בין רעמסס השני למואזין החמישי

 

גרסת הפרווה המקוצרת של כתבה זו פורסמה ב"סובב עולם" של מעריב ב-10.5.99 ושוכתבה כאן בתוספת חוויות אישיות ואגדות שלא יכלו לבוא לידי ביטוי בעיתון מכובד. התנצלותי מראש על איכות הצילומים, הסתובבתי אז עם פוקט…

מיכל ואני תרמילאיות מנוסות שטיילו ביחד ולחוד בארצות אקזוטיות מרוחקות. אולם כששקלנו לקפוץ לביקור במצרים, שכנתנו מדרום, 'הקפצנו' את כל המשפחה והחברים. הם נופפו בפנינו בפיגועים באוטובוסי תיירים, בטרור אסלאמי ובשנאה לישראלים. בכל מדריך תיירים שפתחנו מצאנו עדויות מזעזעות של מטיילות שהוטרדו מינית על ידי גברים מוסלמים והבנו שזו אינה מדינה ידידותית לשתי תרמילאיות ישראליות המשוטטות בגפן. למרות כל זאת, משהו בנו מיאן לוותר על סיור בין שרידיה המשומרים להפליא של התרבות העתיקה והמרתקת הזו. וכך, בעוד משפחותינו נסבו לשולחן הסדר וקראו על השפטים שעשה אלוהינו בפרעה, נסענו אנו להעיף מבט בגופתו החנוטה.

 

סיכמנו שנדבר בינינו רק אנגלית ונספר שאני מרומניה (מה שנכון, טכנית) והיא תצדיק את המבטא האנגלי המוזר שלה בהיותה מאיי קוק שבפסיפיק. יצאנו לרחובות קהיר כמו שני אגרופים קפוצים בכוננות דריסה אך העיר המיסה אותנו מיד. הסוחרים, נהגי המוניות והאנשים הפשוטים התגלו כאדיבים, טובי לב ומכניסי אורחים ועד מהרה הפסקנו להסתיר את מוצאנו והתקבלנו בשמחה ובהשתאות.

 

בעלי החנויות שכבדו אותנו בתה ובנרגילה שמחו לשמוע שהישראלים לא שונאים את המצרים כפי שמציגים להם בתקשורת. מזה שנים מדברים שני הצדדים על "השלום הקר" ואף אחד לא מעיז למדוד לו את החום. הצורה היחידה לחוות מציאות היא דרך הרגליים ובתקשורת עם האנשים ברחוב, רק כך ניתן להמיס את מטען החששות, הסטריאוטיפים והמידע המעוות ששני הצדדים ניזונים ממנו. עוכר ישראל הכי גדול לא יכול לשנוא שתי בלונדיניות חייכניות שנכנסות לחנות שלו. המכנה המשותף הנמוך ביותר, רבותיי, הוא זה שמחמם את השלום.

 

הקלטת הלוהטת, פרדי קרוגר והפיצה החביבה על הספינקס

 

לקהיר יש את נתוני הפתיחה של מכסיקו סיטי: עיר צפופה וסואנת המאוכלסת באנשים עשירים מאד מחד ועניים מרודים מאידך. עניי העיר גרים באזורים המכונים "עיר המתים" ו"עיר הזבל". משפחות שלמות התנחלו בתוך אחוזות קבר ישנות ומשפחות אחרות גרות בתוך החירייה המקומית וניזונות ממנה. עם זאת, אדיקותם הדתית של התושבים מונעת את הפשיעה האופיינית לערים גדולות בעולם השלישי. המואזין מרעים בקולו על העיר חמש פעמים ביום והלהיט אצל המאבטחים הישראלים בקהיר הוא שעון מעורר בצורת מסגד, שגורם להם לזנק בבוקר מהמיטה בשירת "אללה הוא אכבר" רמה.

 

פאראנוידים מקצועיים, הח'ברה האלה. קניתי שעון כזה הביתה וזה התקף לב באחריות, אם אתם רוצים להרוג מישהו, יענו בשגגה, השעון מוצע להשאלה. רגע, רגע, איך הגענו למיטותיהם של המאבטחים, תשאלו? ידיד של מיכל היה מאבטח של אל על באותם זמנים, אז התנחלנו בדירת המאבטחים המאובזרת שבה תמיד יש מיטה פנויה כי מישהו נמצא על טיסה. כשהוא נאלץ לטוס בעצמו הוא הוריש אותנו לשכנים, מאבטחי השגרירות, שם ישננו בסלון.

 

בילוי עם מאבטחים בדם ועוד במדינה מוסלמית זו חוויה שראויה לסיפור נפרד. אנחנו השתוללנו בעיר כמו נסיכות מפונקות ואילו הם רצו לצידנו כשעיניהם מתרוצצות בחוריהן תדיר והיד תמיד בהיכון-שלוף על הנשק. הרגשנו כמו נערות ג'יימס בונד. אם יצאנו לרגע מהאוטו לקנות משהו והאוטו לא היה בטווח ראייה, היינו צריכות לחכות חמש דקות בצד שהם יסיימו לבדוק את האוטו מכל הכיוונים שלא הצמידו לו מטען. אכן חוויה. לפני שאני עוברת פה עבירות בטחון שדה קשות רק כדי לספר לכם איזה קטעים היה, אספר רק עוד דבר אחד.

 

ערב אחד שיחקנו סטריפ-מלחמה (שזה מפשיט הרבה יותר מהר מסטריפ פוקר) ורק אחרי שהיינו כבר במצב קשה למדי, מישהו נזכר שהדירה נמצאת במעקב מתמיד והפסקנו את המשחק. התפללנו שזו רק הקלטה קולית, אחרת מסתובבת לה שם בקהיר איזו קלטת לוהטת שעוברת בין המאבטחים לדורותיהם ועתידה לצוץ כשאני או מיכל נהיה חברות כנסת או משהו כזה. אז בואו נתלבש ונחזור לרחובות קהיר, טוב?

 

אסור לפספס את המוזיאון המצרי המדהים בו ניתן לקבל מושג ראשוני על כל מה שתראו במצרים. חובה לראות את אוצר הקבר המלא של תות אנך עמון וכן להוסיף תשלום על מנת לראות את חדר המומיות המבעית אשר היה סגור לקהל מ-1981 ונפתח מחדש באמצע שנות ה-90. גם אם הייתם כבר במוזיאון הבריטי, אל תפספסו את רעמסס השני שיככב מעתה בסיוטים האיכותיים שלכם. הבנאדם בוקע מהקבר בתנוחת פרדי קרוגר עם יד גרומה מופנית כלפי מעלה, שיער מדובלל ושיניים שחורות זועקות, כאילו שחנטו אותו חי תוך כדי מאבק. חבל שלא הרשו לצלם (אבל ברשת מצאתי תמונה שלו ברגוע, אולי החליטו שזה מפחיד אנשים ושינו לו הבעה).

 

בלילה טיילנו בסמטאות השוק הגדול והססגוני של קהיר, חאן אל חלילי, אשר מתחלק לשוק בשמים, מזכרות, קצבים ועוד. כמו כן ישבנו באחד המועדונים המקומיים וצפינו בשמחת החיים של הנשים המצריות הפוצחות בריקודי בטן ספונטאניים. היה זה טרם למדתי ריקודי בטן אז לא יכולתי להצטרף אליהן ופספסתי את ההזדמנות לקנות לי תלבושת שווה במחיר סביר. התקיימנו על הפלאפל המקומי הקרוי "טעמייה" ולפעמים התפנקנו ברשת המסעדות האותנטיות הנפלאות של "פלפלה" הפרוסות ברחבי מצרים, אבל מצאנו גם פירות ים טובים ומרק עדשים כמו של אימא של מיכל.

 

 

הפירמידות של גיזה נמצאות ממש מחוץ לקהיר, כחצי שעת נסיעה במונית. הפירמידה הגדולה סגורה לקהל אך תמורת תשלום נוסף ניתן להיכנס לתוך פירמידה קטנה יותר. מראהו של הספינקס הענק השומר על הפירמידות שמור במוחי כדבר המדהים ביותר שראיתי במצרים. הוא ניצב במדבר מספר בלתי נתפש של שנים, הוא חזה בשבטי המדבר שניסו לגנוב מאבניו לבנין וכמעט מתו בסופת חול פתאומית שפרצה, הביט באדישות נטולת זמן ביוונים שחצו את הים, בתורכים שהשתמשו בו כמטרה לפגזים ואף הצליחו לפגוע בפרצופו והיום הוא משקיף על סניף פיצה האט. קשה מאד להוריד ממנו את העיניים או להימנע מלחוג סביבו בהתפעלות אין קץ, לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שיש לו תפקיד, ייעוד שהוא ממתין לו.

 

שמעתי אגדות רבות הקשורות למקום הזה באחרית הימים אבל אשתף אתכם רק באחת מהן: מספרים שאוטוטו, עוד בימי חיינו, תהיה רעידת אדמה רצינית לאורך השבר הסורי-אפריקאי והפירמידה הגדולה בגיזה תבקע. הארכיאולוגים שיעוטו עליה ימצאו שם כתב סתרים, שכאשר יפוענח הידע הצפון בו, תשתנה כל תמונת עולמנו, יגיעו חייזרים לעזור וכו' כיד הדמיון הטובה עליכם לפי מה שנדמה לכם שלעזאזל כתוב שם. כשהגענו לשטח לא ממש הצלחנו לזהות מי מהפירמידות היא הגדולה יותר אבל לאחת מהן יש איזה מוט תקוע בקצה למעלה. כששאלנו מה זה סיפרו לנו שתקעו את זה שם כי היא מתפוררת מלמעלה, היא נחשבת לפירמידה הגדולה אבל בגלל ההתפוררות היא עכשיו בגובה של שכנתה. ראיתי בזה אות ראשון להגשמת החזון. עכשיו צריך רק רעידת אדמה והיא בוקעת בלי דאווינים.

 

מדינה שמתעלקת על נהר, פרעונית שמתעלקת על אדריכל וגברים שמתעלקים עלי

 

לגיזה יצאתי בפעם הראשונה והאחרונה במצרים עם מכנסיים קצרים וגופיה. המצרים גרמו לי להרגיש שיצאתי עירומה לרחוב ולאחד מהם אף נאלצתי להרביץ. הבנתי את הרמז ומאז לבשתי רק שרוואלים וחולצות טי. בהמשך הטיול ראיתי תיירות רבות המסתובבות במיני, שורטס או גופיות והבנתי את מקורם של סיפורי הזוועות במדריכי התיירים. לבוש הולם מוריד את רמת ההטרדות למינון אפסי. ועדיין, גם אם תלבשי שק, הרחוב מגיב לנשים מערביות, באשר הן, כאל דוגמניות על. אחרי יום אחד במצרים כבר יעבור לכן החשק להיות אי פעם סינדי קרופורד, זאת הבטחה.

 

כי בשביל המצרים כל אשכנזייה מצויה, במיוחד אם היא לא הכי רזה בעולם, היא פמלה אנדרסון בהתגלמותה. כל מי שמפנטזת שפעם אחת יסתכלו עליה במבט כזה של תשוקה אמיתית כאילו שהיא פנטזיה של הלייף וממש יזילו עליה ריר, מוזמנת לעשות נסיעת רכבת בין קהיר ללוקסור. אני הגשמתי את הפנטזיה ולא תודה. באותם רגעים שבהם את אפילו לא יכולה להתרכז בקריאה, הייתי מוכנה לתת הכול כדי להיות אתיופית, שטוחה, כל דבר ובלבד שהאיש הזה יעלם.

 

מקהיר המשכנו ברכבת ללוקסור, לשעבר תביי, לב התרבות המצרית העתיקה. הרכבת הנוסעת בסמוך לנילוס חושפת את מהותה של מצרים, מדינה שמתעלקת על נהר. מצרים חיה ונושמת בשטחים הירוקים הצרים שעל שתי גדות הנילוס ומעבר להם – מדבר שממה. ככל שנוסעים דרומה משתנים תווי פניהם של האנשים וניכרת נוכחות אפריקאית. האנשים הפשוטים במדינות העולם השלישי חיים באותה צורה בכל מקום. נשים בבגדים צבעוניים כובסות בנהר, נושאות סלי פירות על ראשן או מציצות מפתחי בתים מתפוררים. השור מתחלף בחמור, האורז בסלים מתחלף בתפוזים והכתובות פעם בספרדית, פעם בסינית, הפעם בערבית. הפשטות היא אותה פשטות בכל העולם. בחורים מובטלים בתחנת הרכבת עושים לי תנועות מגונות מהחלון ואני, מוגנת מבעד לזכוכית, מחזירה להם בפרצופים של ילדה מפגרת עד שהם נשברים ופורצים בצחוק.

 

לוקסור היא מעין כפר שכרכרות סוסים משמשות בו כמוניות ואין דבר יפה מלחלוף בערב עם הכרכרה על פני מקדש לוקסור המואר שעל טיילת הנילוס. למקדש לוקסור ומקדש הכרנך המצויים בלב הכפר יש להקדיש לפחות חצי יום של שוטטות, כשבכל פינה נתקלים בפסלי פרעונים, ציורי קיר מרשימים ואובליסקים עם הירוגליפים. דרוש יום נוסף בלוקסור כדי לראות את עמק המלכים בצד השני של הנילוס.

 

אם יש לכם זמן, מוטב לנסוע לבד במונית שמתלווה אליכם ולא לקחת את אחד מטיולי הקבוצות שהגסטהאוסים מציעים. יש לקנות מראש כרטיסים לכל אתר בנפרד ולכן כדאי להחליט מראש לאן הולכים. מומלץ להתחיל בזריחה במקדשה של המלכה הפרעונית חתשאפסות. המקדש מקובע בתוך הר ומזכיר קצת מרחוק את הגומפות בלדאק שבהודו. זהו המקדש היפה מכולם, אשר נבנה עבור הפרעונית היפה על ידי האדריכל שהיה גם מאהבה המלכותי הרשמי.

 

 

בעמק המלכים מומלצים בעיקר קברי רעמסס השני (שממילא לא תשכחו את פניו לעולם אם הייתם בחדר המומיות, אז לפחות תראו מאיפה הוא בא…) והשישי. אלו הן מחילות ארוכות בתוך האדמה המכוסות בציורי קיר מדהימים ביופיים. במחילה כזו אפשר להסתובב שעות. בעמק המלכות קבורים, למרבה האכזבה, בעיקר נסיכים שמתו צעירים מכדי להיקבר עם הגברים. קברה של המלכה נפרטיטי הוא האטרקציה המרכזית של העמק, אך בניסיון להפחית את מספר המבקרים בו על מנת לשמרו, מחיר הכניסה מופקע לכדי 100 לירות מצריות. לשיקולכם. אני לא נכנסתי בסוף ועד היום אני מתחרטת על כך.

 

מכאן תרמילאים ממשיכים ברכבת או בשייט לאסואן או אבו-סימבאל, שגם שם יש שרידים פרעוניים מרשימים, או לנאות המדבר שבמערב המדינה. אנו המשכנו מזרחה לחוף ים סוף. הדיל היה שאני מקבלת פרעונים ומיכל מקבלת קלאב הוטל וצלילות בהורגדה. אני, שלא צוללת, די בזבזתי את הזמן שם ובדיעבד אני מתחרטת שלא חתכתי לכמה ימים להמשיך את מסע הפרעונים שלי.

 

אלאדין נסיך הצוללנים בקלאב הוטל של ג'אפר

 

הורגדה, מספרים המקומיים, היא היא עירו של אלאדין ומקור סיפורי אלף ולילה. עד אז הייתי בטוחה שזה בעיראק או פרס. העיר ממוקמת ממש מול חופי שארם מעבר לים סוף, יש בה כמה פאבים ודיסקוטקים מעולים וכל מני צוללנים חטובים מחו"ל. בפאבים של הורגדה הסתבר לנו שאנו מכירות את להיטי הזמר העכשוויים בגרסאות מהבית. ככבו גרסת המקור של "רונה" (סמיר שוקרי) ו"אשבו" (אתי אנקרי).

 

בהורגדה גם נחשף בפנינו טפח מפניה המכוערות של מצרים בדמות המשטרה המקומית, אשר לא ראתה בעין יפה את הכמעט-רומאן שפיתחתי עם מדריך צלילה מצרי (בעוד שלמיכל לא הפריעו לפלרטט עם המדריך הגרמני). ידידי המצרי, נובי, הוטרד בפומבי על ידי המשטרה שעקבה אחרינו כל הזמן, ופעם הם אפילו קפצו מהרכב והרחיקו אותו ממני כשהיה נדמה להם שהוא מנסה לשים עלי יד. מנהל הקלאב הוטל טען שמנסים לשמור על בטחוני אבל זו הייתה טענה ביזארית.

 

מכיוון שבמצרים יש שוטר בכל פינת רחוב בגלל האבטלה הסמויה, הם פשוט נראו משועממים ונראה לי שהם אפילו קינאו. מזל שהם לא ידעו מספיק אנגלית כדי להבין את הנאומים שלי על 'מדינת משטרה' בכל פעם שהם הציקו. כשביקרתי בבית של נובי זכיתי לרגע אירוני מצמרר, כשהוא הראה לי אלבום תמונות מתקופת הצבא, יוצא מהים עם הח'ברה במדי קומנדו ימי, ממש כמו אצלנו רק מהצד השני. דמיינתי אותו מעביר מורשת קרב בקורס קצינים ונחשו מי היה האויב. אאוץ'.

 

כאמור, הסוף השאיר טעם רע בפה ובגבול זה הפך ממש לצחנה. חזרנו עם אוטובוס הלילה מקהיר לת"א ובגלל שתינו האוטובוס התעכב חצי לילה בגבול. מסתבר שישראלים חייבים להירשם במשטרה כל 7 ימים, אם הם לא ישנים במקום מסודר שמדווח למשטרה, ומכיוון שישננו אצל מאבטחים בקהיר, האח הגדול לא ממש ידע איפה אנחנו והיה קצת בלגאן. פחדנו לסבך את חברינו המאבטחים או חלילה שיזרקו אותנו לכלא בחשד שעשינו פה בלדרות למוסד אז שיקרנו, ומכיוון שלא היה זמן להתכונן לסיפור הזה, אז גם לא היינו שקרניות משהו-משהו ולרגע היה נראה שהסתבכנו עוד יותר.

 

מיכל ואני טובות בקטעי "השוטר הטוב/השוטר הרע" כמעט בצורה בלתי מתואמת. כשהיא חוטפת ג'ננה ומתחילה לעשות סצנות אני נהיית רגועה ומאפסת את כל הבירוקרטים ההמומים מסביב ולהפך, כשאני מאבדת את זה היא ישר מחייכת למי שצריך ומסדירה העניינים. זה עבד לנו בעשרות סצנות בעייתיות וניסיונות רמאות שנתקלנו בהם, אבל דווקא שם בסוף, בגבול, היינו שתינו לחוצות מוות ונדרשנו לנהג האוטובוס כדי להציל את המצב. בתיווכו תרמנו שוחד קטן של איזה 200 ומשהו לירות כל אחת וחתמנו על מגילה ארוכה בערבית שאף אחד לא טרח להסביר לנו מה כתוב בה, ואז עפנו משם.

 

בשבועות 2003, כשירדתי לסיני, חששתי שיעצרו אותי בגבול ויודיעו לי שאין לי מה לחפש במצרים אחרי שחתמתי על ההודאה הארוכה ההיא בפשעים נגד האנושות בערבית, אבל זה לא קרה. למרות ההסתבכויות הקטנות של הסוף, מצרים זה המקום היחיד מבין 26 המדינות שביקרתי בהם בחיי, שבא לי לחזור אליהם במיידי, כשיש לי יותר זמן ועם מצלמה טובה יותר. איך שהעניינים ברצועה יתקררו ועם המצרים שוב יתחממו – אני שם בשנית.

 

עוד תמונות:

הכניסה המרשימה לעמק המלכים

האחוריים של הספינקס. מה זה מזכיר לכם, ילדים? יופי, פרויד היה גאה בכם

 

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • מיכל  On 14 ביולי 2003 at 17:50

    בקרוב אעלה כאן בכבודי ובעצמי רשימה אישית וזה נחמד מאוד שאת חוסכת לי לכתוב על תורכיה ומצרים, פשוט אפנה אליך שיקראו כבר. מזל שהייתי ב28.5 מדינות (לא כולל ישראל…-:), ובאוגוסט אוסיף עוד 4 מדינות לרשימה. לחיי החופש, הכתיבה!

  • Rogatka  On 15 ביולי 2003 at 23:51

    אני מבין שיש מה לצפות. ספרתי פה כבר 4. אתן יודעות, נו.. מהזן הזה שמסתכל במחברות כתומות,שבגללן לא אני ולא אתן יכולים לצאת ולהוסיף עוד מדינות לרשימה.
    אבל, בקרוב- ייחצו הגבולות, תרתי משמע.
    הידד.
    כרמל, בבקשה, הבהרה: מיכל ואת, שתיכן, בסטריפ מלחמה? והמאבטחים, איפה הם היו?

  • Rogatka  On 17 ביולי 2003 at 23:15

    נו מילא. בין כה זו לא הייתה הסטיה שלי.

  • כרמל  On 17 ביולי 2003 at 23:18

    תגובה לשאלה רטורית? איפה אתה חושב שהמאבטחים היו, איבטחו את המלחמה? ברור שהמשחק היה כלל-מפלסי.

  • Rogatka  On 18 ביולי 2003 at 18:03

    נשמע כמו קופת גמל של בנק הפועלים.

%d בלוגרים אהבו את זה: