ערבבי את האקונומיקה, מריה

מצאתי עוזרת חדשה בשם מריה. היא רומניה נוצרית שהובאה לארץ לשנה על ידי חברת כוח אדם, כדי להתגורר בביתם של זוג זקנים ממוצא פולני ברעננה ולטפל בהם. בימי שישי, היום החופשי שלה, היא מנסה להרוויח עוד קצת ולנקות בתים.

מה רבה הייתה שמחתה של מריה כשהיא גילתה שאני מדברת רומנית. תוך כדי ניגוב השיש היא סיפרה לי כמה היא מתגעגעת לבת שלה שלומדת משפטים ברומניה ולבעלה שמחכה כבר שהשנה הזאת תגמר. מסתבר שהיא מהנדסת מזון במקצועה, אבל במדינה שבה רופאה בכירה מרוויחה 20 דולר לחודש, לא אומרים לא לחברת כח אדם זרה שמציעה לכם 550 דולר לחודש ותוך שנה תחזרו הביתה מיליונרים במושגים מקומיים.

למעשה ככל שדיברנו יותר התחלתי להרגיש לא נוח לגבי העובדה שאני מעסיקה אותה כמנקה והתביישתי להעיר לה הערות קטנות שקשורות לתהליך. היינו זו בחברת זו רק כמה שעות, אבל כנראה בגלל שדיברתי את שפתה והייתי בגיל של בתה, היא החלה לכנות אותי בשמות חיבה רומניים ובשלב מסוים היה נדמה לי שהבחנתי בדמעה נקווית בעיניה. כבר היה מאוחר. היא סיימה לעבוד, לקחה את הכסף ועדיין לא ממש רצתה ללכת. השיחה נמשכה עוד זמן מה ולבסוף הקפצתי אותה לתחנה המרכזית. ביום שישי הבא היא היתה אמורה לנקות אצל אמא שלי, אז קבענו שנדבר.

בשבוע שלאחר מכן, אמא שלי התקשרה אלי ב9:30 בבוקר והתלוננה שמריה עדיין לא הגיעה למרות שהן קבעו ב-8:00. ב-10:30 היא התקשרה שוב וסיפרה לי בלחש, על רקע הרעש של שואב האבק, שהפולנים הזקנים שמריה מטפלת בהם לא נתנו לה לצאת מוקדם ותבעו ממנה למלא כל מני משימות, למרות שזה היום החופשי שלה.

מסתבר שהם קבעו לה שעת חזרה מה"חופש" לא יאוחר משתיים בצוהריים ומריה ציינה באדישות שבשבוע שעבר היא חזרה בסביבות ארבע וכעונש על כך הם מנעו ממנה אוכל כל סוף השבוע. גם בהמשך השבוע הם עשו לה פרצופים וקצבו לה את מנות המזון לפי מידת שביעות הרצון שלהם ממנה באותו היום. "הורדתי 4 קילו בשבוע האחרון" היא אמרה לאמא שלי בצחוק, כמו משווה חוויות משומרי משקל.

השבוע היא כבר לא יכלה לבוא בכלל והתקשרה להתנצל שהזקנים לא מרשים לה לעבוד בעבודה נוספת ומאיימים לדווח לחברת כוח האדם שלה על הפרת חוזה, מה שישאיר אותה תקועה כאן ללא פרוטה. היא הביעה את צערה והפצירה בי לבוא לבקר אותה. ניסיתי לשאול אותה בעדינות איך הפולנים הזקנים נוהגים בה אבל הגאווה שלה לא נתנה לה להסגיר פרטים נוספים. היא גם לא סיפרה לי את מה שסיפרה לאימי.

כל מה שידעתי הוא שמישהי שילמה ביוקר על חברתי, על שביב של זיכרון של בת אהובה שהשתקף בי ושסיפור הקצבת המזון הוא אולי רק קצה המזלג. הנחתי את השפופרת בחוסר אונים. למי אפנה? לנעמ"ת? לאמנסטי? ומה הם יעשו? במקרה הגרוע, יבואו לעשות ביקורת שלאחריה אין לדעת מה יעשו לה הזקנים הפולנים וכיצד יחבלו בסיכוייה לשוב הביתה. במקרה הטוב, יחזירו את המסכנה הביתה בחוסר כל כבר עכשיו, להתבייש מול משפחתה.

בסוף לא עשיתי כלום. אני מניחה שזכותו של אדם לשעבד את עצמו לתקופה מוגבלת ולספוג את המחיר. זכויות אדם זה פילוסופיה לעשירים. אנחנו כבר בשנת 2003, זה מספר כזה בדיוני. לפני חמישים שנה היו בטוחים שבשנה הזאת כבר נסתחבק עם חייזרים וניישב את המאדים. אפילו לנוסטרדמוס היה קשה לנבא אלפי פועלים סינים נטושים ברחובות תל אביב, עשרות אלפי מובטלים מקומיים שלא מוצאים את עצמם ואת מריה, מנותקת מכל היקר לה ורעבה ללחם במקום כמו רעננה. נדמה לי שהיא הייתה מסכימה איתי שאפילו בימי צ'אושסקו ברומניה כבר היה יותר טוב.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אביבה  On 1 ביוני 2003 at 1:12

    אולי הם היו מוצאים פתרון ריאלי.

  • יעלי  On 1 ביוני 2003 at 8:50

    שהיא ודאי מתגעגעת לצ'אושסקו, כמו ידיד רומני שעבד אצלינו וכשנגמר לנו הכסף נשאר חבר שלנו.
    הוא אומר שלפחות כשהיה צ'אושסקו היה מה לאכול.
    נוהל הרעבת עובדים זרים בידי קשישים הוא נפוץ עד כאב ואין באמת מה לעשות נגד זה, כי "הם בוחרים להישאר" (כאילו שיש אופציה). אני יכולה לאמר בשברון לב מוחלט שגם הסבתא שלי עוקבת כנץ אחרי מה שהעובדים שמטפלים בסבא שלי אוכלים ותמיד יש לה טענות. הם תמיד אוכלים יותר מדי, והיא מחביאה מהם לחם.
    השילוב של החלש ממדינה אחרת עם קשישים רדופים (מאוד נפוץ אצל קשישים לחשוב שגונבים מהם ומתעללים בהם) שחלקם ניצולי שואה ואוכל אצלם הוא כלי משמעותי הוא נפיץ ונגמר ברע לעיתים קרובות.
    ובכל זאת חשוב שאת כותבת על זה, כי קולם צריך להשמע שוב ושוב ושוב.

  • כרמל  On 1 ביוני 2003 at 9:41

    לאביבה: אולי את תמימה ואולי אני קומוניסטית מדי בנפשי כי אני ממש לא סומכת על מוסדות וארגונים וברגע שהם מתערבים הם כמו פיל בחנות חרסינה שחייב לחזור לקרקס באמצע היום ומוגבל מכדי לתקן את הנזקים שחולל. אני בטוחה שאם הייתי מנסה לעזור לה הייתי רק מזיקה לה.

  • קורינה  On 6 ביוני 2003 at 23:02

    כרמל כרמל, אני דווקא הייתי הולכת לאותם מבוגרים שמריה מטפלת בהם ומשוחחת איתם בנועם.
    את מסוגלת להפוך את לבם.
    השם הטוב חשוב מאד במיוחד לאנשים מבוגרים שבעצמם היו פעם רעבים.
    מכל מקום לי יש סיפור טוב, שמצביע כי יש אפשרות לתקן.
    הכרתי בשכונה אישה, שאף היא הייתה מהנדסת וכאן טיפלה באישה תשושה והיה לה קשה מאד. היא כבר חשבה לבקש מן הסוכנות שהביאה אותה העברה (זה אפשרי ומתקבל בהענות) ואכן העבירו אותה למקום מצויין שהיא מלאה את שבחיו.
    כיוון שאני דוברת רומנית, אוזניי כרויות, ברחוב, בסופר, באוטובוס, וכשאני צדה דיבור ברומנית אני יוזמת שיחה, מקשיבה, וזה ממש לא מיותר.
    תני למריה דרישת שלום ממני.

  • Rogatka  On 14 ביוני 2003 at 23:36

    אוף. רק אני דובר הונגרית. אז מה, אם יצבטו אותי, לא אצתבט?
    אותי מפתיע יותר, שאנשים צעירים צריכים עוזרת. אף פעם לא אהבתי את הקונספט של איש או אישה זרים, שבאים להזיז לך דברים שלך ולנקות לך את הבלגאן והלכלוך שאתה עשית. עשית? תנקה! אולי כשמדובר בבית גדול אז המצב שונה.
    בכל מקרה – לו היו מתייחסים אלינו בניכר כפי שאנחנו מתייחסים לעובדים הזרים הרומנים, הסינים, התאילנדים, הפיליפינים (וכו') היה לזה שם מוכר: "אנטישמיות".
    הפועל הזר הוא תת אדם בעינינו, דרגה אחת מתחת לערבי ודרגה אחת מעל לבעל חיים. ראיתי את זה גם בקיבוץ, גם במושב וגם בעיר. התביישתי להיות יהודי, בשביל כולנו,כשגיליתי ש"ואהבת את הגר" הוא ביטוי ריק מתוכן פה.

%d בלוגרים אהבו את זה: