עלילות שקע ותקע בארץ המתחברים לעצמם

בתור מישהי שכבר כמה שנים מסתובבת עם השטקר במסדרונות ליבה ומחפשת את הדרך פנימה מהמבוך הזה לעמדת הזיווג של שקע ותקע, אני נוטלת לעצמי את הזכות להגיב בשם המתחברים לעצמם, מאחרון מפוני פונה ועד לשרי אריסון, על המסה של גדי טאוב. למי שלא הזדמן לו לקרוא את גדי טאוב במוסף הארץ יכול לקרוא את תקציר הרעיון באתר הארץ. 

בואו נתחיל ממשהו שכמעט כולנו עברנו וזה להיות במערכת יחסים עם בן/בת אדם שלא אוהבים את עצמם, עם רגשי נחיתות או סתם תסבוכים פנימיים. ועכשיו תיזכרו כמה קשה היה איתם וכמה הם באמת לא נתנו לנו דבר אלא רק שאבו את כוחותינו והתישו אותנו. ואולי היינו אלה אנחנו שעשינו זאת לאחרים בתקופות מסוימות. נדמה לי שרבים יסכימו איתי בלי שום ממבו ג'מבו רוחני, שאדם שאינו מסוגל לתת לעצמו ולא מרגיש שמגיע לו לקבל מאחרים, פשוט אין לו מה להציע לסביבתו מלבד מלחמת התשה נפשית.

חוק טבע הוא שכדי להתמלא בדברים טובים ומזינים צריך לחרבן קודם את הפסולת, שלפני כל התרחבות יש תחילה צמצום ושתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. "ירידה לצורך עליה" קוראים לזה ביהדות. גדי טאוב מבחין עתה בירידה שאולה הזו וזועק עליה, ובא לי לטפוח על שכמו בעדינות ולהגיד לו "סבלנות, אחי". הטרנד הרוחני שונה מטרנדים אחרים של בריחה והיתקעות, יש לו אג'נדה, ערכים והפי אנד. האם טאוב מעדיף אותנו מסוממים במסיבות טראנס? האם אז נועיל לסביבה?

בואו לא נהיה נאיביים ונתחיל מקבלה של ההנחה שכולנו מנסים לברוח לאיפהשהוא ואי אפשר לעצור אותנו. כמי שכתב את "המרד השפוף" גדי חייב לדעת את זה. מיליוני אנשים לבד, גדי, אבל אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה והשאלה היא איזו מן תנועה? אנורקסיה/בולימיה? אורגיות? קזינו? גראס?  שיהיה ברור, החלופה של הנוער אינה במונחים של התנדבות במתנ"ס מול סדנת דמיון מודרך, אלא טריפ סמים מול טריפ רוחני. הבשורות הטובות הן שמטריפ רוחני עוד יכול לצאת לנו אדם טוב יותר שבסוף עוד יתנדב במתנ"ס בשביל לשפר את הקארמה. מהטריפ של האקסטה, המתנדבים היחידים שהוא יכיר יהיו בבית לווינשטיין.

עדת המתחברים לעצמם, ששפחתכם הנאמנה נמנית עליה, בסך הכול עושה טיפול עשרת אלפים כדי להיות אדם ואזרח טוב יותר, כדי להיות האזרח האכפתי הזה שטאוב מדבר עליו. אבל מה, גם כיפה אדומה רק הלכה ישר על השביל שמוביל לסבתא, לכאורה זו משימה מאד פשוטה וברורה, אל תסתכלי ימינה ושמאלה ואל תעני לזאבים שמייללים בכיוון שלך. אך הדרך לתוך עצמנו רצופה פיתויים ומכשולים ורבים הם המתיישבים מתחת לעץ רענן בדרך, תוקעים את השקע בחור של התחת, בטוחים שהגיעו לנירוונה וממציאים לעצמם באדולינות שלמות על כך.

אבל סבתא מחכה בסוף השביל בסבלנות, עם חיוך חם, ויודעת שבסוף הנכדים יתפכחו ויגיעו לקוד המקור האמיתי. למקום הזה של החיבור העצמי שבו מבינים שכולנו בעצם מחוברים, שגורלנו אחד הוא. והמלאות העצמית האמיתית הזו גולשת מיד החוצה ומתרגמת לדאגה לאיכות הסביבה ולקהילה ולזולת ולחלשים וכדומה. אנשים רוחניים ש"מחוברים" באמת עוסקים תמיד בפעילות קהילתית אבל הם עושים את זה בלי כותרות ורעש, בקטן, בשכונה, בעזרה לאדם אחד, בתרומות כפי יכולתם. רעש וקרדיט כבר לא מעניינים כשהתחברת באמת.

המטרה הסופית של התחברות עצמית אם תרצו או לא תרצו מובילה לשם, לאתוס חדש בעולם שאיבד את ערכיו, וכן, רבאאק, לעולם טוב יותר. כרגע אנחנו בשלב ביניים שבו נראה שאנחנו עסוקים בעצמנו, אבל סבלנות, גדי היקר, בין אם אנחנו מודעים לכך או לא, אנחנו עסוקים בלהביא את עצמנו למקום שבו היית רוצה לראות אותנו. כולנו ניפגש בקרוב בבקתה של סבתא ונחזור לאסוף את העניים והחלשים והמפוטרים של בנק הפועלים ואז באמת נוכל לעזור להם, הפעם באמת נוכל כולנו ללכת ישר בלי לסטות ימינה ושמאלה, כי אנחנו כבר מכירים את הדרך.

ואם כבר הזכרנו את בנק הפועלים, אז… זה נחמד שמישהי, ועוד מישהי עשירה, משקיעה כסף של ממש בגוף שמנסה שכולנו נהיה על הדרך הזאת. שרי אריסון היא אישה חמודה ואמיצה בעיני אבל גם לה אני רוצה להזכיר שאין קיצורי דרך וכל אחד צריך לעבור את סבכי החרא האישיים שלו. עם אנשים שאין להם אוכל באמת קשה לדבר על יוגה, יש לתת להם לעשות את דרכם כפי שהיא ולעזור במקומות שבהם הם זקוקים לעזרה כרגע, במידה שהם יכולים להכיל ולא במקום שבו שרי או אנחנו כבר נמצאים.

ונפרד לדרכנו בשירה בציבור של "לא קלה היא, לא קלה דרכנו"….

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • פיקה  On 2 ביוני 2003 at 13:49

    את לוקה בדיוק באותה "מחלה" שטאוב לוקה בה.
    חד משמעיות וקוטביות.
    אצלו יש שני מחנות: באדולינות שחזרו מהודו ואוהבים את שרי אריסון – וסוציאליסטים שהיו בקרבי.
    אצלך, הנוער מחפש או טריפ סמים או טריפ רוחני.
    זהו.
    חבל שלא שמעתם שהכל מתחבר.

    אולי באמת לא מספיק התחברתם.

  • אביבה  On 2 ביוני 2003 at 14:30

    המאמר של טאוב יוצא נגד הרוחניות, אבל לא הרוחניות לכשעצמה היא זו שמפריעה לו. אם הבנתי נכון, טאוב סולד מהשימוש ברוחניות ככלי, כאמצעי להתחמק מאחריות. לכן, ניסיון שלך לחלק את מחפשי הדרך לאלה שעושים את זה "באמת" ולאלה שרק עושים כאילו, לא מקדם אותנו – ממילא הטענה של טאוב היתה, שרוב העם רק עושה כאילו. נוח מאוד לדבר על צ'אקרות וקריסטלים במקום לפתור סכסוכי עבודה או להציג אחריות חברתית. ואני לרגע לא מזלזלת בחיפוש האישי שלך או של חברייך.

    התחושה שלי היא, שיותר מדי אנשים מתארים את מצב החיפוש כמצב של מציאה. נאחזים בכל מה שיאפשר להם להתחמק מהתמודדות ישירה עם המציאות. נכון שאם כולם יהיו מוארים, סכסוכי העבודה לא יתחילו אפילו. אבל מה? האדמה בוערת. באמת אין לנו זמן לחכות שכל העם יגיע לשלב מודעות גבוה יותר.

    (זה כבר לא קשור לאריסון, אבל)
    מדינה צריכה לספק לאזרחיה את צרכיהם האלמנטריים, ומדינת ישראל לא מצליחה לספק את הסחורה הזו. המעסיקים אמורים לעמוד בחוזה מסוים מול העובדים, והם לא עומדים בו. ראש הממשלה מבטיח ביטחון, ואין ביטחון. הישיבה במדיטציה – במקום פעולה שנשענת על נסיבות המציאות המחורבנת – היא, בזמן שלנו, טמינת הראש בחול. היא בריחה, ולא חיפוש אמיתי.

    אגב, הנוער גם עושה סמים וגם נוסע לשנטיפי, בדרך כלל בו-זמנית. אין פה שום סתירה.

  • כרמל  On 2 ביוני 2003 at 15:24

    פיקה – האירי את עינינו על המקום העמוק יותר שבו הכל מתחבר עם הסמים והכל, ברצינות. כי אין לי מושג על מה את מדברת.

    אביבה – וודאי שאין סתירה בין סמים לשנטיפי, שנטיפי הוא הפסטיבל של הכאילויים. אבל את יודעת מה, עדיף כאילו רוחניות מאשר כל בריחה אחרת כי אולי בכאילו כזה ייצא למישהו במקרה שם להתפכח באמת.
    fake it till you make it יש האומרים

    המדינה הזאת תמיד בוערת אבל לאף אחד לא בוער לעשות משהו ומה את יכולה לעשות בינינו? כולנו עומדים מהצד ורואים את השריפה בערוץ 2, האסקייפיזם שלך, של גדי ושל כל השאר הוא פשוט פחות בולט, כי מה כבר את יכולה לעשות באמת? שוב לקטר על זה בעיתון? העשייה היא תמיד בקטן והיא תמיד חומקת מהכותרות עד שתהיה לה מסה קריטית ויתחילו להרגיש אותה. העושים הם אנשים שצריכים להגיע למקום הזה של עושים ונראה לי שמבין שלל גישות האסקייפ יש סיכוי דווקא לרוחניות להניב כמה עושים כאלה. למה גדי לא מתלונן על הח'ברה ששורפים תאי מוח בצ'טים ובשבילם אסקייפ זה משחקי ג'אווה, משחקי ג'אווה, משחקי ג'אווה… ? שם מעורבים גם תאגידים גדולים וכסף ומהם אני הרבה יותר מפחדת מאשר מהשטקר של הבאדולינה!

  • שוקי  On 2 ביוני 2003 at 16:33

    נדמה לי שהחמצת משהו כרמל. אני בוחר להתחיל דווקא מעניין הטריפ (של סמים) מול טריפ (רוחני). משום מה את קובעת שהבחירה היא בין אחד משניהם, וזה יותר מתמוה. מה עם האפשרות הפרוזאית והמופרכת של לא להיות לא בטריפ הזה ולא בטריפ אחר אלא לחיות במציאות?
    יש אדם רואה הכל באור ורוד ורוד. וזו אותה המחלה רק בצורה אחרת מזה שרואה הכל באפלה קודרת. להביט נכוחה במציאות, שהיא אולי לא מי יודע מה, זה לא להיות שלילי. אפילו אם המציאות שלילית. הדבר הזה שגדי טאוב קובל עליו, היא ראיית-הורוד, ומה שהוא מציע במקום זה לאו דווקא אפלה קודרת.
    אם הזכרת את המרד השפוף – הטענה העיקרית של טאוב, בהקשר הזה (וסליחה מראש על ההשטחה), היא ש"מוסדות" התרבות של ימינו הם לא תחליף לתרבות אחרת אלא לוואקום תרבותי. שהמודלים הקיימים של זהות הם תחליף להיעדר זהות. מה שמאפיין את החוויה הפוסט-מודרנית הוא לא רק דה-קונסטרוציה של המושגים, ואתם של תפיסת המציאות, אלא גם של היכולת לחוות חוויה בלתי אמצעית. אם כל מה שיש לי, כל מה שאני רואה, כל מה שיכול לעשות לי טוב, עובר דרך פילטרים של ציניות ושל הכחשה, אז מה הפלא שאני חש שאין לי כלום, שאני עיוור לכל ושרע לי.
    תרבות הניו-אייג', אם יורשה לי להמשיך את הגישה של טאוב כפי שאני מבין אותה, היא תחליף סינתטי שמספק פתרון סינתטי לתחושת המחסור הזו. כי לכאורה, נמצאו הנוסחאות החליפיות שמעניקות לאנשים את השפע הרגשי, ראיית המציאות ותחושת הטוב. השאלה – והיא שאלה רצינית – היא האם יש בכל זה ממש.
    הביקורת הכי חריפה ופשוטה נגד זה היא זו שמציק Fight Club. מי שממלא את הוואקום הזהותי והרגשי שלו במותגים, לא שונה ממי שממלא אותו באסתטיקה תעשייתית, או ממי שממלא אותו באמפתיה מעושה. לפעמים זה מאד מאד דומה, אבל זה לעולם לא בדיוק זה.
    כמו שאומר פרום – חוויית ההתעלות שמעניק מעמד אורגיאסטי היא מאד משכנעת, אבל באותה מידה היא גם מאד חולפת. לומר ש"השלום שלי מתחיל בפנים" זה כמו לומר – סליחה – שמערכת העיכול שלי מסתיימת בתחת. זו תובנה מאד יפה, שלא צריך להתאמץ כדי לרכוש אותה, השאלה מה היא מועילה לי בחיים ומה אני עושה עם זה. גם מרחפת כאן צחנה של שקר גדול, כשיחצ"נים ופרסומאים מקבלים כסף כדי לפרסם את התובנה הגדולה ברבים, כשבוע או שבועיים לפני פרסום הדו"חות הכספיים של בנק הפועלים.

  • אביבה  On 2 ביוני 2003 at 16:42

    אולי תשאלי אותו (את גדי, זאת אומרת. כנראה שיש לך בראש דימוי של איזו כנופיית גיקים, ולא היא). אגב, משחקים הם דווקא פעילות מדיטטיבית לא רעה.

    תשמעי, זה נכון שהרבה מאיתנו (דור שלם, בעצם, וגם אחיו הצעירים) לא עושים כמעט כלום בשדה החברתי. כשמישהו כבר עושה, הוא נתקל בציניות. אולי יש לזה קשר לעייפות, לגיל או למצב – כי זה לא תמיד היה ככה. מאז שאני זוכרת את עצמי, עברתי מפעילות חברתית לפעילות חברתית, לא משנה אם זה היה תנועת נוער או ארגון חברתי זה או אחר (היו כמה). האש דעכה קצת, וזה באמת נוח – אפשר לראות חדשות ולצקצק.

    לכל בנאדם מגיע למצוא את הנחמה שלו איפשהו. ואם יש אנשים שמוצאים את הנחמה הזאת בקנייה של עוד קריסטל או פתיחה של עוד צ'אקרה, נהדר. אני באה ממקום אחר – נמאס לי לשמוע ש"הכל בראש", ש"צריך רק לשנות גישה והעולם ישתנה", וכל מיני דיבורים מאטריקסיים כאלה. כרגע, אלה זיוני שכל מבחינתי. מה שלא קיים פשוט לא קיים. ובעיה שקיימת, תמונה שתלויה עקום, תמשיך להיות שם גם אם נדמיין שהיא הלכה. צריך לקחת פטיש ומסמר ולפתור אותה. לא לשבת ולחכות להארה.

    יכול להיות שאני מוכנה לפעילות החברתית הבאה. למישהו יש רעיון?

  • כרמל  On 2 ביוני 2003 at 17:34

    אז זהו שנראה שהחטא היחיד שלי הוא שאני באמת מאמינה בדרך הזאת, אני מאמינה שהיא לא עוד זיוף והיא מובילה למקומות טובים ואחרים, ועם אמונות קשה להתווכח.
    תרבות הניו אייג' מצליחה לפרק את הציניות והמרירות של אנשים ולגרום להם כן להרגיש ואז הם מתחילים לעשות. אני רואה את זה כל הזמן בבודדת ואני מוכנה להמר על התהליך הזה אצל כל מי שילך עם כוונה מלאה לעבור אותו בצורה זו או אחרת. מישהו חשב פעם להעביר סדנאות התמודדות עם פחד מהאחר למתנחלים ולעזור להם לפעול ממקום אחר בתוכם, לקחת סיכון? (אביבה – הנה רעיון לפעילות החברתית הבאה)

    המציאות כפי שהיא, האם היא באמת המציאות או שאנחנו פשוט בתרדמה והמצאנו לעצמנו אינספור הסחות וטכנולוגיות שיעזרו לנו להמשיך לישון? מצטערת על המטריקסיות אבל לא סתם המטריקס מצליח כל כך, יש כאן גרעין של אמת וכולם מרגישים אותו בתת מודע. אני באמת מאמינה שפה זה מגרש המשחקים של נשמותינו וכשמתים זו רק ההתחלה של הדבר האמיתי. אבל בניגוד לאלו שבורחים למנזרים בהודו אני גם מאמינה שבאנו לפה כדי להתפתח כאן ולעשות את העבודה במונחים של כאן, לאחד חזרה את מילארדי החלקיקים שהפכנו להיות אל תוך אותו מקור אנרגיה גדול ולכן בסוף מגיעים לאותה מעורבות ואחריות חברתית וזה הניו אייג' באמת, רבותיי, לא שום דבר אחר.

    הדבר היחיד שאנחנו באמת טובים בלברוח ממנו זה מעצמנו, הפחד באמת אבל באמת להרגיש. נתנו למיינד שלנו שליטה מוחלטת והוא דופק עלינו מניפולציות עוצרות נשימה, אין מטריקס מתוחכם יותר מהכלא העצמי הזה. אם כל אחד מאיתנו באמת יפרוץ את הכלא האישי שלנו יהיה לנו באמת עולם אחר לגמרי. (ואז האדריכל יפרמט אותנו ונתחיל מההתחלה 🙂

  • שוקי  On 2 ביוני 2003 at 19:10

    עצמנו ועצמנו. המילים "אני", "עצמו" וביטויים כמו "כל אחד צריך לאהוב את עצמו", הם בדיוק מה שמעיד שהניו אייג' הוא בסך-הכל כיסוי לליברליזם, שמקדש את הפרט אבל בעצם מקדש את האנוכיות. הטיעונים הניו אייג'יים בעד נתינה הם תמיד בסגנון של "זה עושה לי טוב". שזה כמובן לא אמיתי, כי הכיוון הוא הפוך – זו האישיות המגובשת והפוטנטית שיוזמת עשייה למען הסביבה שלה, כי היא נהנית מהשפע שמאפשר לה לתת. הנתינה היא לא האמצעי אלא התוצאה. המטרה סתם מיותרת.
    זה לא אומר שבתנועות הניו אייג' אי אפשר למצוא אנשים טובים, אמיתיים בכוונות שלהם וכנים לגמרי. אני מניח שהם מוצאים בהן מקלט מעודף החומציות של כל השאר. אבל היומרות – המפורשות והמשתמעות – של חלק מהתנועות האלה לגאול את הפרט המודרני מייסוריו, נראות לי כוזבות כמו כל התנועות האחרות שמבטיחות גאולת נפש.

  • כרמל  On 2 ביוני 2003 at 19:24

    ואיך מגיעים להיות אישיות פוטנטית מגובשת במצבנו המחורבן? הרשה לי להציע סדנאות חיטוט עצמי, לידה מחדש, פסיכואנליזה בצבעים, שאמאניזם, קבלה, אושו – כל אחד ומה שעושה לו את זה, רק שזה ייעשה, ראאבאק, שלא יישארו תלויים ומרחפים בין העולמות וגם זה קורה יותר מדי לצערנו. כל האמצעים מקדשים את המטרה והיא להגיע להיות אישיות פוטנטית מגובשת שמצליחה לנקות מספיק זבל ולהכיל מספיק שפע ואור כדי לשפוך אותו אל העולם. אנחנו מדברים על אותו הדבר, לא ממש מסכימים על האמצעים כנראה אבל אני ממשיכה לטעון שהניו אייג' הוא אמצעי כזה.

  • אין אני  On 2 ביוני 2003 at 20:33

    אחד הדברים שמציקים לי בניו-אייג'
    הוא ההתרכזות באני כאילו כל חוכמת הטבע נמצאת שיש וכל מה שצריך זה לחשוף אותה.
    יתכן שמדובר רק בי, אבל אני מוצא את עצמי אדם די משעמם.
    לא הייתי רוצה לחפור בתוך עצמי יותר מ 5 דקות,
    כי מהר מאד הייתי מגיע לתחתית.
    אני מוצא יותר ענין וחוכמה בכל תוכנית טלוויזיה סוג ז'
    מאשר באני הפנימי שלי.
    זה רק אני?

  • צביקה בשור  On 2 ביוני 2003 at 21:22

    תראו את "רשימות". באו שלושה אנשים, ראו שחסר משהו בשדה התרבותי, ופעלו כדי להתחיל למלא את החסר הזה. הם לא עשו את זה למען עצמם, בוודאי שלא רק למען עצמם. להגיד שהאלטרואיזם, המעורבות והעשייה למען אחרים אינה – נוב אמת כרמל, זה הקשקוש הכי גדול ששמעתי בחיים שלי. זה שאת מיואשת מזה שהשינוי הגדול לא בא וסוחף את כולנו במהפיכה גדולה, רק מראה מאיפה בדיוק נובע חלק ניכר מה"טריפיות" הנסחרת בשוק – מיאוש ילדותי.

  • אייל קורא  On 2 ביוני 2003 at 22:11

    הטענה המרכזית במאמרו של טאוב היא שהמשותף לשרי הריסון, לבאדולינה ולכלכלת נתניהו היא ההנחה שאם כל אחד יעשה מה שטוב לו יהיה טוב לכולם. בכלכלה זאת היד הנעלמה מבית מדרשו של אדם סמית, זאת ההנחה שאם כל אחד ידאג לאינטרסיו הכלכליים יושגו יציבות ושגשוג כלכלי לכו-לם. התיאוריה הזאת התמוטטה כידוע סופית בפרוץ השפל הכלכלי העולמי בשנת 1929. אריסון טוענת טענה מקבילה: אם כל אחד יגלה את האני הפנימי שלו, הרי שיד נעלמה כלשהי תארגן הרמוניה פנימית בין כל חלקי החברה.

    טאוב טוען שכמו שבכלכלה אין יד נעלמה אין גם יד נעלמה כמו זו שמאמינה בה אריסון. אם כל אחד יתרכז בעצמו יתעצם האינדיבידואליזם הקיצוני נוסח ארה"ב (ובארץ בלי היתרונות שיש בתרבות האמריקנית) והסולידריות החברתית בארצנו שממילא ספגה מהלומות קשות בשנים האחרונות, תמשיך להתפורר ללא תקנה.

  • עידן עפרוני  On 2 ביוני 2003 at 22:32

    אז נתחיל דווקא בזה. שרי אריסון נראתה לי בתחילה כמו כל מה שרע ומסריח בניו-אייג'. הזחיחות שבה היא, אדם חסר כל דאגה אמיתית בחיים, מוסרת לנו, העם, את האמת ממרומי ההר סיני (ושלא יאמרו לי שגם לה יש בעיות. לשכן שלי שצריך לפרנס משפחה מביטוח לאומי יש בעיות. לשרי אריסון יש מקסימום ניורוזות). היא נראתה לי כשיא הצביעות – מצד אחד חיבור ל"אחד שמחבר את כולנו" ומצד שני, אדם לאדם זאב.

    מה שטאוב ניסה לומר זה שאין כאן צביעות כלל וכלל. להיפך, פיטורי עובדים במפעל מרוויח הוא פועל יוצא והכרחי של ה"רוחניות" הניו-אייגית. החיבור לעצמך – אני ואני ואני כמקור הבלעדי לאושר, מנתק אותך מהאחרים. קשה לומר שהוא ביסס טענתו עד תום, אבל יש הרבה אמת במה שהוא אומר. אינני חושב באמת ששרי אריסון צבועה ומתחסדת. היא אכן מחוברת לעצמה ומלאת כוונות טובות. וכוונות טובות מרצפות את הדרך.. וגו'

    אבל המסקנה שלו היא בכל זאת המסקנה היחידה המתבקשת. אם אנחנו כאן רק בשביל "לשחק" באושר, ואם רק אני הוא מקור לאושרי – מה תפקידו של האחר בחיי? הוא הופך לכלי, לתדמית, ששיקופה בתוכי תפקידה רק לשחרר את האושר הפנימי שלי. איך זה מוביל למחויבות חברתית נבצר מבינתי. אם כבר ברור לך שאנחנו חלקים מאותו דבר, החובה ידוע לך, אז למה את מחכה? אבל לכל דבר יש תירוץ, וכזה הוא הניו-אייג'. הוא מאפשר לנו להיות מסריחים מוסרית ולהרגיש טוב עם זה. הממ.. יותר נעים לשמוע שאנחנו למעשה חלקיקים טהורים של נשמות טובות. אני יודע.

    "תנו לנו להתחבר לעצמנו. סבלנות. אנו הולכים בדרך ארוכה ומפותלת שסופה לוט בערפל, ואז כשנגיע אל הקצה, נהיה בשלים לתרום…"
    אם אפשר לגנוב משל מבודהה, נוכל לדבר על האדם שנכנס אל בית ואומר לאנשים "צאו מהר והביאו מים – ביתכם בוער". "המתן נא" הם יענו לו "ראשית עלינו לשטוף את ידינו, להיטהר, לחבר את חלקיקינו הנפשיים זה לזה – כיצד ניתן לעשות משהו היטב ובמסירות לפני שנסיים?"

    החיים הם עכשיו, לא מחר. הניו-אייג' שלך לוקה בתסמונת האוטופיה. כמו הקומוניזים הבולשוויקי המתמרן הוא מבטיח עתיד שכולו טוב, רק מחר. יש לעבור רק עוד משוכה, רק עוד דחיפה ונגיע אל האושר הצרוף, ואז נוכל להתפנות ולטפל בדרוש טיפול מסביבינו.
    רק שאז כבר מאוחר מדי.

    רוב האזרחים הטובים, כרמל, אינם מבזבזים את זמנם בלהתחבר לעצמם. הם יודעים טוב מאוד מה שהניו אייג' מנסה חזק מאוד להדחיק.
    אנחנו – כחברה – ולא מעניינים אותי כרגע הגבולות של האנחנו, או אם הם קיימים בכלל. האנחנו הזה מחייב אותנו בכח אדיר להיות אנחנו. להתכחש לאלמנט בסיסי כל כך ביישותינו – להיותינו, לצורך העמוק שלנו להיות חלק מחברה, זה להתכחש למהות האנושית עצמה. נכון הוא שיש בנו גם הרבה אני. מאז ומתמיד עלו, כמו פרזיטים, תירוצים מוסריים להתרכז באני, להתעלם מן החברה אך לחיות בתוכה ולמצוץ את לשדה. איפה ד"ר קרוי שיעשה זאת בלי הקריסטלים?

    ולסיום, אישיות פוטנטית ומגובשת בתחת שלי. אישית, תני לי את חסרי האישיות, אך בעלי החמלה (אפילו של קרישנמורטי – ראי לא כל הסו-קולד רוחניות מדיפה אהבה עצמית מבואשת). תני לי חסרי מודעות, אבל בעלי שייכות לחברה. תני לי את זה שעוזר בכדי לעזור, ולא בשביל הקארמה. תני לי אנשים שלא נופלים לאשליית "האושר הוא בי בלבד". עם אנשים כאלה אפשר לבנות חברה.
    יהיה נפלא? לא. אוטופיה, כל אוטופיה מביאה אסון (ואין לי כח להסביר למה. זה נראה די ברור).
    אבל בחברה כזו, שרי תנצל את כמויות הכסף האדירות שהיא מזרימה לכיסם של מפרסמים עשירים ממילא למטרה אחרת. היא תוכל להשקיע אותו בשיפור יחסי העבודה בבנק שלה. היא תוכל לדאוג שיהיה פחות עומס עבודה על פחות אנשים, לתת שכר הוגן גם לאחרון המנקים (ולא, שכר מינימום אינו שכר הוגן), למנוע עריצות של מנהלים, ולהראות ש*מקום העבודה* יכול להביא אושר. נו, אז הבנק ירוויח פחות. שרי אריסון לא תוכל לומר שהיא משנה את כל העולם. ביג דיל.
    ואתם יודעים מה, תעזבו אותי מאושר. אני לא חושב שאתם, או אני, או מישהו בכלל מבין מה הוא אושר. להרבה אנשים יהיה קצת טוב יותר. יש אמרה ברוסית שאומרת ש"יותר טוב" זה האויב של "טוב". אז טוב זה מספיק בשבילי.

    וחשוב יותר, זה טוב היום. לא בתאריך ערטילאי בעתיד. היום.

  • אנה  On 2 ביוני 2003 at 22:56

    וגם צבועה.
    היא דוגמה נהדרת לאדם שעושה לביתו בלבד ויש לו מספיק כסף למרק לעצמו את המצפון בעזרת ססמאות.
    היא מסוכנת כי עם כל הזהב הנוצץ שהיא שופכת על עצמה, בסוף עוד נאמין לשקר (אכפת לה מהעם) ונריץ אותה לכנסת. שם היא תדרדר לעוני את כולנו ולא רק את עובדיה. אידיאולוגיה מוחלטת, בטוחה בעצמה ובביצת האמת שיש לה ביד, עושה את הנזקים הגדולים ביותר.

    גדי דיבר על פוליטיקה, מיינד יו. מכניסים לנו לאט לראש שהאנדיבידואל חשוב יותר. מסממים אותנו עם אופציות להצלחה ונשארת לנו ביד, מדינה קפיטליסטית ללא רווחה, ללא סוציאל ואומה מרצדת שמאמינה לכל דרדק בטלויזיה.

    ברמה אישית, יחידנית, בודדת, אולי יש ערך להפטר מטראומות עבר ע"י ביקור בסדנאות, בליעת חומרים מרחיבי תודעה ואימוץ אמיתות רוחניות מנחמות.
    כקהילה, אני מאמינה (והתרשמתי שגם גדי) בתמיכה הדדית – ערך יהודי חזק.

  • שניצליין  On 3 ביוני 2003 at 0:06

    אני ממש לא מקבל את התפיסה שיכולה לשים קו מפריד בין "אנחנו" ל"הם". זה אולי נוח לסיסמאות אבל זה רחוק מהמציאות.
    שוטפים לנו את הראש עם אינדיוידואליות כי זה עושה אותנו לצרכנים טובים יותר, משדרים לנו סקס כל הזמן כי זה מוכר יותר.
    אוקיי, נכון.
    אבל איפה אנחנו בכל העסק הזה? מה, יש רק "הם" ?
    האינדיוידואליות היא המצאה של השיטה ?
    לא יותר הגיוני לקבל את העובדה שהשיטה משתמשת ברעיונות מקובלים ו"קוליים" ומנסה למכור בעזרתם ? רעיונות שהיו כאן קודם ?
    היא היתה מנצלת בדיוק באותה צורה גם רעיונות הפוכים לאלו השולטים היום.

    אותו אינדיוידואליזם יכול להוביל גם בדיוק לההפך, לפירוק של השיטה. לאנרכיה מוחלטת. לא רק כלכלית אלא גם פוליטית.
    איפה זה?

    לאיזו קטגוריה נכנס הקוד הפתוח ?
    את מי הוא משרת ?
    אם מחר מיקרוסופט יחליטו שהם הופכים את Windows לקוד פתוח בתוספת כמה חוקים משלהם(וזה אפשרי!) האם זה יעלים את הקוד הפתוח או יתן לו דחיפה ?
    האם גדי טאובים למינהם ישימו את הקוד הפתוח בצד של ה"רעים" ויסבירו איך הוא מסמל את דרדור הערכים הכללי ?
    את ההתחמקות מסמכות ?
    בבקשה, לצאת מההשקפה הקוטבית הזאת, הלואי שהעולם היה כזה פשוט.

  • שניצליין  On 3 ביוני 2003 at 0:27

    שוב מעולם המחשבים(מצטער),
    האם הגישה שלא מונעת ממשתמשי קאזה להוריד קניין רוחני
    לא נובעת מאותו מקום שגדי מדבר עליו ?
    אותה התחברות לעצמך ? ובמקרה הזה, "שהחברות הענקיות האלה יסתדרו איכשהו, מה זה מעניין את התחת שלי"…

    לא חסרות סתירות, שמדגישות שעם כל הכבוד, הכאוס גדול על הסדר המדומה שהכנסו לעצמנו לראש.

  • יונה  On 4 ביוני 2003 at 1:30

    להוסיף את חתימתי מתחת לדבריהם של כל אלה שעזרו לחדד את העמדה של גדי טאוב.

  • אינדי  On 11 ביוני 2003 at 19:50

    דווקא על ההנחה הראשונית שלך, שראית ככה ברורה, רציתי לערער.
    מניסיוני האישי וממנו בלבד, לא ברור לי בהכרח שמי שהתחבר לעצמו ומצא את עצמו, מועיל יותר לחברים שלו, בני הזוג שלו או לחברה כולה, ממי שיש לו תסביך נחיתות.
    יש אנשים שמקיאים את תסביך הנחיתות שלהם על סביבתם באופן מרגיז, ויש מי שתסביך הנחיתות שלו הוא חינני, או רק עוד אחד מהצדדים באישיות שלהם.
    יש מי שמשתמש ברגשות נחיתות כדי לדרבן אותו ליצור או לתרום.
    יש מי שאוהב את עצמו והופך בכך לאדם טוב יותר. ויש מי שאוהב את עצמו עד כדי כך שהוא נאטם לאחרים, או לפחות לאחרים שלא טוב להם.
    זה בפירוש לאחד משמעי.
    דווקא הפסיכולוג אדלר, אם אינני טועה, טעם שכולנו מונעים מהחסרים שלנו, ומהם בלבד. כל החיים שלנו הם פיצוי אחד גדול.
    אז מבחינת החברה, טוב שיש תקע אבל טוב שיש גם שקע.

  • Rogatka  On 14 ביוני 2003 at 10:55

    איך אמרה רות וסטהיימר? אם בארזים נפלה שלבקת, מה יגיד רוגטקה…
    גם לי נדמה שכרמל מחמיצה משהו – מחמיצה פנים נוכח התגובות הפסימיות למעלה.
    ניו אייג' זה נהדר, אם רק פורטים אותו למעשים. אם ראיתם את "שורו" – זוהי תמצית העניין: לעשות מעשה אידיוטי אחד לפחות ביום. ושאנשים יראו אותו. ויתפלאו. וישאלו.
    לחייך למישהו שנראה עצוב. לעצור כשאתה שואל מישהו "מה העניינים" ולא לחכות שיגיד "בסדר" כרגיל ולחלוף על פניו ואחרי רגע לשמוע שהחלון נפתח ולראות אותו קופץ מהקומה השמינית בגלל בעיות כלכליות.
    לעצור ליד הרוסי הזה, שמנגן בכינור ולפעמים בכלי נשיפה ליד הסנטר ולבקש ממנו שיר ולקשקש איתו קצת על התזמורות ברוסיה ועל מצב המוסיקה בארץ.
    לעזור לשטוף את הכלים בקפיטריה בעבודה, כי עוד אנשים רוצים להגיע למקום נקי. לקלוט את האנשים מסביבך ולהיות איתם, בספירה שלהם.
    להבין שאני, רוגטקה, כל מה שיש לי הוא קליפת אדם ונשמה, שיכולים להאיר למאות אנשים ולהעביר מנר לנר, זה נהנה וזה אינו חסר…כשאמות – הקליפה תכמוש והנשמה – עליה אין ביטוח. לכן צריך לנצל את מה שהיא יכולה להפיק עכשיו. לטובת כולם. כמו שאמא שלי אומרת (במבטא הונגרי כבד): "האמת הוא, שהחיים הם דבר אחד פעמי".
    וכל השאר? דווקא כל השאר הוא הבולשיט. התכסית.

  • נעמי טל  On 21 ביולי 2004 at 8:33

    תודה רבה על ההשראה, כי בעצם הדבר הכי חשוב בחיים זאת ההתחברות שאת/ ה מדבר עליה.זה לא קל וטוב שיש מי שממשיך להזכיר לי את המטרה, זה עוזר לא להאבד בדרך.
    נעמי

  • ל  On 1 באוקטובר 2006 at 14:24

    הרבה סיסמאות יפות. רגש נחיתות זה דבר שצבא של מומחים לדבר יכול להכניס לבן אדם גם אם לא היה לו בהתחלה. וגם פחד/אימה
    חיבור של אדם לעצמו? ואם האדם נמצא במקום מתאים ומעמתים אותו עם או שלא עוזרים לו סתם להתמודד עם מציאות שרק מחריפה והולכת? מה זה בכלל התחברות עצמית? איך היא תעזור איפה שאין כסף ויש אדיוט שהכניס למוסד פסיכיאטרי ובחופשה פשוט מתאבדים?

%d בלוגרים אהבו את זה: