חצי חתול

מזה חודשיים אני מתקנאת בשוקי, גיל, רונית או אבנר שכותבים פה מסות על החתולים שלהם, אז אולי אספר לכם היום מדוע אין לי חתול, על אף אהבתי הגדולה לנמרים הקטנים. הכול בגלל שפעם היה לי חצי חתול, ואחר כך שליש ואחר כך כלום. זהו סיפורו העצוב של החתול "חצי" וגם סיפורה העצוב של ירושלים, אמצע שנות ה-90.

ביוני 1996 שכרתי דירה בבית הכרם בירושלים, עם שתי החברות הכי טובות שלי דאז, א' ור'. בדיוק סיימנו תואר ראשון באוניברסיטה העברית ובאהבתנו הגדולה לירושלים החלטנו לנסות להשתקע בעיר. גם אז היו פיגועים וחרדים אבל משום מה הייתה יותר תקווה ויותר סטודנטים שלא בורחים מהעיר בסוף התואר. א' טיפחה אז קריירה באינטל וטיפחה חבר שרק החל את לימודיו, ר' טיפחה קריירה במשרד הביטחון ואני טיפחתי קריירה בערוץ 1. כסטודנטיות-לשעבר היינו האליטה השלטת בעיר והיינו בטוחות שירושלים היפה תחייך אלינו לנצח.

כסמל להשתקעות שלנו בעיר, החלטנו ר' ואני להביא חתול יחד (אוי, זה נשמע רע…). א' התנגדה קצת בשל העדר חשיפה מוקדמת לזן מופלא זה, אבל החלטנו להעמיד לה עובדות בשטח (יבוא לך, א', יבוא לך). אז פתחנו עיתון "כל העיר", ראינו שבפסגת זאב יש גורים למסירה ונסענו לקחת. ר' אוהבת כל חתול באשר הוא אבל לי היה פטיש סודי לחתולים אפורים, בגלל אפורי, חתול רחוב שאימצתי בילדותי עד שהוא נדרס לי. ורציתי זכר כי היו מספיק נקבות בבית הזה.

כל הדרך באוטו חשבנו איך נקרא לו. לא היה לו שום פיצ'ר בולט לעין ואף שם פלצני לא התאים לו. בסוף אמרתי בצחוק שנקרא לו "חצי", כי הוא חצי זבל וחצי סיאמי והוא מפסגת זאב אז הוא אפילו חצי מתנחל, והדבר היחיד שברור כרגע זה שהוא חצי שלה וחצי שלי. איכשהו זה התאים. חצי זה שם מדליק לחתול וזה פשוט תפס. כשכעסנו עליו קראנו לו בשמו המלא, חציון, או חציהו, תלוי במצב רוח.

שליש חתול

בהתחלה א' נרתעה ממנו והתנהגה כאילו שיש ג'וק בבית. אחרי כשבוע היא כינסה אסיפת חירום ודרשה להחזיר אותו לאימא שלו בשטחים. אני פרצתי בבכי וטענתי שהוא העוגן היחיד בחיי כרגע, וזה קנה לחצי חודש ניסיון. בתום החודש הזה שקלנו לשנות את שמו ל"שליש" לאור הרומן הסוער שפרץ בינו לבין א'. חתולים יודעים כל כך טוב למי להתחנף כדי לשרוד. זה לא שהבחורה שנאה חתולים, היא פשוט באמת לא הכירה אותם קודם. כמו כל אימא ממוצעת היא טענה שהוא לא חתול רגיל, הוא מיוחד ורק איתו זה קורה לה…. היום היא בהחלט כשירה למסעות שיווק עבור העמותה למען החתול, והכול בזכות חצי. השינוי היה כל כך קיצוני שהיא ממש נטפלה אל החתול המסכן, כל היום רדפה אחריו ברחבי הדירה וניסתה שהוא יחיה על הידיים שלה.

ר' וחצי בימים הטובים

כל חתול הוא מיוחד בדרכו שלו. חצי לא היה מוטציה כה נדירה כמו שא' חשבה, אבל כמה משיגיונותיו הייחודיים אכן ראויים לאזכור. כמתבגר מצוי, חצי אהב במיוחד את ערוץ 6. הוא למד לדרוך על הממיר בצורה שתפתח את הטלוויזיה ולהמשיך לדרוך עליו כדי לזפזפ. איכשהו, תמיד כשהיינו יוצאות מהבית הטלוויזיה הייתה סגורה וחצי שכב בתמימות בפוף הירוק שלו בסלון וכשהיינו חוזרות, היינו שומעות עוד מבחוץ את זעקותיהם של מנחי ערוץ הילדים, ומוצאות את חצי באותה תנוחה תמימה בפוף.

פעילות היום החביבה עליו הייתה השתתפות בתחרויות גמר גלילי נייר הטואלט למרחק 10 סנטימטר, כאשר הוא מדמיין שהוא עכבר מעבדה מצוי. אם היינו שוכחות לסגור הרמטית את דלת השירותים, הוא היה מקפץ בלהט אובססיבי ומגולל מטה תוך שניות את כל גליל נייר הטואלט מהמתקן, כשכל הנייר מחורר בסימני טלפיו הקטנות. בלילות הוא היה מתאמן בהטלת מוט עם עציץ בצורת גזע שהוא אהב להפיל ולגרד ממנו את שאריות האדמה. כשהוא נשאר לבד בבית לשעות ארוכות הוא ארגן לעצמו משחקי כדורגל בסוליטייר. הוא היה פותח לבד את המקרר(!), מגלגל החוצה עגבניות שרי ורץ אחריהן בכל הבית.

בשנה ההיא כמעט ולא יצא לנו לאכול אבוקדו. בכל פעם שהחבאנו אותם באיזו מגירה עטופים בנייר כסף כדי שיבשילו, חצי היה מוצא אותם לפנינו ונותן בקליפתם תריסר ביסים קטנים, סתם כדי לסמן טריטוריה. באוכל הוא היה בררן גדול. הוא לא אכל כלום מלבד לה-קט בטעם ארנבת. גרעיני תירס הוא אכל רק אם הם הוגשו לו בכף היד ישירות מקופסת השימורים ובסיום הארוחה הוא היה מוכרח ליטול את ידיו בתוך כוס קולה דיאט ולנער קצת.

הייתה לו איזו התניה פאבלובית עם האזעקה של האוטו שלי. הוא ידע שזו אני מרחוק והיה קופץ על החלון ומתחיל לילל. בחורף הוא השמין קצת ואז היה לו הרבה יותר קשה לזנק על החלון. עד שהוא היה מתאושש מחניית הביניים על הטייפ של ר', כבר הייתי בדלת. בלילות כשכולם ישנו ואני תקתקתי באינטרנט, הוא אהב להתחרדן על המסך החם. בהתחלה ישננו עם דלתות פתוחות שיכנס למי שבא לו, אבל אחרי שהוא התרגל לתקוף את כפות הרגליים שלנו באמצע הלילה בכל פעם שזיהה תנועה חשודה מתחת לשמיכה, חינכנו אותו לישון בפוף שלו.

דמעות של חתולים

לקראת סופה של אותה שנה נפלאה, באזור מאי 1997, היה כבר ברור שנסיבות החיים מפזרות אותנו לכל עבר. אני נאלצתי לעזוב את העבודה בטלוויזיה, התחלתי תואר שני ועמדתי בפני נסיעה לסמסטר בחו"ל וטיול במרכז אמריקה בעקבותיו. לאחר מכן ידעתי שלא אחזור לירושלים, וגם ל-א' ו-ר' היה ברור שאין לנו עתיד בעיר הזו. אני עדיין מאוהבת בכל ליבי בבירתנו המכשפת ונראה לי שגם אחזור לגור בה לעת זקנה באיזה בית ערבי בטלביה, אבל כבחורות בנות 25 העיר לא עיכלה אותנו. ברגע שחברינו הסטודנטים עזבו את העיר, היה לנו רק אחת את השנייה ואת חצי.

למרות שיצאנו למומנט (ז"ל) ולאומן ולמה שאתם רוצים, לא התחברנו באמת עם ירושלמים ולא הצלחנו להיקלט בעיר מבחינה חברתית. ירושלים כל כך הפוכה מהמרכז. פה רוצים שיהיו כמה שיותר אנשים חדשים במסיבה, שיהיו אופציות. שם היה צריך אישור מיוחד להזמין אנשים חדשים למסיבות סגורות. אם לא היית עם הח'ברה האלה בתיכון, הלך עליך. א' שהייתה אמורה לעבור לגור עם החבר, לא מצאה סיבות להישאר בעיר כשהקשר נגמר ובתום החוזה רצתה לחזור לבית אימה. ר' לא התכוונה להישאר לבדה בירושלים ומיהרה גם היא להצהיר שהיא חוזרת לבית אימה. אז מה עושים עם חצי?

לאמריקה, מן הסתם, הוא לא יכל לבוא. אימא של א' איימה עליו במכות אם הוא ידרוך אצלה בבית ואצל ר' בבית גר כבר כלב פודל מקסים בשם קוויק שגילה בחצי עניין רב מדי לטעמו של חתולנו. היה לנו חודש למצוא פתרון ושעון החול החל לתקתק (שמעתם פעם תקתוק של חול? זה די מאיים). כל מי שמכיר אותי יעיד שאין עליי בהרמת פרויקטים. תמונתו של חצי הופצה באינטרנט, הופיעה במקומונים ואפילו בתוכנית הבוקר(ז"ל) של ארז טל ברדיו שידרתי פניה נרגשת לציבור, לשמור לנו על חצי לכמה חודשים עד שאחת מאתנו תארגן את חייה ותוכל לקחת אותו עמה. אישה טובה מאזור השרון שיש לה שני חתולים משלה התנדבה למשימה ממש כמעט ביום שטסתי ולמרות הפרידה הקשה מחצי, התנחמתי שהוא בידיים טובות.

מאז, מדי כמה ימים, בעודי יושבת במעבדת המחשבים בבוסטון, הייתי מקבלת מיילים קורעי לב מא' שמתארים את עלילת הזוועה הבאה: החתולים של אותה אישה תקפו את חצי ולא אפשרו לו לגשת לאוכל שלו. מרוב שהוא סבל האישה ביקשה להחזיר אותו. בלית ברירה הוא חי כמה שבועות אצל ר' ופיתח התקפי חרדה קשים לנוכח העובדה שהוא לא הטיפוס של קוויקי כנראה… ועדיין זה היה הרע במיעוטו, כשפתאום התברר שאחותה הקטנה של ר' אלרגית לחתולים. המסכנה דווקא אהבה חתולים ואפילו חלמה להיות וטרינרית, זה היה שוק גדול בשבילה, אבל שוק גדול יותר לחצי. כשהוא התגלגל לבית של א' לקול מחאותיה ואיומיה של אימה, החתול כבר נזקק לפסיכיאטר.

א' לא יכלה להיות איתו יום ולילה וכך החתול נשאר כל היום עם אמו החורגת החדשה ששנאה אותו. בשלב הזה כבר לא נותר לו מספיק קסם אישי כדי לכבוש גם אותה והוא קיבל את דינו בהכנעה. אני לא אשכח את בכי התמרורים בו פרצתי בוקר אחד כשא' תיארה כיצד חזרה הביתה בערב ומצאה את אימה מכה את חצי במטאטא. "ראית פעם חתול בוכה?" היא כתבה לי. "ירדו לו דמעות ענקיות כאלו, שקופות, לא חשבתי שאי פעם בחיי אראה דבר כזה".

חי על מזוודות. מתמונותיו האחרונות של המסכן שלנו

לאחר אימייל חירום שהפצתי בין כל חבריי, זוג חברים נחמד שכבר יש להם חתולה בשם חלבה, הסכימו לארח את חצי עד שיימצא לו פתרון קבע. לאחר שהתברר כי גם אצל חלבה חצי לא מלקק דבש, א' ו-ר' התכנסו לשיחת חירום והחליטו לוותר על החתול לטובתו ולמסור אותו לאימוץ קבע. חייהן של בחורות בנות 25 שבריריים מכדי להוות מסגרת נפשית יציבה לחתול. אומרים שלחתול יש תשע נשמות, שהוא נופל תמיד על ארבע, אבל יסכימו כולם ששינוי אחד הוא לא יכול לסבול, וזה כשמשנים לו את הבית כל שבועיים.  מי שהתנדבו לאמץ אותו לצמיתות היו משפחה מצפת.

מכיוון שכל העלילה הייתה קורעת לב גם ככה, הבנות התאפקו ולא התקשרו ולא באו לבקר ונתנו לחתול לייצב את עצמו בשקט ולמצוא את דרכו החדשה בחיים. החוויה הזו הייתה טראומטית לכולנו לא פחות מלחצי המסכן. לא פעם אנחנו חושבות עליו, איך הוא מסתדר שם בצפת הרחוקה והאם הוא בגד בערוץ הילדים לטובת פוקס קידס, למשל, ואם הוא בכלל למד לדרוך על ממירים דיגיטליים. הוא כבר בן 7 היום, חתול בגיל העמידה. האם הוא קולט שם את "החיים הטובים" או לפחות קצת "בריזה"?

אנחנו מקוות בכל ליבנו שהוא חזר להיות אותו חצי שובב ושמח ולא הפך לחתול פראנוידי ומתוסבך. אנחנו מצדנו, נדרנו נדר, שלעולם לא נביא עוד חתול, כל עוד אנחנו לא יודעות בדיוק איך ייראו חיינו ב-13 השנה הקרובות. ואני מקווה שלא צברנו פה חוב קארמתי שיהפוך את כולנו לעכברות בגלגול הבא. היום יש לי חתול סינטטי, קישוט כזה שמרגיש כל כך אמיתי, כמעט כמו פוחלץ. מה שבטוח, א' מתפחלצת ממנו בכל פעם שהיא באה לבקר.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • מלפומנה  On 8 ביולי 2003 at 19:08

    הלב נכמר. ממש ממש. אהבה לכל בעל חי באשר הוא ממכרת. נקשרים לתפלצים הקטנים (כל עוד הם קטנים). אני נזכרת איך אימא שלי בטלפון לארץ מארה"ב במהלך טיול מחוף לחוף בין שנה א' ל- ב' באוניברסיטה איימה עלי שכשאני חוזרת לא אמצא את ג'נג'ו. היום לכלכ יש תנאים יותר טובים משלי – אורחת שבאה לבקר מעת לעת בבית. הסתדר הכלב. מה זה הסתדר.

  • רוב  On 8 ביולי 2003 at 20:33

    את יודעת שבאנגליה היו מושיבים את האמא הפסיכופטית של החברה שלך לכלא?~
    ודרך אגב. כלב או חתול הם בני משפחה.
    אולי יותר עדיף שתסתפקי בחתול סינתטי.

  • חצי  On 8 ביולי 2003 at 20:53

    אין מה להגיד, החתולון רוחני ונמשך לערים קדושות.

  • Rogatka  On 9 ביולי 2003 at 0:16

    אני לא יודע איך את יכולה להמשיך ולחיות עם סיפור כזה שרובץ על מצפונך.

  • חתול  On 5 בדצמבר 2003 at 10:34

    אני חתול, אני חתול, אני חתול

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 24 בפברואר 2004 at 11:23

    חתול כלב

  • דורין  On 19 באוקטובר 2004 at 18:30

    איך נטשתן אותו כך???
    התעללות בחתול.

%d בלוגרים אהבו את זה: