מחוללת עם דרווישים / לשפשף תורכי ולנוח

הצטרפותו הברוכה לאתר רשימות של כתב בכיר במסע אחר, הזכירה לי שרציתי לפתוח סדרת כתבות של אנקדוטות ותמונות מטיולים. אז נתחיל דווקא מהסוף, מהגיחה האחרונה באפריל לשבוע באיסטנבול. כתבה זו מוקדשת לשחלב סטולר-ליס, ש-3 חודשים אחרי, עוד שואלת אותי איך היה בתורכיה. אז ככה:

 אחרי שהייתי ב25 מדינות בעולם הואלתי בטובי לקפוץ גם לתורכיה. חשדתי שאיסטנבול תהיה אחת מאותן ערים מדהימות שאפשר להיתקע בהן חודש, אז הקדשתי לה שבוע. חמש דקות אחרי הנחיתה כבר הרגשתי בבית והבנתי מה הישראלים אוהבים בתורכיה: עם אדיב ואמין, קניות שוות וזולות, אוכל נפלא וזול, אזור ה"תקסים" בלילה הומה פאבים שהמבלים רוקדים בהם ריקודים תורכיים מסורתיים ויש גם אינספור מועדונים מודרניים לחלוטין שנהנו לגנוב בהם את ההצגה.

 

אמנם "ראית מסגד אחד, ראית את כולם" אבל אני ממליצה בכל זאת לראות שניים – את המסגד הכחול ואת הסולימאניה. ה-חוויה של איסטנבול עבורי הייתה הריקוד המהפנט של הדרווישים המחוללים שמקורו בטקס טראנס סופי עתיק (סופיזם=המיסטיקה של האסלאם) ועושים אותו כתרגיל גם באשראם בפונה. אי אפשר לתאר את זה במילים, בקושי אפשר לתפוס את זה בתמונה אבל בכל זאת ניסיתי.

 

איראנגייט: הבה נגילה ונענטזה

 

בלילה האחרון שלנו בעיר רצינו לסמן ווי על בילוי תיירותי נפוץ של הופעת פולקלור וריקודי בטן פלוס ארוחה. בחרנו באולם הופעות שנקרא ה-GAR שרקדנית בטן ישראלית בשם ורד המליצה לנו עליו ואמרה לנו שכוכבת המקום, נרקיס, היא המנטור שלה ושנמסור לה ד"ש מ"וו(W)רדה מישראל". נרקיס היפיפייה עלתה אחרונה ודפקה הופעה וכשהיא סיימה הנחנו שהכול נגמר אז נטשתי את חברתי מיכל בזריזות ורצתי לטפס על איזה סולם מאחורי הקלעים כדי להגיע לחדר ההלבשה שלה למסור ד"ש מוורדה. אני, כשנותנים לי שליחות, אין מצב שאני לא מבצעת (לתשומת לבו של המפעיל העתידי שלי במוסד).

הפריצה לחדר ההלבשה של נרקיס

כשחזרתי מצאתי את מיכל המסכנה בעיצומו של אירוע פוליטי עקב התקפת תווים על ישראל. מסתבר שההצגה הייתה חייבת להמשך ולבמה עלה זמר תורכי שמן ומזוקן שניסה כוחו גם בסטנד אפ. הוא תחקר את האורחים מאיפה הם וכל הנוכחים נחרדו לגלות את מיכל מישראל בשולחן שמול חסן ומוג'דה ראסולי מאיראן. הזמר מיד נטל על עצמו את המשימה להשכין שלום בין העמים והיה פונה חליפות למיכל ולזוג ראסולי עם כל מני יציאות מביכות. מוג'דה הגניבה מבטים נבוכים לעבר מיכל אך לא העזה להסתכל לה בעיניים. חסן היה שיכור לגמרי אז הוא חייך הרבה.

 

ואז פתאום אני הגחתי מאחורי הקלעים בדיוק בעיתוי שבו הפאבארוטי התורכי הזה גמר לשיר בגרמנית וצרפתית ולפני שהספקתי להתיישב הוא תפס אותי בזרוע וצעק: and now, Israel! ופצח ב"הבה נגילה". כמו כל ילדה טובה חובבת קריוקי שדחפו לה את המיקרופון לפה שיתפתי פעולה ועד מהרה גיליתי שאני יודעת את כל המילים. כשתפסתי בטחון, פאבארוטי השאיר אותי לבד על הבמה והלך להחזיק ידיים לאיזו אוסטרית שמחאה כפיים מעל הראש. ממרומי תהילתי הגנבתי מבט בזוג ראסולי וראיתי שהם משולהבים כזוג מעודדות בייסבול. פאבארוטי חזר אלי בסוף השיר ואחרי מחיאות הכפיים הסוערות (לי! לי!) עבר מיד לשיר פרסי קלאסי.

הבה נגילה! (לפני הנטישה)

חסן השיכור קפץ מכיסאו כנשוך נחש והביא אותה בענטוזים על הבמה, כשכל תשומת הלב שלו ממוקדת בנו. לאט לאט הוא התקרב לשתינו ועשה עלינו מחוות פיתוי שלא משתמעות לשתי פנים, הפעם בעידודה של אשתו המשולהבת. כשהסיוט נגמר ניגשנו אליהם, התחבקנו והצטלמנו איתם וחלמנו לבקר באיראן כשיהיה שלום. הם מצדם התעניינו בעיקר באיזו ילדה-זמרת ישראלית מבת ים שגם לה קוראים מוג'דה. למחרת נפגשנו בשדה התעופה. המטוסים של איראן וישראל המריאו באדישות שער ליד שער ואף מאבטח לא התנפל עלינו כשקנינו יחד רחאת לוקום. אנחנו מתכתבים באימייל עד היום ולפעמים מדברים ביאהו מסנג'ר. כנראה שעם המידע הזה אני כבר לא אאותר למוסד.

הזוג ראסולי – לתיוק במוסד

לגעת בג'יפה עם הליפה

 

ואני מגיעה אל הפאנץ' ליין, הסוכרייה שמגיעה רק למי שהחזיק מעמד עד כה: חווית החמאם שלי. רוטינת החמאם התורכי, למי שלא חווה, זה בית מרחץ ציבורי שבו מקרצפים אותך בליפה ויורדת ממך ג'יפה של דורות. ממה ששמעתי זה תענוג אדיר ולכן על היום הראשון שלנו בעיר רצנו לחפש חמאם. רצינו משהו קטן אותנטי ושכונתי ושוטטנו רבות עד שראינו איזה מקום עם תמונות נחמדות של בחורות רוסיות בג'קוזי שכתוב עליו סאונה-חמאם ואמרנו יאללה, נכנסים, מה שלא יהיה. המקום נראה יותר כמו בית זונות רוסי בדרום תל אביב מאשר חמאם תורכי אבל מכיוון שהיה שם רק זוג אחד מלבדנו, לא היה אכפת לנו.

 

מנהלת המקום (אכן רוסייה) מיד התלהבה ממוצאנו, לחצה play על הטייפ והשמיעה לנו אבי ביטר ופרטה רשימת ערים מכובדת כמו פתח תקווה ונתניה שבהן יש לה חברות. סיכמנו מחיר טוב, עלינו על בגד ים ואז היא התחילה לתזז אותנו: 10 דקות בסאונה יבשה, טבילה קצרה בג'קוזי קפוא, עוד 10 דקות בסאונת אדים עם עשבים בעלי ריח מנטול קשה שכמעט נחנקתי למוות ואז כשהגוף שלך בשוק – ישירות לחמאם. מיכל ואני ישבנו בחדר רחצה קטן עם ברזי חמאם אופייניים וחיכינו שהרוסיות יכנסו לרחוץ אותנו.

 

מה רבה הייתה תדהמתנו כשלחדר נכנסו שני מר עולם ענקיים שלגופם מגבת לבנה קצרצרה בלבד, לבשו על ידיהם ליפה והחלו במלאכה באדישות. "גברים ערומים רוחצים נשים? בתורכיה המוסלמית?" אני אומרת לה בעברית תוך כדי ששופכים לי דלי מים חמים על הראש. "תכננתי להוריד את החזייה של הבגד ים, עכשיו מה יהיה?" אומרת מיכל ואז פתאום מורידה וזהו. "יאללה, חמאם רק פעם אחת, לא אכפת לי". בעודי מהססת אם ללכת בעקבותיה, התורכי הענק שולח יד אל גבי, פותח לי את החזייה ביד אחת, משליך אותה הצידה וממשיך לקרצף במרץ. מיכל הביטה בי באימה והגברתנים המשיכו במלאכתם באדישות מוחלטת. הצלחתי לסגור את הפה רק כששפכו עלי עוד דלי לוהט עם סבון. אבל זה עוד לא היה השיא.

 

מכיוון שהם דיברו רק בשפת הסימנים ובתורכית, הגברתן שלי סימן לי להחזיק את הציצים שלי בידיים כדי שהוא יוכל לנקות מתחתיהם. טוב שהוא לא ניסה לתפוס אותם בעצמו! כאן כבר כולנו לא יכולנו יותר ופרצנו בצחוק אדיר ומביך. כשהם הקימו אותנו על הרגליים היינו בטוחות שהם הולכים להפשיט אותנו בלי למצמץ אבל הם רק הפכו את התחתון של הבגד ים לחוטיני, בתנועה מיומנת. מרוב הקלה בכלל לא נתנו את דעתנו על כך שהם דחפו לנו את הבד לחור של התחת. לסיכום החוויה אומר שלמרות ואולי בזכות ההלם הראשוני זה היה אכן נפלא, ולזכותם של הגברתנים ייאמר שהם היו מסאז'יסטים מקצועיים ומיומנים שגרמו לנו להרגיש מאד נוח בסופו של דבר.

 

כמה שעות לפני הטיסה חזרה הביתה רצינו לעבור את זה שוב אבל הפעם החלטנו ללכת לחמאם תיירותי היסטורי מפואר ומומלץ, ככה להתפנק עד הסוף. מה רבה הייתה אכזבתנו כשמצאנו את עצמנו בהרמון נשים שמנות, תחת ידיהן העייפות של שתי נשים שמנות שהתייחסו אלינו כמו מיקרוצ'יפים על פס ייצור ולפני שהרגשנו הכול כבר נגמר. בלי סאונה ואדים וכל הפורפליי, ובעצם בלי כלום. רק אז הבנו מה בעצם עברו כל מי ששלחו אותנו לחוות חמאם ועד כמה יוצאת דופן הייתה החוויה שלנו באותו חמאם קטן ומסתורי. כל מי שסיפרתי לו את החוויה טוען שזה נשמע מאד חריג אבל למי שמוכן לקפוץ למים אני מוכנה לגלות את מיקומו של החמאם הייחודי שלנו. מצטערת שאין תמונות, מרוב הלם לא צילמנו.

 

שוס לקינוח: ידעתם שיש דבר כזה דיאט בקלאווה? מוג'דה ראסולי

ואני רכשנו בהתלהבות בדיוטי פרי כמה קופסאות. מומלץ.

ואיך אפשר בלי עוד כמה תמונות מעניינות:

גוזמה אוכלים באורטקוי

שווארמה אוכלים בככר תקסים

רקדנית הבטן ומטה הקסם שלה

נוף איסטנבולי טיפוסי ממגדל גלטה

על רקע ארמון עתיק עם מעיל העור החדש שלי בשיט על הבוספורוס

מתפלל רוחץ רגליים במסגד סולימאניה

 

 

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • תיירת במיל'  On 29 ביוני 2003 at 15:20

    רוצה עוד!
    וגם אני מקווה שקראת את "הספר השחור" של אורחאן פאמוק, שמצוטט כאן בראש הדף של שכנתך המקסימה.

  • מיכל  On 29 ביוני 2003 at 17:19

    כשותפה לתרמיל עליי לציין כי כל מילה בסלע (או.קי, רובן) ורציתי לשתף בעוד 2 סיפורים חמודים ומפתיעים על הסבא הציוני חסר השיניים והטבעת שלעולם לא אראה שוב.
    זה היה כשחזרנו מעוד סיבוב בצד המסגדי של העיר ונעזרנו בשירותי האוטובוס המקומי, דבר שלא היה עולה על דעתי גם אחרי ההודנא בת"א, ואז זקן נטול שיניים רשף לעברינו נפטלין בליווי מילים בלדינו. מזל שכרמל גאון שפות והצליחה לזהות מילה פה ומילה שם. בלב המתיחות בעירק, האויב הציוני התמידי ועוינות מסוייגת מישראלים, הוא שלף סידור וכיפה וטרח לספר לנו איך הוא מניח תפילין יום יום (אולי מזה הריח?!). כל הדרך בפקקים על הגשר שמענו על סיפורי ילדיו, כולל כמעט איך הוא מנסה לשדך לנו את הטוב שבבניו אם הבנתי נכון. מזל שתחנת מגדל גלטה הגיע לפני שסבלנותי לציוני הניכר הגיעה לקיצה.
    ביום השני למסעינו התורכי נכנסו למסגד איה נאפה ומייד נתקלנו בבוטקה למכירת כרטיסים להופעת פולקלור. בתעודות סטודנט שלופות מצפות להנחה רצינית פיזזנו לדוכן, מתחילות להכנס לאוירת המחול. המוכר, בחור צעיר כבן גילינו משועמם אימים ופלרטטן המחץ, החל בוחן את אצבעות ידינו והתחיל להחמיא לעוברות ושוות על טבעותיהן. את שלי משום מה הוא קטל, נראתה לו סתם רצועת מתכת כחולה בלי ייחוד. גאה בתוצרת אקדמון באוניברסיטה העברית יצאתי להגן על תוצרת הארץ והראתי לו שכמעט כמו הכד הפושט בסיפור אלאדין, טבעתי מחליפה צבעים בהתאם למצב הרוח של האדם העונד אותה. נפעם כולו מהפלא החדש הוא העניק לי כרטיס חינם, ששויו 25,000 בכסף תורכי פאונד.
    אגב, הטבעת עלתה לי 35 שקלים בעברית, בערך חצי ממעלות הכרטיס למופע. אבל כישראלית טובה וסוחרת משפושפת, שתקתי. מזל נאחס או שלא, הגענו לערב ההופעה כדי לקרוא שעקב תקלה טכנית המופע – בוטל! כרמל קיבלה מייד את כספה בחזרה ואני פתק שהוא יקפיץ לי את הטבעת למלון. היום האחרון הגיע, אבל הטבעת לא. רגע לפני אותו חמאם מאכזב (הראשון היה אלוהי!) עברתי בבוטקה של השרלטן כדי לקבל את טבעת הפלאים שלי, שבינתיים הועברה לידי פטמה, כנראה חברתו. מייד הוא התנדב לקנות לי טבעת כסף פושטית במקום זו, אבל אני נחושה הצעדתי אותו חצי איסטנבול אחריי בנאום חוצב להבות של אתה רימית, לא ישר וכו', אבל מייד כשסיפרתי לו על הקומבינה הישראלית ואיך אני לא אמליץ לאף אחד לרכוש אצלו כרטיסים, הוא שלף שטר כסף מכיסו ונתן לי את ערכו המלא של כרטיס להופעה והתאדה מהמקום.
    עם כזה כח שיש לאג'נדה היהודית, לא פלא שהסבא הציוני ממשיך להתפלל לאלוהים היהודי בלב מדינה פונדמליסטית.

  • איתן כספי  On 29 ביוני 2003 at 20:21

    את מפרסמת שסוכנת מוסד קיימה יחסים דיפלומטיים חמים עימם?הלך עליהם באירן!- את מפוטרת!

  • שחלב סטולר-ליס  On 7 ביולי 2003 at 9:58

    מי שקרא מבין מיד למה שלושה, ומיצידי גם עשרה חודשים אחרי אני ממשיכה לתהות על החוויה האיסטנבולית של כל מיודעי. הייתי באיסטנבול בכנס בספטמבר שעבר,והתאהבתי בעיר כבר במונית הראשונה משדה התעופה ( מחיר מבצע 20 דולר)הסתובבתי שם ברגל, התמחתי באוטובוס לסולטן אחמט, שטתי, גמעתי הרים וגבעות וכמובן התאהבתי בביתן הבגדדי בטופקאפי.שלא לדבר על מוזאון המזרח הקדום שלימד אותנו את ההבדל האמיתי בין מרכז לשוליים, בין אימפריה לפרובינציה נידחת.אפילו במוזיאון הבריטי אין את האריות של עישתר והמרק עדשים ההוא…ובנוסף קיבלנו בכנס חבילת אירוח מדהימה כולל תערוכות לכבודנו בטופקאפי, מופע מיוחד עם שר התרבות והיניצ'רים והדרוישים, ועוד זמר מפורסם שעורר פרצי דמעות אצל הצופים הטורקיים.וקבלת פנים בערב בראשון בחזית המוזיאון הארכאולוגי, לצלילי מוזיקה וכל מעדן שיכולת לחלום עליו. איסטנבול- את בליבי
    שחלב

  • כרמל  On 7 ביולי 2003 at 16:54

    שכחתי לציין כמה מוזרויות ארכאולוגיות. הייתי בטוחה שהתורכים אמינים בטירוף עד שהגעתי למוזיאון הזה ושם בין שכיות החמדה שנאספו מכל רחבי האימפרייה העותומאנית ראיתי מוצגים כמו "המטה של משה" או "הטורבן של יוסף". שלא יהיה לכם ספק מדובר באבינו יוסף התנ"כי ובמשה רבנו. עם כל הכבוד לזה שהתורכים בזזו את כל המזרח התיכון, זה נראה לי קצת עז מצח ומופרך לטעון שמוצגים מיתולוגיים כאלו מצויים בידם. כבר חששתי שבחדר האוצרות של הארמון המצריך תשלום נוסף יחכה לנו גם ארון הברית, רחמנא ליצלן!

  • שחלב  On 11 ביולי 2003 at 18:46

    ואם כבר, הפריט הביזארי ביותר היה אכן הסנדל של מוחמד, המוצג מילמטר מטביעת הרגל של מוחמד, הגדולה ממנו בכמה מידות. אבל זה כבר במסגרת התיקונים העובדתיים:הפריטים שהיזכרת נמצאים בביתן המוזהב האוצר את הגירסה המוסלמית לרליקסים, כולל מואזין צמוד ותפילות ברמקול און ליין. המוזיאון שאני הזכרתי הוא מוזיאון הנמצא בגני הטופקאפי, ושכיות החמדה שבו חפות מכל גיחוך.אין שם ארון ברית, אבל יש שם אוסף של ארונות קבורה מגולפים ומפוסלים משיש, שהמרשים שבהם מיוחס שלא בצדק לאלכסנדר מוקדון.לגבי חדר האוצרות-גם אני לא ראיתי. בתשלום המינימלי העברנו יום מדהים בלי האוצר ובלי ההרמון.

%d בלוגרים אהבו את זה: