עוטים מסיכות של שדים קטנים ומשעשעים את הקהל בהפסקות בין הריקודים, כשהם לא מבצעים מטלות ארגוניות בשטח, לנוחות השדים הגדולים. פעם ב- 12 שנה, מתקיים במסגרת הפסטיבל מנהג ייחודי של תצוגת אוצרות הגומפה.

 

במרכז הטקס עומדת חשיפתו של תבליט ענקי, אחד מאוצרותיה החשובים ביותר של הגומפה, המכסה את חלקו החיצוני של המנזר. התבליט מקושט באבנים טובות, פנינים ורקמה של נשים מקומיות שידיהן נחשבות קדושות. בתצוגת האוצרות מוצג גם פסל בודהא מיוחד הקיים במנזר, budha shakyamuni, המעוטר גם הוא בתכשיטים יקרים. הדראמה באה על סיומה ביומו השני והאחרון של הפסטיבל, בניצחונו של המאסטר על השדים. כמו כן, נערך טקס סיום שבמסגרתו מפרקים בובה הישובה על כסא במרכז הרחבה, כסמל להריסת האגו האנושי. הפסטיבל מסמל את ניצחון הבודהיזם על הבורות והרוע, ניצחון הטוב על הרע והנכון על השגוי. האמונה טוענת כי ריטואל מיסטי זה מסלק את כל הרעות העלולות לפקוד את האזור.

 

זרים עם תותחים על הצוואר

 

פסטיבל המיס היה במשך מאות בשנים, הפסטיבל היחיד שנחגג בקיץ, כאשר ההרים אינם מושלגים וכבישי הגישה ללדאק פתוחים לתנועה. כיום, העתיקו כל הגומפות באופן שרירותי את מרבית הפסטיבלים לחודשי הקיץ, על מנת למשוך את התיירים, המספקים תרומות נאות למנזרים ופרנסה לאנשי המקום. אנשי לדאק עדיין מתקבצים בהמוניהם, לבושים במיטב בגדיהם המסורתיים, אך במקום לחגוג עם קרובים רחוקים, הם מפנים פרופיל אותנטי ל"זרים עם התותחים התלויים על הצוואר", כפי שהגדיר זאת אחד התושבים.

 

מדי שנה מבקרים בלדאק למעלה מ- 10,000 תיירים. לאנשי לדאק יש תמונה מאד מעוותת של החיים במערב, הם רואים רק את הפן המושך שלהם, בצורת שעונים דיגיטליים ותיירים שמבזבזים מדי יום, כספים שערכם המקומי משתווה ל- 150 אלף דולר. בהשוואה לכך, חייהם ותרבותם נראים להם איטיים, פרימיטיביים ובלתי יעילים. הם מרגישים מטופשים בהיותם איכרים ומתביישים בידיהם המלוכלכות. תחושת הגאווה והביטחון העצמי של הלדאקים הוחלפה בחוסר סיפוק ותחושת נחיתות אל מול הפיתוח המואץ והשפעות התיירות.

 

עיר הבירה, לה, עוברת עיור ופיתוח מהיר על חשבון הכפרים המתרוקנים, וכתוצאה מכך, פקדו את לדאק תחלואים שלא היו מוכרים קודם לכן: זיהום, אבטלה והתפוררות של המשפחה, הקהילה והתרבות העתיקה. הדבר בא לידי ביטוי גם בפסטיבלים, שמדי שנה מגיעים אליהם יותר תיירים ופחות מאנשי המקום. הפסטיבל השנתי הפך לקוריוז לתיירים, שמעטים מהם טורחים לברר מדוע השדים שולפים את החרבות. את ההתפוררות התרבותית ניתן לראות, כצפוי, אצל הדור הצעיר. משאת נפשו של הנוער אינה עוד תופי הפסטיבל המשלהבים, להם ציפו בכיליון עיניים משנה לשנה, אלא משחקי הוידיאו ברחובה הראשי של לה.

 

"מה המשמעות של ריקודי השדים האלו?" שאלתי נער מקומי שבכל זאת הגיע לפסטיבל בג'ינס וסווטשירט של נייק. "לא יודע" משך הנער בכתפיו ומיהר לנחש: "אני חושב שזוהי הדמיה של החיים אחרי המוות, שמוצגת לאנשים כדי שלא יפחדו מהמוות." "מחשבה יפה" החמאתי לו על היצירתיות אד-הוק, אך בדמיוני ראיתי את פאדמה סאמבהאווה מזיל דמעה בקברו. מי שהכניע פעם את השדים של טיבט לא מצליח כיום אפילו לחדור לתודעתו של נער. אולי בעתיד יתוודעו זה לזה, באמצעות אתר מידע בודהיסטי באינטרנט….

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אלכסנדר מאן  On 28 במאי 2003 at 18:07

    מאמר מעניין ביותר שהוסיף לי ידע חשוב; התופעה שאת מתארת אכן מעניינת במיוחד בהקשר טיבט, שהיא גם בהקשר אירופאי גרידא מקום מלא מיסתורין, ששימש כר נרחב כבר בעבר לחיפושי משמעות אוקולטים.

    אגב, הנושא של מכשף/מכשפה בהקשרו האירופאי נדון אצלי ארוכות בבלוג, ואני מזמין את הקוראים השונים להתבונן ולחוות דעתם.

    http://mann.blog.lab.co.il/story_15

  • שי  On 29 במאי 2003 at 14:27

    נכון הדבר שכל טקס הינו אקט של סולידריות חברתית, שמאפשר לחברה להמשיך ולהתקיים כישות אורגנית. מעבר לזה, הספרות האנתרופולוגית יודעת לספר על תפקידים אחרים של הטקס (כמו גם צורות שונות של טקס). הטקס כשיקוף של הסדר החברתי הקיים, הטקס כמנגנון שאוכף את הסדר החברתי (גם אם הוא קורא עליו תגר, ולמשל הפסטיבל שבבמהלכו ההיררכיה החברתית מעוותת רק כדי לאושש אותה בסופו), וטקס המעבר שבמהלכו המשתתפים עוברים טרנספורמציה מסטטוס אחד לסטטוס אחר (ילד-גבר, דוגמא קלאסית). במקרה של הטקס שאת מתארת נראה לי שאולי נכון לומר שמטרתו לאושש את המחויבות הערכית (ומכאן המחויבות לתמיכה חומרית) של הקהילה למוסדות הדת. וכאן באמת אנחנו נתקלים בדיאלקטיקה מעניינת שבמהלכה המחויבות הערכית מעורערת על-ידי הנוכחות האקטיבית של המערבי, האתאיסט, הליברלי. המבט שלו לא רק שאיננו מבט אנתרופולוגי (שבבסיסו הוא אמפטי) אלא הוא מבט חלול, ריק, כזה שבא לחפש את האלמנטים החיצוניים של הטקס והחוויה הדתית. התייר חמוש במצלמה ובמערכת ערכים שמקדשת את העצמי ואת הרגע. הקליק של המצלמה הוא כרעש שעושה השער בהיפתחו לתוך העולם הריק של החווייה המיידית. אינני בא לומר שהלדאקי לא יוכל להגן על עצמו, רק שהפיתוי הוא כל-כך גדול שישנה סכנה ממשית שהטקסים הללו (עקב החדירה האקטיבית של המערב לתוכם) ישמשו כחרב פיפיות בידי משרתיו של בודהה.

  • Rogatka  On 15 ביוני 2003 at 10:39

    יוצאים לעיר הגדולה וחוזרים ממנה ("סמסרה-http://www.samsarafilm.com/index.html") כדי להבין. ישנן בסרט גם כמה קריצות, כמו שלט מאיר עיניים בעיר שמבהיר לנזיר החצי-מואר: "אינטרנט. החלון שלך אל העולם".

  • חטןלט  On 15 באפריל 2004 at 10:50

    פנחס חרגין 7 חולון אני גר ביייייייייי ניתראה

  • יסמין  On 15 באוגוסט 2007 at 22:12

    היי לכולם!
    אני צפוייה להגיע ללאדק בסוף החודש.
    האם ידועים לכם התאריכים בהם מתקיים הפסטיבל?
    תודה מראש,
    יסמין

%d בלוגרים אהבו את זה: