הקלטת הלוהטת של עינת כצמן

אני לא כותבת פרוזה בכלל ואין לי כוונה להמשיך בזה. אני לא יודעת אם זה נחשב פרוזה בכלל, אבל זה מה שקרה לי אחרי שעשיתי את טעות חיי היום וצפיתי ב"שש עם אשרת קוטלר" מההתחלה ועד הסוף.

קצת אחרי 3 לפנות בוקר הבחינו המאבטחים של משכן הכנסת בלהבת אש גדולה בוערת על המדשאה הקטנה שעל אי התנועה ממול למשכן. אחד מהם הזעיק את מכבי האש בעוד שהשני חצה את הכביש כדי לעמוד על טיבה של האש מקרוב. משהו היה מוזר בשריפה הזו, האש הייתה מעגלית, ציורית כמעט. ולרגע היה נדמה לו שהוא שומע זעקות מתוכה. האש המתעתעת לא אפשרה לו לראות פנימה והוא ניסה לחצות לצד השני של הכביש בכדי לשנות זווית.

אחד הפנסים המסנוורים משך את תשומת ליבו. הוא היה נמוך מייתר הפנסים ברחוב וחזק מהם. עודו חוצה את הכביש בגבו אל האש ויללות מכבי האש כבר נשמעות בכביש הסמוך, הפנס המשונה התגלה כפלאש, והוא מצא עצמו במרכז הפריים של מצלמת וידאו על חצובה. עד שהכבאית הראשונה עצרה בחריקה מאחוריו, הוא הספיק לעבור לצד האחורי של המצלמה ולהבחין שההקלטה עוד נמשכת. "אל תיגע בכלום" נשמע לפתע קולו של שוטר, שהגיח מאחוריו מתוך מכונית נוספת.

המאבטח התרחק מהמצלמה בחוסר רצון, מאפשר לשוטרים לכרכר סביבה ופנה להתבונן בכבאים שהשתלטו על האש הקטנה והאמיצה תוך דקות ספורות. במרכז מעגל הדשא אשר גודר באבנים גדולות, נגלתה עתה גופה חרוכה. המאבטח אמנם שירת בקרבי אבל הוא לא ראה מעודו מחזה כזה מקרוב, והבורקס שנשנש לפני כשעה איים להתהפך בבטנו. הוא הסתובב מהר חזרה אל השוטרים ושמע את הכבאים צועקים לעברם "זו אישה צעירה. אין לה דופק".

חברו בא לקרוא לו חזרה לעמדה והוא הגיע למשכן בריצה ועדכן אותו. "איזו דרך נוראה להתאבד. אתה חושב שזה בגלל גבר?" שאל החבר. "אני חושב שזה משהו פוליטי, איזו ויקי כנפו כזו, אחרת למה לטרוח לעשות זאת על אי תנועה מול הכנסת?" ענה לו המאבטח. "אני הולך להביא קולה מהמכונה, רוצה גם?" אמר החבר ובכך בא הקץ על שיחתם בנושא. המאבטח לא סיפר לחברו על הקלטת שספגה את הזוועה ללא אומר מעבר לכביש. בקלטת היו ודאי כל התשובות, ואם האישה הזו היא מישהי מעניינת, אולי אפילו יתקבל איזה רמז לכך בחדשות, מאוחר יותר.

אחרי משמרת לילה בכנסת הוא נהג לישון עד הצהריים, אך הפעם מצא עצמו מזפזפ בין תוכניות הבוקר, למרות שלא היה זכר לסיפורה של האישה החרוכה. לבסוף העייפות גברה עליו והוא נרדם מול הטלוויזיה הקולנית. כשהתעורר כעבור כמה שעות, מיקי חיימוביץ קינחה את אפה מולו ויעקב איילון המזועזע פתח ואמר: "לכל מי שהצטרף אלינו עכשיו, אנו משדרים שוב ושוב היום את ההקלטה המצמררת והמזעזעת, צוואתה של עינת כצמן ז"ל מפתח תקווה, בת 28 במותה, אשר שרפה עצמה למוות מול משכן הכנסת הלילה. ללא הקדמות מיותרות, הנה, שוב, הדברים בשם אומרם".

לילה טוב, ישראל. שמי עינת כצמן ואם אתם צופים בהקלטה הזו, אז אני כנראה כבר במצב צבירה של אפר באבו-כביר. צוואתי לכם היא שתעבירו קלטת זו לכל ערוצי הטלוויזיה ואל תשכחו להזהיר לפני כן את הילדים ובעלי הלב החלש. מה שתראו כאן אחרי שאסיים את דבריי לא יהיה קל. אבל קודם תקשיבו. תפתחו את הלב ותקשיבו לי באמת, שהקורבן שלי לא יהיה לשווא.

אחים ואחיות, גידלו אותנו להאמין ש"אני ואתה נשנה את העולם". בשיעורי ההיסטוריה ומול הטלוויזיה התרגשנו יחד מהסטודנטים הסינים שנמחצו על ידי הטנקים בכיכר טיאנאנמן, מאותו סטודנט צ'כי ששרף את עצמו בכיכר ואצלב בפראג, מאנשים שקורבנם זעזע ושינה את העולם. אבל היום אין עוד אנשים כאלה. כל אחד חי בבועה שלו ואף אחד לא מאמין עוד שיש לו כוח לשנות. תשתיות המדינה קורסות מסביבנו והכסף מסתובב בכיסיהם של משרתי הציבור המושחתים. המדינה שבאה לעולם כדי לספק לנו הגנה והפוגה מהמאבק הקיומי, מוצצת לנו את הדם.

אני בכלל לא רוצה להיכנס לזה, אתם יודעים בדיוק כמוני בתוך איזו ביצה אתם חיים, אבל מנסים להדחיק את זה. תאגידים גדולים מאכילים אותנו בכימיקלים ורעלים במסווה של מזון ובהתערבות היהירה שלהם בכל תהליך, הם סוגרים את ברז השפע של הטבע. אנחנו יודעים ששום דבר סביבנו כבר לא אמיתי, אבל אנחנו משקרים לעצמנו שזו קידמה ואנחנו נהנים מהבריחה אל תוך הבידור והטכנולוגיה, הסמים המרדימים האפקטיביים ביותר של המערכת.

אחים ואחיות, יש לי חיים טובים, שני הורים בריאים, חבר שאוהב, כבלים ואינטרנט מהיר. אני אחת מכם ויש לי כל כך הרבה מה להפסיד. אבל אני יודעת שאני התעוררתי. אני התעוררתי באיזושהי צורה. והלילה אני רוצה לעשות משהו למען העתיד של כולנו, לתת את כל מה שיש לי, את הדבר היקר ביותר שיש לי, כדי לשנות את העולם. לתת את חיי כדי לחטוף את תשומת לבכם לרגע. שתרימו אלי את העיניים מבין משחקי הג'אווה בסלולארי, שתזפזפו אלי בין טלנובלה להפסקת פרסומות.

ואם נגעתי בכם, צאו לרחובות. עזבו את המשרות הבטוחות שלכם ובואו להחליף את הרמאים האלו בכנסת. קחו את הכסף מהכיסים של העסקנים והקבלנים והרבנים ותצילו את בתי החולים, תאכילו את הרעבים. תפסיקו לחלום ותתחילו להלחם על העתיד שלכם, כי אף אחד לא ייעשה את זה בשבילכם. ואל תגידו שחבל על הזמן ואין סיכוי. זו זכותכם כאזרחים לדעת בדיוק לאן הכול הולך, תכנסו למקום הזה מעבר לכביש ותהפכו שולחנות!

כשהייתי קטנה אבא שלי לקח אותי לכיכר מלכי ישראל להפגנה הגדולה של "נמאסתם". היום המיאוס הוא שגרה חמימה. אנחנו כבר עם הפנים לקיר ורגליים פסוקות, החרא עד מעל הראש, אבל אף אחד כבר לא יוצא מהבית בשביל זה. אני יודעת שאין לכם כוח להרגיש כבר. אני רואה אתכם בכבישים, מחפים על כך בציניות, שכלתנות, קהות חושים ולפעמים גם אטימות אגואיסטית. הרחבה הזו שמולי ידעה הפגנות סוערות, מאהלי מחאה, שביתות רעב, וממש ברגעים אלו אמהות חד הוריות עושות מסע רגלי לכאן. ולמרות שמראים את זה פה ושם בטלוויזיה, שום דבר לא באמת משתנה.

אז אני , בצניעותי כי רבה, מנסה היום משהו קצת יותר קיצוני. אולי זה יעזור. במאה שעברה זה עבד לא רע. אנשים מקשיבים למוות, יש בזה ייאוש, אומץ לב, הוד ואימה. אלו איכויות עמוקות ומנוגדות שמרתקות אתכם כל כך, דווקא בגלל שזה מזכיר לכם את החיות שאיבדתם כשהתכנסתם אל תוך הבועה שלכם. הרעיון היה לארגן איזו התאבדות המונית פה, חשבתי שנהיה לפחות חמישה, רצוי תריסר. פרסמתי בכל הפורומים באינטרנט אבל לא לקחו אותי ברצינות. ומי שכבר הגיע לדבר איתי, פשוט לא היה מוכן למות בעד ארצנו. בעד שום דבר.

חברת השפע הקפיטליסטית והאינדיבידואליסטית לא מייצרת אידיאליסטים וגם לא מתאבדים. מכיוון שבעוד שעה ממילא אהיה מתה, אני יכולה להגיד מה שאני רוצה, ולא בטוח שתאהבו את זה, אבל שתדעו שהפלסטינים כבר ניצחו. כי כשאנשים מוכנים למות כדי לחולל שינוי, היקום מתייצב לצידם.

דיברתי מספיק, אחים ואחיות. בעוד שניות ספורות אחצה את הכביש ואעמוד באמצע מעגל האבנים שיצרתי על אי התנועה מאחורי. בחרתי באש כי היא משנה את כל מה שהיא נוגעת בו, וכל מה שנוגע בה משתנה יחד איתה. לאחר שאצית את האש לא אוכל עוד להתחרט. לא אשקר לכם, אני רועדת מפחד. ויש בתוכי קול זדוני שמזכיר לי שאני עדיין יכולה לקפל את המצלמה ולחזור הביתה. לראות את השמש זורחת, ללכת לחוף הים, לאכול את העוגה של אימא ולחבק את החבר שלי בבוקר. לחזור להנאות הקטנות בבועה היפה שלי. ומה אני בכלל משחקת אותה טרומפלדור.

אבל אתם יודעים, אחרי שמתעוררים אין דרך חזרה. המטריקס לא מהווה עוד נחמה. אל מול עוצמתה של האש שתאכל אותי, אני מקווה שלא תהיה לנשמתכם שלווה ותקומו לדרוש את החיים שמגיעים לכם. אני עושה את זה באהבה. אהבה למין האנושי ואמונה ביכולת שלכם לגבור על כל החומרנות והחוקים שאתם עצמכם יצרתם. בהצלחה לכולנו.

קולו של יעקב איילון נשמע ברקע, בעת שעינת מתקרבת אל המסך, מגדילה את הפוקוס וחוצה את הכביש בצעדים בטוחים. "למרות הלבטים הקשים וההיבטים האתיים הכרוכים בכך, החלטנו לשדר את מותה של עינת במלואו, למען הזעזוע העמוק שהיא ביקשה לעורר בנו. יהי זכרה ברוך". המאבטח לא יכל להתיק את עיניו מהמסך. האש התפשטה במהירות בדשא היבש שעל אי התנועה וכשהאש אחזה בבגדיה, עינת החלה לצרוח. הוא לא דמיין את הזעקות. "אני לא מתחרטת לרגע, זה פשוט כואב כל כך שזה שורף!!!" היא צעקה את מילותיה האחרונות לעבר המצלמה, לפני שהתעלפה לתוך הלהבות.

הייתי רוצה לספר לכם שבאותו ערב הייתה ישיבת ממשלה מיוחדת והוכנסו שינויים מרחיקי לכת בתקציב המדינה, או לפחות שמאות אלפי אזרחים יצאו לרחובות, פרצו לכנסת, עזבו את חברות ההיי-טק שלהם ופתחו עמותות, או סתם ישבו פחות מול הטלוויזיה מאז ושכחו את הסלולארי בבית מדי פעם. אבל מה שבאמת קרה אותו ערב, זה שב-BBC פריים שידרו המתת חסד בשידור חי, ובערוץ ויווה חטפו את סלסטה והיא קפצה אל מותה מבעד לזכוכיות של גורד שחקים.

אותה שעה בערוץ 2 חשפו קלטת לוהטת של מיכל ינאי לוקחת סמים ועושה אורגיות ואחרי החדשות בערוץ 10, שי ודרור דיברו שעה שלמה על הקלטת הלוהטת של מיכל לצד הקלטת הלוהטת של עינת, ולמרות שהמאבטח היה מזועזע יותר מכל אדם אחר במדינה, שכן הוא היה שם כמעט בשידור החי, הוא לא יכל להתאפק וצחק. אחר כך הסלולארי צלצל והחברים התעקשו שיבוא למסיבה ב"האומן 17" והוא חשב שזה נכון להתאוורר מכל זה עכשיו.

אנשים לא שכחו את עינת כצמן. על אי התנועה הוקמה אנדרטה מפוארת ומספר המבקרים שחלף שם השתווה למספר המבקרים בקבר רבין. האחים הקטנים של מי שהיו "נוער הנרות" ישבו שם כמה ימים וקצת הפריעו לתנועה ואפילו קבוצות תיירים מחו"ל הצטופפו על אי התנועה והזילו דמעה למשמע הסיפור. עיריית ירושלים שקלה לאחרונה להרחיב את אי התנועה בגלל התיירות. מדי פעם עוד מזכירים את עינת בשיחות סלון ולפעמים מאוחר בלילה איזה שדרן מהורהר בגל"צ נזכר בה ותמיד שם לכבודה את אותו השיר, "חלום כהה" של אסף אמדורסקי עם הנאום הזה של ענבל פרלמוטר באמצע. בעוד שנה גם החבר שלה ימצא לו מישהי חדשה.

אומרים שהחיים חזקים מהכול, גם מהמוות. אבל חיים ומוות הם שני קצוות של אותה אנרגיה. וביקום הזה יש דבר חזק מהם – אשליית ההרגל והגבולות שהצבנו לעצמנו. הכללים והתכנותים של חיינו, שכוחם כה רב עד כי שכחנו שאנחנו המתכנתים, שאפשר לפרמט ולכתוב מחדש את הקוד.

והרחק מהמסכים השטוחים, עולם כמנהגו נוהג.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • ירמיהו  On 18 ביולי 2003 at 2:37

    רק לוזרים מתאבדים. ווינרים מחסלים. אז מה את מתפלאת? אם הפלסטינים אכן ניצחו(יש לקוות, אגב) זה לא כי הם התאבדו, ואפילו לא בזכות הקלטות שלפני, אלא כי הם לקחו איתם עוד כמה. ועל זה אפילו שי ודרור, למרות נסיונותיהם הכנים, לא יכולים.
    כתוב נהדר, אגב, לידיה

  • יובל  On 18 ביולי 2003 at 22:07

    ירמיהו אני לא ממש מבין למה אתה לא מבין אבל וויתרתי על ההבנה. סיפור ענק נתת לי הרבה אנרגיה וחומר למחשבה. נהנתי מכל רעיון. תפיסה חזקה של פרט בעדר.

  • ירמיהו  On 19 ביולי 2003 at 1:08

    יובל, מה לא ברור? ומה עם מסקנות אופרטיביות? מקיאבלי, שהוציאו לו שם רע רק בגלל שהבין את טבעה האמיתי של הפוליטיקה, כבר קבע, ובצדק: הנביאים היחידים שהצליחו הם נביאים נושאי נשק.

  • Rogatka  On 19 ביולי 2003 at 11:29

    "…ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים הוא עניין רע נתן אלוהים לבני האדם לענות בו. ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח: מעוות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות. דברתי אני עם לבי לאמר אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני על ירושלם ולבי ראה הרבה חכמה ודעת. ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הללות ושכלות ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח: כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב".(קהלת א', יג'-יח' , ב':א).

    מכאן אני מסיק שהתכנית טובה למזוכיסטים בלבד. טוב לנו במערת אפלטון. שאחרים ייאבקו. העולם לא השתנה אחרי ה – 11/9, העולם לא השתנה לאחר מלחמות העולם, העולם לא השתנה אחרי שנהרגה שלהבת פס, למשל. כי העולם רומס ודורס את המקרים הבודדים וגם את מקרי ההמונים. "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט". מוכר, נכון?
    ועוד אחד מ"החטא ועונשו": נבל אדם, לכל יתרגל.

  • תמר  On 20 ביולי 2003 at 14:06

    זה נורא פאסה היום להתאבד. בקצב המתאבדים היום, מי יזכור עוד שעה את זו שהתאבדה שעה לפני כן ולמה, למעט שארי בשרה והבנק שצריך עכשיו למחוק את חוב המשכנתא שעל שמה?

    לא. כשמישהו מתאבד כדי שכולנו "נלמד את הלקח", "נפתח את העיניים" או כל משפט אחר בעל משמעות דומה, כשמישהו מתאבד וזורש במותו: "תקשיבו לי כדי שמותי לא יהייה לחינם" – לחינם הוא אכן מת.
    אולי זו הציניות שלי אבל, כל מה שפעולה כזו משיגה זה בסך הכל 15 דקות של תהילה. אולי גם זה משהו… צריך ללמוד מויקי כנאפו – היא הרוויחה הרבה יותר מ-15 דקות, ואולי גם קצת מעות יצאו מזה בסופו של דבר. והיא בחיים!

  • מירון היביקי  On 28 בינואר 2007 at 5:38

    אכן כתוב מאוד יפה. ועצם כותרת באה למשוך את קהל היעד המתאים.
    אבל.. אני לא מסוגל להסכים עם עינת. הרבה יותר קל למות בעד ארצנו מאשר לחיות למען ארצנו.
    במוות אפשר לגרום זעזוע שגורם לשינוי קיצוני אצל אנשים מסוימים(אולי אפילו לממדי מהפכה). לעומת זאת, מאבק מוצלח של חיים שלמים, שבו אפשר לרכוש אוהדים ותמכים, יכול ליצור מהפכה חיובית של הבנה גדולה, והעוצמה שלה, לדעתי, תהיה חזקה בהרבה. כי בראשה לא יעמוד דעתן קיצוני שקם בעקבות התאבדות, אלא אדם חזק שנלחם וצבר אמון מאנשים בעצמו..

%d בלוגרים אהבו את זה: