הפסקת צהריים עם אליהו הנביא

מזה כמה ימים לא יצאתי את פתח הבית. כשהסטודנטים בתקופת בחינות אז המתרגלים מטילים על עצמם סגר כדי להתגבר על ערימות מחברות הבחינה המטמאות את ביתם. ואם חשבתם פעם שזה נורא קשה לעשות מבחן, תחשבו כמה קשה למי שצריך לקרוא את המבחן הזה ועוד 100 כמוהו. אבל לא באתי כדי לקטר אלא לספר לכם כיצד הבוקר הופרעה שלוותי הפרעה ססגונית-משהו, כאילו שאלוהים מבקש לשעשע אותי ולהושיע אותי משעמום הבחינות בדרך יצירתית.

לפני שנה הצטרפתי לקהילת מחרוזת. מצא חן בעיני הרעיון של עזרה הדדית וסחר חליפין המבוסס על מטבע וירטואלית ועוד משהו ראשוני כמו חרוזים, ושאף אחד לא מציק לך אם אתה במינוס. התאים לי ליטול חלק באיזה רעיון רוחני-אקולוגי-אנטי-קפיטליסטי, אבל הבחנתי מהר מאד שהוא מתאים יותר לעקרות בית משועממות ויותר משיש שם מומחי פנג שווי יש שם סבתות שמוכנות לעשות לכם בייביסיטר על החתול, או כאלו שמציעות שיחות "את לא לבד" לבנות 40 (למעוניינות, זו הצעה קונקרטית). וכך יצא לי לעשות "התחרזויות" (עסקאות בחרוזים) מעטות מאד ופרקטיות למדי.

המוצלחת שבהן הייתה עם חשמלאי שבילה אצלי 4 שעות בבית ועשה עבודה שחשמלאי הבניין הרמאי שלי העריך ב-1200 ₪. העבודה עלתה לי 450 חרוזים ובעצם זה סכום וירטואלי שאף אחד לא יגבה ממני לעולם, אז נגיד שזה היה חינם. ובכל זאת, כיסיתי חלק מ"המינוס" כשמישהי אחרת מהקהילה הייתה זקוקה לעטיפות ישנות של דיסקים למחזור ורוקנתי אצלה את כל הזבל מחדר המחשב שלי. איזה כייף שיש לזה ערך עבור מישהו. וככה מדי פעם אני מקבלת טלפונים עם כל מני בקשות, לפעמים אני יכולה ויש לי זמן לעזור ולפעמים זה מתמסמס.

התמהונית והקוסקוס

לפני שבועיים קיבלתי שיחת טלפון מאחת אורנה. היה לה קול מוזר בטלפון, מהקולות האלו שברור לך שיש לבנאדם בצד השני סוג של הפרעה וכל מי שדיבר פעם עם תימהוני בטלפון יודע למה אני מתכוונת. בזמנו כתבתי על עצמי בספר הקהילה שאני מעוניינת ללמוד לבשל כמו אימא מרוקאית, אך בין פנטזיה למציאות אין הרבה קשר, כי אין לי זמן ואנרגיות להקדיש להשתכללות הזו וסביר להניח שאם איזו אימא מרוקאית מקהילת מחרוזת הייתה פונה אלי, הייתי קונה ממנה קוסקוס מוכן. אז אורנה לא בדיוק מרוקאית אבל היא הציעה שנעשה יום כיף. היא תבוא אלי באיזה בוקר, נקנה מצרכים, נבשל ונאכל יחד, היא תשרוץ אצלי עד אחרי הצהריים ואני "אשלם" לה על חברתה 50 חרוזים לשעה(!).

חשבון מהיר העלה כי ההתבוננות בגרגירי הסולת תעלה לי יותר מהחשמלאי ולמרות שבתכל'ס אין פה כסף של ממש, אין סיכוי שאני משועממת מספיק לעשות יום בישולים עם אישה זרה ותימהונית בשלב זה של חיי. ובכל זאת, היה בשיחה משהו כפייתי לא ברור מצידה, איזו הצבת עובדות בסגנון התיישבות חומה ומגדל, שהסקרנות האנושית שלי ואי ההפנמה של הפתגם "סוף מעשה במחשבה תחילה" הביאו אותי לקבוע איתה להיום, לפלוט לה את הכתובת שלי בהנחה שאף אחד ממילא לא יודע להגיע לפה אם לא מסבירים לו, לסגור את הטלפון ולהמשיך בענייני, תוך דחייה של ההחלטה אם לקיים את המפגש או לא. 

אתמול ראיתי שציינתי לעצמי ביומן לבטל את התימהונית ולהסביר לה שאני עסוקה מאד בתקופה הזו, אוטוטו נוסעת לחו"ל וכרגע השתלמות בישול זה מותרות עבורי. מה שהייתי צריכה להגיד לה כבר בשיחה הראשונה, כנראה. מזל שאני סוגרת את הנייד בלילה כי האישה התקשרה ב-7:30 לפנות בוקר(!) אמש כדי לשאול איך מגיעים באוטובוס. צלצלתי לעשות את שיחת הביטול ואורנה הסבירה לי שגם היא לא יכולה לבוא בסוף, אז בכלל זה יצא טוב ונפרדנו כידידות.

הבוקר, בשעה 11, עודי רוכנת כהרגלי על מחברות הבחינה, פעמון הדלת מצלצל. ואני, כחבה שכמותי (נא לקרוא בדגש עיראקי כבד), פתחתי בלי להציץ בעינית אפילו, כי בשעות כאלה זה בטח רק הבחור מוועד הבית או משהו כזה. מה רבה הייתה הפתעתי כשבדלת עמדה דמות משונה, ספק אישה ספק גבר, חבושה כובע מצחייה עם ציורים חתרניים, שפם עבות (נשבעת), מקל הליכה בידה וצחנת נפטלין מעורב בזיעה נוטפת מגופה (אח, איפה המצלמה הדיגיטלית שעוד אין לי כשצריכים אותה?). ואז הדמות פותחת את פיה (הממוקם מתחת לשפם) ומכריזה בחגיגיות "אני אורנה ממחרוזת! באתי לבשל".

בין גאי ריצ'י לתלמוד הבבלי

נפלאות המוח האנושי. האישה מתנצלת שהיא לוקה במוחה בצורה שלא ממש מאפשרת לה לזכור מה היא קבעה ועם מי היא מדברת, אבל את הכתובת שלי שזרקתי כדרך אגב ובחוסר אחריות היא זכרה היטב ואף הצליחה להגיע לכאן בכוחות עצמה באוטובוסים מתל אביב, משימה שאפילו חברי הטובים המצוידים ב-4 גלגלים מתקשים בה. הסברתי לה שאני חייבת לעבוד ושהיא חייבת לחזור הביתה כלעומת שבאה, אבל היא נראתה כל כך אומללה שלפחות הכנסתי אותה הביתה להתאושש קצת ונתתי לה כוס מים.

בסוף היא הייתה פה רבע שעה, דיברה על בת זוגתה לחיים (המממ.. אז השפם הוא קטע לסבי-פמיניסטי כזה? הצצה חטופה לרגליים הוכיחה שהיא גם לא מגלחת) ועל מנגלים וחריימה, ואני בחנתי את ידיה שהיו מכוסות בכפפות עור נטולות אצבע ואת ציפורניה השחורות וחשבתי לעצמי שמזל שאין לי זמן לדברים האלה כי בחיים לא הייתי נותנת לה לגעת בצלחת במטבח שלי. אם לא הייתי יודעת שיש לה טלפון בבית הייתי בטוחה שהיא הומלסית. לפתע נזלה טיפת מים לעברה החיצוני של הכוס ואורנה שלחה לשון ארוכה וליקקה את הכוס מבחוץ! שמרתי על פני שלא יתעוותו בגועל אינסטינקטיבי ובמקום זאת פשוט צחקתי. האמת כל הקטע הזה התחיל להראות כמו סרט של גאי ריצ'י וזה לא הזוי בכלל אם עוד שנייה היא מביאה לי בראש עם מקל ההליכה, אחרי הכל אנחנו בנתניה. מה אלוהים מנסה לומר לי הבוקר?

באגדות התלמוד על אליהו הנביא מספרים שהוא מתחפש לפעמים לקבצנים ותימהוניים ומנסה את יחסינו אליהם כדי לבדוק את גבולות החמלה שלנו ורק אז אנו ראויים לקבל ממנו איזה מסר. אז אחרי שהיא ליקקה את הכוס-איקאה שלי מבחוץ, נראה לי שקיבלתי ציון עובר בשערי שמיים. ועדיין תכננתי איך אני הולכת לשפוך דלי אקונומיקה על הכוס כשהיא תלך, אז אולי בגלל זה שום מסר רוחני פתאומי לא נפלט תחת שפמה? בדרכה לדלת התימהונית שלי התבכיינה שעלה לה 20 ₪ להגיע לפה ואיזו טרחה. אז למרות שזו בהחלט לא אשמתי, שלפתי מהר 40 ₪ מהארנק ורק שתעוף לי מהבית.

אליהו בגרסת המקור. מה, כוס של איקאה זה לא מספיק טוב?

היא הלכה לפני שעות, הכוס הנקייה כבר שכחה אותה, אבל משהו מהריח שלה עוד נמצא פה ואני עוד לא הצלחתי לפענח מה הייתה משמעותו של המפגש הזה בתוכנית האלוהית של חיי. מה שכן, למדתי כמה שיעורים שרלוונטיים, מסתבר, לא רק לילדות בגן:

  • לא לפתוח דלת לזרים אפילו אם יש מצב שזה אליהו הנביא בדמות הומלס ובטח לא בלי להסתכל בעינית
  • לא לפלוט לעולם את הכתובת שלי לאנשים זרים אפילו אם הם מציעים לך סוכריות/קוסקוס בייתי.

אה כן, ולמדתי, שגם בקהילה רוחנית אנטי-קפיטליסטית ומבוססת חרוזים, אתה קונה את חירותך בשקלים.

בוקר טוב, אליהו.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • עומר  On 14 ביולי 2003 at 15:17

    יש הבדל בין חרוזים לשטרות נייר? הלא גם אלו היו חסרי משמעות פעם.

  • כרמל  On 14 ביולי 2003 at 15:23

    ההבדל הוא באמת במשמעות ושאין נושים וכאלה אבל גם בזה שניתן לתמחר דברים שלא מתמחרים בכסף. כמו שיחת נפש או שותפה לטיול בפארק או השאלת ספרים. אתה מגלה מה אתה יכול לתת. מצד שני, יש פה הצמדת סוג של מחיר לדברים שאין להם מחיר ביומיום אז אולי זה עושה יותר נזק מתועלת….

  • מיכל  On 14 ביולי 2003 at 15:29

    אם סטודנט היה נותן לך 40 שקל כדי שתתני לו ציון טוב, היית לוקחת. 40 כפול 100 מבחנים, נשמע חלטורה לא רעה וחוסך המון זמן. זמן שינוצל לעשות עוד שקלים.
    חוצמזה חרוזים זה פאסה, אפילו בקלאב-מד כבר ממזמן ירדו מזה.

  • אופיר  On 14 ביולי 2003 at 16:50

    כרמלי, תסמני את הכוס האומללה בצורה בולטת במיוחד!
    שלא יהיה מצב שאני אשתה ממנה, שמעת?! 🙂
    אם כבר השקעת בסיפור 40 ש"ח, אני אתרום לך 14 ש"ח לכוס חדשה וגמרנו, מקובל?

  • רוני  On 15 ביולי 2003 at 8:54

    ובאמת הצטערתי בעיקר על זה שלא היתה לך מצלמה דיגיטלית, אבל התיאור חי ומצויין ועכשיו רק צריך לעבוד על הדחקה פרועה 🙂

  • Rogatka  On 15 ביולי 2003 at 19:36

    התשבי עודו כועס
    מעוצבן, הגלעדי
    הוא בא רק לעשות לך נס
    כך, חשב, תתעודדי

    אך כיון שלא היית
    נחמדה (לשון רכה)
    הוא נשבע שמעתה
    לא יקדיש לך אף דקה.

    מספיק חרוזים לקהילה, אני מקווה.
    איך לא עמדת במבחן, איך. כרמל ויסמן, אני מתפלא עלייך.

  • כרמל  On 15 ביולי 2003 at 20:39

    זה נקרא לא לעמוד במבחן? נראה אותך צוחק כשהומלסית מצחינה עם שפם מלקקת את אחת הכוסות שלך ועוד נותן לה 40 ש"ח אחר כך. 🙂

  • Rogatka  On 15 ביולי 2003 at 23:09

    כך שמותר להתחצף.
    אני מת על הומלסיות מצחינות.
    איכשהוא, הן עושות לי את זה (רטט פנימי כמו במכשירי נוקיה, אם את מכירה).

  • אנה  On 16 ביולי 2003 at 14:50

    ולא היתה שם אמפטיה.
    וגם אני לא הייתי מפתחת אותה שם ונכשלת.

  • אריק  On 26 ביולי 2003 at 0:49

    כרמל יקירתי,
    את גדולה. כזה כייף לקרוא אותך!

  • בר  On 10 בפברואר 2004 at 16:53

    כן, נכון

  • מירי  On 16 באוקטובר 2004 at 19:43

    לא מסתדר לי איך בתוך עולם רוחני כביכול שאת חיה בו את שמה ללעג אדם נכה ואין לי שום ספק שהיית יוצאת ניזקרת מרוחב לב של אדם שלא מחוייב ל looking good ,ואיך זה שהסירחון של הודו והקבצנים שלה מתקבלים אצלנו כשזה שם רחוק אבל רק לא תמהוני בביתנו.

%d בלוגרים אהבו את זה: