הספר שגרם לי להפסיק להשתמש בטמפונים

האוהל האדום / אניטה דיאמנט, הוצאת מטר

אני שונאת שאומרים על משהו "חובה לכל אישה" אבל אני הולכת להגיד את זה בעצמי על הספר הזה. אני מכירה כמה גברים מהסוג החדש ואפילו כמה הומואים שניסו לקרוא את הספר הזה אבל לא קלטו אותו מעבר למסמך כאילו-היסטורי או סיפור אנושי חמוד. אישה אינה מוגדרת על ידי אהבת הגברים שלה, היא זן שאם אינך נמנה עליו, טובי המנתחים הפלסטיים לא יעזרו לך לחוות נשיות. חמוד, הם אמרו על המסמך הנשי המרטיט והעמוק הזה.

 

אתן יודעות כמה מתסכל זה כשהמהות הנשית חווה משהו כעמוק והמהות הגברית קולטת את זה בכלים שטוחים יותר ופולטת "חמוד". מפח הנפש הפנימי הזה שמזכיר לך שעוד לא נולד הגבר שיכול באמת להכיל את אפלת מעמקייך ואין טעם אפילו לחפש אותו. הסאבטקסט של הספר הזה מדבר אלינו ישירות לרחם, בשפה שרק אנחנו מבינות. אעז ואומר אפילו שאישה שאינה מחוברת לנשיות שלה, גם לא תתלהב מהספר הזה. ואם את רוצה לדעת איפה את עומדת עם עצמך, תקראי.

 

יבוא לך, דינה, יבוא לך

 

התנ"ך שלנו עשיר בסיפורים על בניו של יעקב שמהם השתרשרו שבטי ישראל אבל האם מישהו זוכר שליעקב הייתה גם בת, דינה? מלבד החדשות על היוולדה, כותבים עליה רק עוד פעם אחת בתנ"ך. היא יוצאת לטייל ברחובות שכם ובן מלך שכם חומד אותה ושוכב איתה (אונס?) ואחר כך שולח את אביו ליעקב להציע חתונה ומיזוג בין העמים. יעקב דורש שכל בני שכם יחתכו את העורלה לכבוד המיזוג והם עושים את זה כמו גדולים אבל בזמן שכולם שם עוד מתאוששים עם התחבושות על הזין, שניים מבני יעקב יוזמים פשיטה על שכם ורוצחים את כולם בקטע של נקמת כבוד אחותם. מאד בוגר, נכון?

 

הסופרת אניטה דיאמנט התחברה מאד לדינה ורצתה לדעת עליה יותר ובכלל על חיי הנשים המקראיות שהתנ"ך מאפשר לנו רק הצצות חטופות ולא מספקות אליהם. אז היא תפרה סיפור משלה. סיפור שדרכו אנחנו חווים את החוויה הנשית הגולמית של פעם, כשהנשים היו מקבלות מחזור באותה תקופה של ירח מלא ופורשות לאוהל אדום ענק שם היו מתרחשות גם הלידות וההנקות והחגיגות המיוחדות לנשים, שם כולן טוענות את הבטריות ויכולות לצאת חזרה מפתח האוהל ולהמשיך להכיל את כל מה שעולם הגברים מטיל עליהן.

 

בתרבות המודרנית מנסים להתעלם מימי המחזור החודשי ומחנכים לעבור אותם כימים רגילים וזה בדיוק אותו ריחוק ממחזוריות הטבע שכל כך דופק אותנו. המהות הנשית העמוקה והמהבילה שלנו צריכה לסחוט את הספוג פעם בחודש כדי להמשיך להכיל. צריך לתת לה את המקום. ואגב, זה לא כתוב בשומקום בספר אבל איפה שהוא הבנתי שהרעיון במחזור הוא שטיפה החוצה וכל נושא הטמפון זה לתקוע את זה בפנים, לאפשר המשך התנהלות רגיל ללא ההבנה שאלו אכן ימים לא רגילים וזו מטרתם. אז חזרתי לתחבושות היגייניות והתרגלתי לזה מאד מהר ובשמחה (ואם זה לא גילוי נאות אני מקווה שזה לא בבחינת too much information….).

 

הכתיבה החושנית של אניטה משכה אותי לנבכי נשמתן של ארבעת אמותינו ובייחוד רחל ולאה. התעכבתי במיוחד על המקום הזה שבו שתי אחיות אוהבות זו את זו תוך כדי שהן בתחרות קשה על גבר וחופשי שמות זו לזו רגל. זה דבר שרק נשים מבינות, זה קונספט תחרות מורכב ושונה לגמרי מאיך שמהות זכרית מפרשת תחרות. איך אישה לאישה היא גם זאב וגם כבש, ובכלל, איך זה לחלוק בעל עם אחותך? לפני כמה שנים ראיתי את הסרט התורכי היפיפה, "ברדל", שמביא את סיפורה של משפחה מרובת בנות, בה הגבר נשא אישה שנייה כדי שתלד לו בן.

 

"ברדל" המחיש בקלות את סוג הקשר שיכול להתרקם רק בין שתי נשים והגבר הרגיש ביותר לא מתחיל לגעת בזה. המקום שבו נפגשות התחרות והחמלה ויוצרות אהבה גדולה ומינוס ומינוס יוצרים פלוס. זה משהו שהנשים של היום קצת שחקו והחברה של היום איבדה לחלוטין. כשמטפחים את האינדיבידואליות שלנו בצורה כל כך מוגזמת אנחנו מאבדים את היכולת השבטית שהייתה לנו לחלוק ולהיות חלק מ-. מתוך האגו המפותח מדי שלנו אנחנו רוצות גבר אחד לעצמנו ונהרוג את כל מי שתיגע בו.

 

הביטחון והערך העצמי שלנו (שלמרבה הפלא הולך ופוחת ככל שיש לנו לכאורה יותר כוח בעולם) פשוט יקרוס אם נצטרך לחלוק את הגבר שלנו עם אישה אחרת. מצאתי את עצמי חושבת על האתגר הנשי הזה, של להיות כל כך בטוחה בעצמך ובמקומך אצל הגבר שלך (ובשבט!) כדי לחלוק בו ולאהוב גם את האישה האחרת, כי יכולת לחלוק באה מתוך שפע. ואיך נחייה בשפע בחברה שהיא לכאורה חברת שפע אבל כל מה שהיא מלמדת אותנו זה להתחרות על משאבים מתוך מחסור, לקצץ בבשר החי ולשנוא את ביטויי השפע בגוף. (And don't get me started on this…..)

 

בזמן שישנת

 

הדבר הנוסף שריתק אותי בספר זה כל סיפורי המיילדות והלידה, שבתור רווקה זה נראה לי כל כך רחוק ומפחיד שאני בקושי מוכנה לדון בזה. הלידה היא המקום שבו האישה היא צלם אלוהים, היא בוראת חיים. וזה גם המקום שבו היא נפגשת פנים אל פנים עם עומק הנשיות שלה במקום שאני, אישית, עוד לא מכירה וגבר לעולם גם לא יכיר. בהתאם לרוח שנחתה עלי אחרי הספר ראיתי אחרת גם את הלידה המודרנית בבית החולים (ורק תחשבו על המילה הזאת, בית – חולים….), והטשטוש של האפידורל וכל הפרוצדורות המובנות של תהליך ההיריון, הבדיקות הגנטיות והשליטה המלאכותית שחשובה לנו בתהליך הזה…..

 

העולם הזה מאוכלס בלמעלה משישה מיליארד איש בזכות מיליוני נשים שילדו על שתי לבנים, בבית. ואל תספרו לי שזה מסוכן כי יש היום תנועה רצינית של נשים שיולדות בבית ומספיק רופאים שמוכנים להודות שכל ההפחדות של המערכת מפני זה נובעות מסיבות כלכליות. אבל עם כל הפחד מהנושא הזה בכללו, מצאתי בעצמי חלק שעורג אל החוויה הנשית הבלתי אמצעית הזו. להרגיש את הכאב הנשי-לא-אנושי הזה ולעבור דרכו את טקס המעבר הזה, כמו אישה של פעם. להיות אישה של ממש שלא בורחת מעצמה בעזרת הטכנולוגיה.

 

"האוהל האדום" הוא ספר שפחות נוגע ללב אבל בהחלט נוגע ברחם. הוא פתח אצלי מסע למעמקי הנשיות, אל העוצמה הטמונה ברכות ובפאסיביות שהתרבות המודרנית הזכרית בזה להן. בכל פעם שהשתתפתי במעגלי נשים וסיפרנו על מפגשים ראשונים עם המחזור, האורגזמה, הסקס הראשון עם גבר וכד', שמתי לב שרוב הסיפורים שלנו אינם שמחים. החוויה הנשית היא שיקוי מהביל של ניגודים, היא מקום עמוק, רגיש ומכיל שהשמחה מתערבבת בו עם עצב והתאווה עם הכאב.

 

המקום הנשי הובנה ככזה מהרגע שנאמר לחווה "בעצב תלדי בנים" ושם בעצם נגזר עליה לחוות את החיים ברמת רגישות גבוהה יותר, בגלל האחריות שהיא לקחה על החיים בזמן שאדם ישן. חשבתם פעם על הרגע הזה בתנ"ך שבו חווה כבר נגסה מהתפוח ועתה היא היצור האינטליגנטי היחיד בעולם? תראו אותה עומדת שם בגן העדן, הנחש לצידה והם מתבוננים באדם הישן למרגלותיה. חווה והנחש מתבוננים זה בזו ויודעים שאם היא תעיר אותו ותיתן לו ביס מהאינטליגנציה, כוחו הפיזי יגבר עליה והוא ימשול בה. בחכמה האינסופית שהייתה לה היא הביטה קדימה וראתה את העולם שבו אנו חיים ומה יקרה בו לנשים.

 

לרגע היא השתעשעה באפשרות לזרוק את התפוח ולהמשיך לנהל אותו. שיבנה, שיצוד, שיזיין…. אבל היא ידעה שהיא תמות משעמום אם לא יהיה לה פרטנר ברמתה. וכדי שיהיה לה בן זוג ראוי, היא הייתה מוכנה לשלם את המחיר ולהמתין בשקט עד שיגיע לדרגת ההתפתחות הזו. היה ברור לה שהוא יתנשא מעליה וינסה לדכא אותה, אבל היא הייתה מוכנה לחכות ליום הזה שבו הוא יתפתח רגשית וכולנו נקטוף את הפירות. אני עוד מחכה ליום הזה. ואם הייתי פוגשת את חווה באיזה חלום הייתי שואלת אותה – זה היה שווה את זה?

 

 

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אילן  On 18 ביוני 2003 at 16:52

    כן, העולם מאוכלס בשישה מיליארד אנשים בגלל נשים שילדו בבית על שתי אבנים. אבל כמה מהנשים הללו מתו בלידה ולא זכו לראות את הילדים שלהם עקב סיבוכים שונים בלידה? כמה מהרכים הנולדים לא זכו להוולד בחיים עקב חבל הטבור שנכרך להם סביב הצוואר ?

    את אותה גישה של "חזרה לטבע" אפשר ליישם גם לגבי שאר פלאי העולם המודרני… אם פעם חיו מצויין גם בלי אנטיביוטיקה למה שלא נפסיק להשתמש בזה?
    אה.. אולי כי תוחלת החיים הממוצעת אז היתה 45.

  • כרמל  On 18 ביוני 2003 at 17:02

    תוחלת החיים הממוצעת היתה 300 שנה. בימים שאתה מדבר עליהם זה עדיין חלק מהעולם המודרני המנותק מהטבע והחוליים שנחתו עלינו הם תוצר של הניתוק הזה. אז עכשיו יש לנו יותר בעיות ויותר פתרונות לבעיות הללו. יצרנו עולם. הזמן המודרני אינו מוגדר כמודרני ע"י הטכנולוגיה. מודרני בשבילי זה גם ימי הביניים. מהרגע שניתקנו את חבל הטבור הרוחני מהטבע. מאז ומתמיד, מבחינתנו.

  • ד'  On 18 ביוני 2003 at 18:05

    את חייבת לקרוא אותו, במיוחד את הנובלה האמצעית, היא עוסקת בדיוק בנושא הזה – שתי נשים החולקות גבר.

  • אביבה  On 18 ביוני 2003 at 19:35

    באפריקה (תמיד המקומות האלה הם באפריקה) שבהם הנשים לא משתמשות בכלום בימי המחזור.

    אז יש 🙂

    לעניין החלוקה בגבר – אני ממש לא בטוחה. יכול להיות שבחברה מטריארכלית לגמרי, רשת הקשרים בין הנשים חזקה ומספקת כל כך, שהגבר יכול להיות שם רק חלקית, ואז אין בעיה להתחלק בו. אלא שרוב המקרים של פוליגמיה נרשמו דווקא בחברות פטריארכליות, ולא בטוח שהנשים שם עשו את זה מתוך כוח או מתוך בחירה. הן פשוט השתלבו והסתגלו, כי לא היתה להן ברירה.

    אני גם לא חושבת שיש תחליף טוב לקשר אינטימי לאורך זמן עם אדם אחד בלבד. נכון, זה פוגע בחופש, אבל גם התחייבות לקריירה אחת או למקום מגורים לטווח ארוך פוגעת בחופש, ועוד הרבה דברים. לכל דבר יש מחיר, והשאלה היא אם מוכנים לשלם אותו. הערך "חופש" שווה לי רק אם המסגרת פוגעת בי. ואני לא חושבת שברמה העקרונית, קשר ממושך עם אדם אחד זה דבר פוגע.

  • בלונד  On 18 ביוני 2003 at 21:37

    אני אוהבת את הכתיבה שלך. היא מלאת תשוקה. ונמרצת. ניכר בה שהכותבת היא ילדה חכמה. ניצרי את הקטע הזה שכתבת וחזרי לקרוא אותו אחרי שתהיי לאם. את קרובה. יותר מאחרות שצברו ניסיון עשיר במימוש הנשיות דרך אמהותן. התלבטתי אם להכניס את מימוש למרכאות אבל החלטתי שאין צורך. עד כמה שאני בסכסוך עם עצמי בנושא האמהות וחלקה ב"מימוש הנשיות". זה יהיה פאתטי להתנגד לזה. אני שונאת התנשאות. אני מאמינה שאפשר לקרב את האחר לחוויה שלך גם אם הוא לא חווה אותה. אני מאמינה כי תיאורים מדוייקים מחד ורצון לגעת מהצד השני מאפשרים לגבר שלך להבין אותך לחוות איתך דברים "נשיים". אבל אני יודעת שזה קירוב, הפער תמיד ישארגם אם חמקמק ודק. אותו דבר לגבייך – את קרובה. אני מאחלת לך חוויה נעימה. לא. אני מאחלת לך חוויה טוטאלית ועזה ושיהיה שם מישהו שיוכל לספוג אותה איתך.

  • יעלי  On 18 ביוני 2003 at 22:39

    מה שאת אומרת פה.
    בתור מי שיש לה גבר אהוב לא יכולה לחשוב אפילו על עוד אשה בביתנו.
    בתור מי שילדה פעמיים, פעם אחת טבעי ופעם שניה עם אפידורל, אפידורל יותר טוב.
    *הרבה* יותר טוב.
    אני מקשיבה לבלונד שאמרה לא להתנשא אבל באמת באמת שאת אומרת פה הרבה דברים שאני לא מתחברת אליהם בכלל, ויש משהו מאוד מניפולטיבי מצידך בלאמר שמי שלא מתחברת לא מחוברת לנשיות שלה. הנשיות מגוונת ועשירה וכל הגוונים לגיטימיים, וכולם נשיות. האמת שלך היא רק שלך, ושלי – רק שלי.
    ולגבי התובנות שלך ביהדות, מה לעשות, את מלאה טעויות והטעיות. תני לרב השכונתי להגיה אותך מדי פעם.

  • כרמל  On 19 ביוני 2003 at 1:07

    בלונד – מרגש…. אין לי מילים. תודה.

    יעלי – צודקת. אבל באיזה גוון שאת לא נמצאת בנשיות תתחברי לספר הזה. פשוט תראי בו דברים אחרים מאלו שאני התעכבתי עליהם. יש שם הכל מכל וכל. אני נעצרתי דווקא שם, אלו ה-issues שלי כנראה. ניסיתי להוציא אותנו מההקשר, מהמובן מאליו הזה של משפחה גרעינית ואהבה אחד על אחד, להבין מתוך מה זה היה פעם. לפעמים מחוסר ברירה. לפעמים לא.

  • עומר  On 19 ביוני 2003 at 8:24

    מורכב. כתוב מאוד יפה. אין לי בעיה עם זה שאת טוענת שכגבר לא אוכל להבין אי אלו דברים בחייך. אך עלייך לזכור כי יש דברים בחיי שאת לעולם לא תביני. את טוענת שאנו שונים ואיננו מסוגלים להבין זה את זו? ייתכן. אני עדיין מעדיף להיות אופטימי. החלקים שאני לא מבין הם האוטונומיה הנשית שלך. השאלה היא האם את מעדיפה לחיות באוטונומיה שלך או באזור המשותף.
    אין לי ספק שאשתי לא תתחבר לספר הזה ולא בגלל בעיה בחיבור לנשיות שלה. יש מן אהבה לשבטי אשר לכאורה מספק את כל אותם מאוויים שהחברה המודרנית לא מספקת. זו אשליה במקרה הטוב. גם מבחינה תרבותית הדשא של השכן נראה ירוק יותר. בסופו של דבר החיים השבטיים לא יותר טובים מהמודרנים, הם פועלים במישור אחר של הנפש ומספקים חוויות אחרות לצד אופן מחייה אחר. אני חושב שמיעוט שולי בחברה המודרנית (כהגדרתה המקובלת) היה מסוגל לחיות בחיים השבטיים עליהם את מדברת.
    מוזר איך לקחת את הפוליגמיה והפכת אותה לאידיאל. זה בהחלט טיעון חדשני. מאידך, כנראה שהנחתי בטעות שאת נגועה ברמה כזו או אחרת של פמיניזם ולא היא.
    טוב, יש לי המון מה לכתוב אבל זה מבולגן ונראה לי שאני מלאה את כולם.

  • Rogatka  On 19 ביוני 2003 at 8:31

    פּסקה 9, שורה ראשונה – רווקה. ריד מיי ליפס. "רווקה". עד כאן פינתנו "די לחכימא ברמיזא".
    כל מאמר כזה, על נשיות ועל כמה טוב להיות אישה, אף שאינו עולה בקנה אחד עם קורסי המבואות למגדר, דורך לי על אלף יבלות.
    ככה זה כשנולדת זכר ואתה רעב לרחם.
    אולי, אם אתנהג ממש יפה, אחזור בגוף אחר. עד אז נדונתי לגבריות.
    ברגעים אלו ממש מוסרת כתבתנו בצומת להט החרב המתהפכת – שלא. זה לא היה שווה את זה.

  • כרמל  On 19 ביוני 2003 at 10:14

    מתה עלייך :))

  • אנה  On 19 ביוני 2003 at 11:15

    קודם כל בגלל שאת מאדירה נשיות בשונה מגבריות ואני, האינסטינקט הראשוני שלי אומר לי – הדומה רב על השונה.
    את גם מאדירה את החזרה לעבר ואני נח לי פה. ולו כי, אם היה יותר טוב אז, אנשים היו חיים יותר ואיכות החייהם משופרת – ולא כך הוא.

    נח לי עם עצמי, עם נשיותי המדושנת, עם סביבתי הנשית, הגברית, הטכנולוגית ואפילו עם הטמפון שאני דוחפת אחת לחודש.

    נח לי להיות מוערכת. שיש לי את ההזדמנויות לפעול לטובת אושרי והסיפוק האישי שלי – הזדמנויות שלא היו לנשים פעם כשכמה מהן נשאו לאותו הגבר ומטרת חייהן לרצותו, להביא לו בנים, לטפח את ביתו ולנסות להשמר מכל המתח והתחרותיות בביתן.

    אגב חווה – נסי לייצר זוגיות עם גבר שנדמה בעיינך לפחות ממך מכל סיבה שהיא. זה שווה את זה?

  • kimya  On 20 ביוני 2003 at 14:01

    התנ"ך, כרמל יקרה, נכתב עבור גברים. לכן נשים, שלא קראו במקורות באופן רשמי עד המאה התשע-עשרה, מטושטשות בו. לכן העונש על חווה – הוא נועד להסביר למה בחברה הפטריארכלית והמפלה של אותם ימים נשים היו תלויות בגברים. זה שרות לחמה נגד גורלה האכזר וניצחה, עדיין לא גורע מן העובדה שהיא נאלצה לפתות גבר מבוגר שיתחתן איתה, רק בגלל שבאותם ימים מקראיים אשה לא יכלה לרשת נחלה או לצאת לעבוד.

    לגבי תוחלת חיים של 300 שנים, אני מקווה בשבילך שאת לא מאמינה גם שהעולם נברא בשבעה ימים לפני 5,000 שנה. למיטב ידיעתי, יש לא מעט ממצאים אנושיים שהתגלו מימים אלה, ועוד לא נמצא שלד בן כמה מאות שנים. את אולי תגידי שהכל קונספירציה של חברות התרופות, ושאולי בכלל אין לנו כלים לבדוק דברים כאלה. אולי.

    האמונה ב"מהות נשית" השונה מ"מהות גברית" היא אחת הסיבות לכך שנשים עדיין נאבקות על מקומן בתרבויות מסויימות. לכן יותר מדי בנות משוכנעות שנשים יותר מוכשרות לניקיון ולבישול. הרי יש להן את זה בדם. אני לא קונה את זה שהבדלים פיסיולוגיים הופכים אותי דומה באישיותי וביכולות הפנימיות שלי לכלל הנשים בעולם. אבל אולי בגלל זה אני לא חולמת על תינוקות ועל שמלת כלה. ובתרבות הישראלית, זוהי מהות הנשיות.

    ואפרופו חתונה ושבטיות, בימים עברו (ולצערי גם היום) מכרו נשים לנישואין, תפקידן היה להשריץ לטובת השבט ומי חשב בכלל לתת להן מקלדת להשמיע את קולן ברבים כמו שאת עושה. כשנותנים לנשים גלולות למניעת הריון וטמפונים, הן יכולות לצאת מן הבית ולעשות דברים שלא קשורים למשפחה ולשבט.

    לידה בבית חולים היא, אכן, חווייה מזעזעת, אבל האופציה החלופית היא בהחלט לא כריעה בשדה. כמו שכבר ציין אילן, במקומות שבהם יולדים כך מאבדים חצי מן התינוקות וחלק מהנשים. התנועה ללידה טבעית עליה את מספרת, מצטיידת (בבית או בג'אקוזי או עם דולפינים) ברופא או מיילדת ובמוניטור. אם יש סיבוכים מטיסים אותה לבית חולים סמוך. מה לעשות, רק שם אפשר לעצור דימום שלא עוצר, להנשים עובר במצוקה ולטשטש נשים שלא מעוניינות לצווח מכאבים 20 שעות ברציפות.

    לגבי ההנחה שלך, שמי שכוחני הוא בהכרח לא מפותח רגשית, ומכאן שאנחנו עדיין ממתינות שגברי העולם יתפתחו, אני מתקשה להגיב כי האוויר נעלם לי. איפה כל הנשים המפותחות? אלה שמוכנות להפעיל מקדחה, להחליף גלגל, לעבוד שעות ארוכות מחוץ לבית (זה מה שדורשים תפקידי ניהול), להיות שוות ערך לגברים שהן כל הזמן מתבכיינות שתופסים להן את המרחב? איפה הנשים שיפסיקו לחנך את הבנים שלהן להתנשא מעל לנשים אחרות, כי זה מה שהם רואים בבית? האינך מבינה? הנשים הן אלה שצריכות להתפתח. להפסיק לחשוב דרך הרחם, ולהתחיל להשיג יעדים. כמובן שמי שמסתפקת בחיי משפחה זו זכותה, אבל שלא תתפלא אחר כך שאין לה דבר מלבד ערוץ ויוה שאמור ללמד אותה מה עושים אם התא המשפחתי מתפרק או אם היא צריכה לנקות ולבשל ולעשות קניות אחרי שהיא מסיימת חצי יום עבודה בחוץ.

  • Rogatka  On 22 ביוני 2003 at 16:59

    לכרמל, כך נראה/יש חצי רייטרס-בלוק/ורוגטקה, מכור-/לא יכול כבר לשתוק/אז אנא ממך/חיזרי להבריק/כי אחרת אני אחזור/להזריק.
    ואני לא סתם. אני מסניף מן השורה.

  • כרמל  On 23 ביוני 2003 at 8:57

    מבטיחה להמשיך לעדכן בקרוב

  • נאוה  On 25 באוגוסט 2003 at 14:47

    ולמה אני כותבת "יחיו החיים"?
    כי רציתי לכתוב יחי המשותף, אבל הכל הוא חיים, ושיחיו.
    אני אמא לאחד, ואחת יש בדרך. הכל טוב ויפה בעיני, מתוך בחירה, זאת אומרת. כל אחד שיחיה באמונתו, אבל האדרת העבר היא דבר נפוץ (קוראים לזה נוסטלגיה), אך לא מדויק. הוא נשען על עובדות כביכול, שאין אפשרות לבססן באמת, על תחושות סובייקטיביות, שאין להכליל מהן חוקים.
    הגעגועים לעבר הם יותר סוג של חוסר שביעות רצון מההווה, וצורך לקחת מן העבר רק את מה שנשמע טוב, ואת כל הבעיות (תמותת תינוקות, אמהות, חוסר "קול" של הנשים בחברה הגברית הפטריארכלית) – להשאיר בצד.
    ובכן, חיי האישה, מסתבר, הם בדיוק כמו חיי הגבר, במובן היותם לא קלים, לא פשוטים, ודורשים התמודדות עם הרבה מאוד צרות.אכן אנו מנותקים, אך כך גם הגברים. אין טעם וצורך להאשים, וגם שינוי המצב הקיים לא נראה באופק.

  • רפי  On 31 בדצמבר 2003 at 22:06

    אני תומך בפולגמיה -אם את חושבת כמוני צרי קשר באימייל שלי

  • שרהלה- מיילדת-בית  On 12 באפריל 2004 at 7:35

    ישר כוח על מה שאת כותבת. מרגש אותי לראות כזאת תובנה והצורה שבה היא באה לביטוי בכתב.
    אני מחכה לעוד
    ולגבי תגובות קוראים על הסכנות שבלידה בבית- פחחחחחחחחחחחחחחחח
    איך שבורות יכולה לזרוח באלפי נגוהות………..

  • חד-קרן  On 23 באפריל 2004 at 19:39

    גם את מה שכתבת וגם את הספר, מאוד!
    הוא ריגש אותי.

  • שירה  On 19 ביוני 2004 at 22:52

    אם ויתרת כבר על הטמפונים, השלב המומלץ הבא הוא לעבור מתחבושות היגייניות רגילות לתחבושות הגייניות מבד- אין נוח ונעים מזה, לא מרגישים שמסתובבים עם מצע של תרבית לחיידקים בין הרגליים,זה לא מסריח ומזיע וזה בהחלט אקולוגי, למקפידות.
    ממליצה בחום ואהבה על סדנת "מודעות לנשיות" של ענת ארד.
    איך לחיות בלי גלולות, ללמוד להכיר את מחזור הפוריות של הגוף, לקחת אחריות על הגוף שלנו בהיבט הכי בסיסי וראשוני. לא צריכה להיות פנאטית של נשיות ו"התחברות לרחם" בשביל להכיר איך עובד הגוף שלך. אפשר להמשיך להיות אשת קריירה ביצ'ית במקביל. אם אוכלים בריא, ולא מעשנים, ולא מגזימים עם האלכוהול, אין שום סיבה שנטשטש לעצמנו את המערכת ההורמונלית עם כימיקלים.

  • אורית  On 4 בינואר 2006 at 21:46

    בהחלט ספר מצויין. כל כך קל להזדהות עם דינה.
    לעבור מטמפונים לתחבושות – אין מצב בכלל. למה?
    הן היו מכבסות אז בידיים, לא במכונת כביסה.
    היו הולכות ברגל מצד אחד של המדבר לקצהו.
    היו מדברות באמצעות שליחים – לא בנייד, לא בטלפון, אפילו לא במורס.
    הנשים היו שפחות. אפילו בספר המדובר, כשהנשים בעמדה יותר טובה מאשר בתנ"ך, עדיין שפחות. הגברים מטפלים בעדרים, הנשים עושות את כל העבודה המלוכלכת. האם באמת מקום האשה במטבח?
    ללדת בבית. אם היית יולדת בעבר היית מבינה שללדת בבית חולים זה בעצם לטובתינו.
    אם מהלך הלידה תקין, אין בעייה, אבל אם יש שיבוש לא עלינו… טוב שיש בית חולים ואפידורל ומיילדות מנוסות.
    אין לך מושג ירוק על התנהגות הגוף בזמן לידה. זה לא נעים ולא חולף בהינף יד כפי שמתואר בספר. אל תישגי. לידה – רק בבית חולים.

  • המעריצה הסמויה מהעין  On 2 בנובמבר 2007 at 6:21

    בפעם האחרונה שבדקתי, רוב היוצרים הגדולים בעולם שכתבו על נשים ונשיות ודמויות של נשים, היו דווקא ….גברים

%d בלוגרים אהבו את זה: