מסביב לעולם בשמונים גרם

כל מי שתירמל אי פעם בחו"ל יודע מה האפקט של שקית כתומה של במבה אוסם שנפתחת לכיבודים בפורום של תרמילאים ישראלים. אינספור פעמים הייתי עדה לבקשות של מטיילים מהמצטרפים באמצע הטיול, שיביאו אספקת במבה מהארץ. סיפורי הבמבה שזורים כחוט השני בכל מסעותיי, אז בחרתי עבורכם כמה מהמעניינים שבהם ואשמח לשמוע אם יש לכם סיפורים נוספים.

ב-1997, כשמיכל ואני למדנו תואר שני בארה"ב (כן, אותה מיכל שמטיילת איתי), היא נאלצה לחזור לארץ לסופשבוע ארוך בגלל מקרה חירום משפחתי ולמרות הלחצים הכרוכים במשימה כזו, היא לא שכחה לחזור עם חמש חבילות במבה גדולות. אחר כך ניצלנו את אחת החבילות לרפרט שעשינו בקורס תקשורת רב תרבותית.

עשינו לבמבה מסע פרסום, הסברנו את חשיבות המותג בתרבות הישראלית ונתנו לכולם לטעום. המורה ההודית-אמריקאית שלנו כרסמה בזהירות גליל במבה ולא הבינה על מה המהומה. "כולה חטיף חמאת בוטנים" היא מלמלה באנגלית. מה היא ציפתה שזה יהיה עם קארי ואצ'אר? יאללה מה היא מבינה בהבדלים תרבותיים.

כשתם הסמסטר המשכתי לחודשיים במרכז אמריקה שבהם הייתי "נקייה" מבמבה. כשהגעתי ללוס אנג'לס והייתי אמורה לפצוח בטיול רכבות חוצה ארה"ב וקנדה, היה לי ברור שעד החנויות הכשרות של ניו יורק בעוד כחודשיים נוספים, לא אחזיק מעמד. אבל אז נזכרתי שגם לוס אנג'לס היא מרכז יורדים ישראלי וגם כאן לא חסרים חרדים שמייבאים מזון כשר מהארץ.

שעה אחרי שנחתי ועוד לא השתחררתי מהלם התרבות של החזרה לארה"ב, התחלתי לתעות ברחובות בעקבות חנויות של חרדים. ניווטתי עם מפות, שאלתי אנשים, עליתי על אוטובוסים, הלכתי ברגל והאמת הייתי די בדיכאון מכל הפאקינג L.A הזה, ועוד מיד אחרי שבוע באי פסטורלי במכסיקו. פתאום דווקא המכסיקנים האמריקאים נראו לי הדבר הכי מוכר פה. כל כך הייתי צריכה במבה!

לאחר מסע מפרך של שעתיים, דקה אחרי שבע בערב, הגעתי למפתנו של מינימרקט לחרדים. החנות בדיוק נסגרה וראיתי מבעד לדלת הנעולה את האברך ובתו סופרים את הכסף בקופה. דפקתי על הדלת בהיסטריה. לא יכול להיות שאחרי מה שעבר עלי בשעתיים האחרונות אשאר בלי במבה! הבת סימנה לי שהם סגורים אבל אני המשכתי לדפוק על הדלת בייאוש וצעקתי באנגלית ובעברית שזה דחוף.

הבת היססה. לא ידעתי איך אומרים דחוף ביידיש אבל מרוב ייאוש כבר התחלתי לבכות. לא נגזים, זה לא היה בגלל הבמבה, פשוט לא סבלתי את הלוס אנג'לס הזו ורציתי להסתלק ממנה כמה שיותר מהר. הייתי כל כך זקוקה לנחמה הביתית הזו של הבמבה. נכמרו רחמיה של הבת והיא פתחה לשמוע מה כל כך דחוף. מבלי להסביר לה בכלל ביקשתי בקול רפה –

"Bamba. 4 packages, please. No, make it 5"

החרדית הרחמנית נעלמה אל תוך החנות וחזרה עם חבילות משונות בצבעי תכלת/כסוף. כשהיא ראתה את סימני השאלה על פני היא הסבירה שזה אותה במבה זה פשוט אריזות גלאט כשר מיוחדות לארה"ב. היא אפילו לא שאלה מה כל כך דחוף לי בבמבה באמצע החיים. כנראה שמכורים יש לא רק בישראל.

התיישבתי על המדרכה, פתחתי חבילה אחת והריח המוכר של הבוטניות הבמבית הביתית הזו הציף אותי. אכלתי לאט כל כך שכבר כמעט ירד הלילה, זמן שבו אסור להיתפס לבד ברחובות לוס אנג'לס. אבל מה שקרה אחר כך זה סיפור אחר שאחזור אליו בהזדמנות אחרת כשאכתוב על טיול הרכבות בארה"ב וקנדה.

החטיף הנבחר של העכברים הבורמזים

 שנתיים אחר כך, בקיץ 1999, טיילתי במזרח למשך ארבעה חודשים. הנחתי שבהודו עוד יזדמן לי לפגוש במבה אצל ישראלים אחרים, אבל דאגתי מבעוד מועד שהורי ישלחו לי חבילה לשגרירות ישראל בבורמה, שתגיע בדיוק באמצע הטיול, לקראת יום הולדתי, ותכיל שקיות במבה ומטעמים אחרים. כשהגענו לבורמה כבר הייתי בקריז במבה ובשגרירות נתנו לי את הפתק לאיסוף החבילה ושלחו אותי לבית הדואר הראשי של ינגון (בירת בורמה).

מסתבר שהחבילה הגיעה תוך זמן קצר מאד ממועד שליחתה ולכן נרקבה במחסני הדואר קרוב לחודש. בזמן שהפקידים הלכו לפשפש בבוידם ולגאול אותה, התפללתי שהיא נותרה אטומה ולבמבה שלום, כי אין דבר מדכא יותר מלנגוס בבמבה לא טרייה, מחומצנת כזו. מכיוון שהבירוקרטיה הבורמזית הייתה די מעיקה, האיסוף היה סמוך מדי לשעת היציאה של האוטובוסים שלנו צפונה, אז טסנו לתוך מונית עם החבילה ביד, ורק במונית הדוהרת פתחתי אותה בזהירות.

בתוך החבילה ציפתה לי הפתעה מעוררת חימה. השוקולדים, הסוכריות, התפוצ'יפס ושארית התכולה רבצו שם במצב מצוין כמו על המדף בסופר. רק שתי חבילות הבמבה הגדולות היו פתוחות ואכולות לחלוטין עד לפירור האחרון. "מה קורה פה?" זעקתי הרעידה את המונית. איזה פקיד מכס מרושע ומשועמם עשה לי פה בדיקת בטחון וחיסל את החטיף הלא מוכר מבלי לגעת בכל השאר??

לפתע מבחינים שותפיי לטיול בחור עגלגל וציורי בקצה החבילה וכולנו מבינים שמדובר בבוזז מסוג אחר. אז לידיעת אוסם, העכברושים הבורמזים הם בעלי טעם סלקטיבי אנין ביותר והם פשוט מתים על במבה. כל חטיף אחר מלוח או מתוק פשוט לא היה לטעמם. כי בבורמה, גם מכרסמים יודעים שאין, אין , אין כמו במבה! ולי, שוב אין במבה. עוד חודשיים של קריז עברו עלי עד לבמבה שהתלוותה לאימא שלי והגיעה לקבל את פני בשדה התעופה.

במבה בטעם כלב?

ונסיים בקינוח דוחה למדי. מכיוון שידעתי שאוסם מכרה במבה לסינים ופתחה מפעל בסין, יצאתי בקיץ שעבר לחודשיים בסין בלב שקט וללא הצטיידות מוקדמת בבמבה. בשבוע הראשון בסין עברתי על כל הסופרמרקטים למקומיים ולזרים, קטנים כגדולים, הבטתי בייאוש בעטיפות המגוונות עם הקליגרפיה הסינית ולא יכולתי להבין מה מהם זה הבמבה.

משמועות שאספתי ידעתי שלא קוראים לזה בכלל במבה ושאת התינוק של הבמבה החליף דרקון קטן אבל אין לכם מושג כמה דרקונים יש על החטיפים המשונים שלהם. וסין היא לא מדינה של ניסוי וטעייה באוכל. הטעם שלהם כל כך מעולם אחר, שאפשר ליפול בטעות על חטיף בטעם עצמות כלב ברוטב מדוזות.

ניסיתי להיעזר בשירותיה של חברה ישראלית שחיה בשנחאי אבל היא טענה שמעולם לא ראתה משהו דומה לבמבה. בלית ברירה נואשתי ושוב עברתי חודשיים של גמילה מהצהוב-צהוב הזה. רק כשחזרתי לארץ, סיפרה לי מישהי מהברנז'ה הפרסומית המקורבת לאוסם, שטעם הבוטנים לא תפס בסין ושאוסם עברה שם אינספור גלגולים בניסיון לייצר במבה מתוקה יותר, שזה מה שהסינים אוהבים. 

לבסוף אוסם הוציאה תחת ידיה חטיף שכל קשר בינו לבין במבה הוא מקרי בלבד ולטעמי גם כל קשר בינו לבין מתיקות הוא מקרי בלבד, אבל אלו בדיוק הדברים שהופכים ללהיטים בסין. אז מזל שלא מצאתי את הבמבה הסינית, כי הטעמים הנפוצים ביותר שלה הם אצות, ושומן חזיר…

עוד במבה:

אין, אין, אין פה במבה?

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אנה  On 22 ביולי 2003 at 11:07

    נהניתי

  • אלפרון  On 22 ביולי 2003 at 17:00

    בנסיון ההפצה של הבמבה בסין את יודעת?
    ממך הבנתי שמדובר כיום בעו"ד עם עוד שם בסוף, אבל כשהיא הייתה בר נס בלבד ותירגלה אותי מבוא לתקשורת היא חשפה את עברה בתחום הבמבה. ואת הכישלון.

  • כרמל  On 22 ביולי 2003 at 17:14

    שממנו שמעתי על הטעמים הביזאריים המצליחים בסין 🙂

  • אורנה  On 23 ביולי 2003 at 23:43

    יובהר כי הכשלון הוא של טעם הבמבה ולא שלי
    טוב, שונות תרבותית, אתם יודעים..
    וכרמל, טיפ לגמילה, בפעם הבאה שאת ב- במבולודיה, תחשבי לרגע על העיסה בדוודים… זהו, נגמלת?

  • החברה מיכל  On 28 ביולי 2003 at 17:56

    במסגרת התלאות של החזרה לארה"ב עם שקית עמוסה בבמבות, נתקלתי בכלבי הבייגלה המגששים של האמריקניים ההיסטריים שמפחדים שיכניסו להם כל מיני דברים חשודים למדינה (וזה עוד לפני ה-11 בספטמבר). נו, דוגי בייגלה רחרח ורחרח את שקית הסופר המאפנה שבה לקחתי את הסחורה הבמבית לחברתי הגרגרנית. לרגע כבר אמרתי לעצמי "הנה, חוזרים לת"א", אבל ממש ברגע שהשוטרת שהשתרכה אחריו הסתכלה למה אני מתחילה להזיע (גם ככה עשו לי פרצופים כי שכחתי את הויזה שלי בבית כי רצתי לצרה משפחתית, כאמור), בדיוק אז החלטתי לנקוט יוזמה ולהתחיל להשתובב עם הכלב המאולף שאמור להתעלם מהטיות שכאלה, אבל הכלב כשכש בזנבו והשוטרת סבה לאחור והשאירה אותי לכרישי משטרת הגבולות שחקרה אותי ארוכות איפה הויזה ועשתה טלפונים לכל העולם ואישתו כדי לברר שאני אכן ברה ותמה.
    ואני בכלל יכולה לחיות בלי במבה שנים.
    מסקנה: שיעשו חנות כשרה גם בבוסטון ושחברים יפסיקו לבקש מאחרים לעשות להם טובות כל הזמן.

  • נימצוק  On 30 ביולי 2003 at 0:55

    השקית של הבמבה (ושל כל חטיף אחר, בעצם, אבל אני חוויתי את העניין עם במבה אז שילכו האחרים לחפש מי ינענע אותם) מתנפחת בטיסות ונהיית קשה כמו בטון, מהפרשי הלחצים. לא כל כך ברור לי למה, במבט לאחור, אבל כשזה קרה נשפכתי מצחוק במשך חלקים נרחבים מהטיסה.

    וחוצמזה, לבמבה לחה וצמיגית דווקא יש סוג של קסם פרוורטי משלה.

  • Rogatka  On 30 ביולי 2003 at 21:08

    מתבקשת להפסיק לקרוא לעצמה החברה מיכל. יש אנשים שזה מפחיד אותם, על רקע עריקתם מארצות קומוניסטיות.
    בתודה מראש,
    רוגטקה.

  • חזיז ורעם  On 6 בינואר 2004 at 18:18

    עבדתי תקופה לא קצרה עם מתכנתים הודים שגרים בארה"ב.
    כשההודים באו לעבוד בארץ הכרנו להם את הבמבה שמאד מצאה חן בעיניהם, והם הקפידו לבקש שנביא להם איתנו במבה לארה"ב.

  • יעל המקורית  On 28 בפברואר 2004 at 23:55

    ניו זילנד, 1998.
    האל יודע איך שני סקפטים שכמותנו שוכנעו להיגרר בטרמפים לגבעה שכוחת אל כנס הריינבו השנתי בניו זילנד. אמרו לנו שזו חוויה (כן, את זה גם אמרו על שלושה שבועות שטיפת כלים בטירונות במחנה 80), הרבה חבר'ה, אוכל וקמפינג חינם, מסיבות אל תוך הלילה. בפועל הריינבו בגרסתו הקיווית היה מאופק עד משמים, ושיאו היה נטישת הצהריים ההמונית והמסתורית של כל המשתתפים מדי יום – ושבועיים אח"כ נפתרה התעלומה והתגלה כי כל ההיפים וילדי הטבע נוהגים לפקוד בשעה זו את העיר הסמוכה לצריכת אספרסו חזק ועוגת שוקולד עשירה או אפילו ביג-מק. לא פלא, אם כן, שהם שרדו יותר זמן מאיתנו את ארוחות הערב הטבעונית שנראו כמשהו שנזיר טיבטי לעס במשך שעה בעודו משנן מנטרות עתיקות, ואז ירק לצלחת.

    די, אמרנו אחרי ארוחת בוקר של חטיף גרנולה או איך שקוראים לדבר ההוא עם המרקם של חצץ וטעם של אספלט, חייבים לצאת מפה ולצרוך כמה קלוריות ידידותיות. אבל לך תמצא טרמפ מסוף העולם שמאלה. אחרי הליכה של חמישה ק"מ עם כל ציודנו על הגב בין גבעות, נחלים, יערות וטיפוס על גדרות, הגענו לשער הכניסה של המחנה. זרקנו התיקים לתוך פרחי השדה וחיכינו.

    השעות עברו. אף רכב אומלל לא נראה באופק, ואנו השתרענו על התרמילים, מנמנמים בשמש המקסימה. מסביב נוף גבעות בכל גווני הירוק, פרחים ורדרדים והתנועה היחידה בשטח היתה עדר פרות שפסע בלאט מולנו.
    "האמת", אמר שותפי לטרמפים, "כל כך יפה פה, לא אכפת לי לחכות כאן עוד קצת. שמש, נוף, שקט אמיתי, סוף סוף רגע אחד של שלווה בטבע בכל הכנס ריינבו הזה. מה עוד צריך?".
    ואז קלטתי מהו הדבר המרשרש בחלק התחתון של תרמילי שרשרש מתחת לראשי. הדבר היחידי שצריך כעת – חבילת במבה קטנה, הראשונה שאוכל מזה חודשים, אותה קניתי במלבורן לפני הטיסה ודחסתי עמוק לתיק מפחד תקנות המכס הניו זילנדי ושכחתי מקיומה.

    שמש. שרועים על תרמילים בשדה ירוק, שמש ממעל, הפרות כבר פוסעות סביבנו ומביטות במבטים סקרניים בחתיכות הצהובות הנלעסות, במבה. נו, כי כן בסוף היתה גם לנו הארה רוחנית לשעה קלה…

  • כרמל  On 29 בפברואר 2004 at 2:36

    אמנם באיחור של חצי שנה ממתי שהפוסט נכתב אבל אולי אפשר עוד להתחיל תחרות סיפורי במבה?

  • חד-קרן  On 22 באפריל 2004 at 9:12

    לפני שנה וחצי בערך יצאה אוסם בקמפיין פרסומי שהובטחו בו פרסים יקרי ערך לאנשים שיצלמו את התמונות המקוריות ביותר עם אריזת במבה. אם אני זוכרת נכון למקום הראשון הובטחה טיסה לחו"ל וגם (ובזה אני בטוחה) פרסום תמונתו הזוכה בגודל ענק (משהו בסדר גודל של הפרסומות של קסטרו מעל גשר ההלכה).ובכן, הנה מגיע הסקופ: יש לי יסוד סביר להאמין שבאוסם "עלו" על הרעיון הגאוני הזה בעקבות הסיפור האישי שלי עם הבמבה. ומעשה שקרה כך קרה: לפני 4 שנים, במסגרת "הטיול הגדול של אחרי הצבא", היינו אני ושלוש חברותי הטובות בלה-פז, בוליביה, ערב הנסיעה לסלאר דה אויוני, ושברנו את הראש במשך כמה ימים איך להביא לעולם את התמונה הכי מקורית שצולמה בסלאר. למי שאינו בקיא, מדובר במדבריות המלח של בוליביה אזור מיוחד במינו שבאמת דורש צילום והישראלים עשו להם למנהג להצטלם בו בערום (אומנותי יותר או פחות) ולפרסם את התמונה במסעדת הלובו ו/או סניפי אגפא/ פוג'י שבלה-פז
    באותו זמן גם קיבלנו כולנו את החבילות מהבית שכמובן הכילו המון אריזות במבה בכל הגדלים והצבעים, וכך הגתה חברתי ד' את הרעיון שכולנו נצטלם ערומות כשרק אריזות במבה ריקות מסתירות את איברינו המוצנעים. כשהגענו לסלאר צירפנו למזימה גם את מ' היפה שפגשנו שם, ואף הכנו לנו פלקט שעליו כתוב בגדול "אין כמו במבה!", כך שבחלק מהתמונות אנחנו מצולמות כשהפלקט מסתיר את החלק התחתון ובחלק עם האריזות ותו לא. היינו מאוד גאות בעצמנו, וכשחזרנו ללה-פז כמובן שתלינו את התמונות והבטחנו לעצמנו שכשנחזור לארץ ניגש עם זה לאוסם. אבל, הדבר הזה רדף אותנו אח"כ במסגרת "הגל העולה" כשאנשים זיהו אותנו בתור "הבנות מהבמבה" ואותנו זה בסה"כ די הביך
    כל הענין הזה די נשכח מהלב עד שיום אחד מ' החליטה ליישם את ההחלטה שלנו מדר' אמריקה ופנתה לאוסם עם התמונה ומיד אח"כ בישרה לנו זאת במייל. אוסם הבטיחו שיחזרו ולא חזרו, אבל אחרי כחודשיים "צץ" לו פתאום הקמפיין שהוזכר קודם. כמובן שהיתה לנו האפשרות לשלוח את התמונה, אבל אף אחת מאיתנו לא רצתה לראות את עצמה בגירסה מעוגלת הרבה יותר, בערום כמעט מלא, ובענק, מרוחה על איזה בניין מעל גשר ההלכה (וכולנו ידענו שאם נשלח נזכה במקום הראשון) התמונות, אגב תלויות עד היום בלובו ובפוג'י סטור בלה-פז ולו הייתי יודעת איך, הייתי אפילו שולחת לך אחת. אבל תני לי להבין קודם כל איך בכלל כותבים בדבר הזה …:), זה לא מתאים לי לכתוב בשורות צפופות ובלי סימני פיסוק, אבל כשאני מנסה הכל מתהפך לי, (כנראה שאני עדיין מאותגרת טכנולוגית…), אבל זה כבר סיפור אחר..

  • כרמל  On 22 באפריל 2004 at 10:50

    השאירי את המייל שלך בד"ואל או הקליקי בכתבו לי מתחת לתמונה שלי ותשלחי לי אותו באופן אישי

  • יועד  On 23 במאי 2004 at 13:00

    הבמבה הצהובה הרבה יותר טעימה

  • יועד  On 23 במאי 2004 at 13:03

    הדגני במבה מגעילים

%d בלוגרים אהבו את זה: