צ'אהירו בארץ הפלאות

יום חמישי היה יום קשה, שמסכם שבוע קשה ומאד מסוגר מבחינתי וחיכיתי בקוצר רוח

צ'אהירו ואני. באדיבות הפאלם-מצלמה של אופיר אריאל המתוק, שהיה איתי בארץ הפלאות.

לערב, ללכת לסרט היפני "המסע המופלא" כדי קצת להתנתק. בפועל דווקא התחברתי מאד. הסרט היה שווה ערך לטיפול פתיחת צ'אקרות או איזו סדנת חיבור לילד הפנימי.

וזה היה "רק" סרט, רבותיי, אבל איזו שמחה זה עורר בי, יצאתי משם עם פנים משולהבות ומאירות. לא שמתי לב מה אורכו, לא שמתי לב שלא הייתה הפסקה, לא שמתי לב שאני בישראל, בסינמה סיטי, הייתי פשוט עליסה בארץ הפלאות.

אני אוהבת מאד סרטי מנגה. גם בגלל הריאליזם והדיוק המופלא של האנימציה, אבל בעיקר בגלל הנוסטלגיה, בגלל שהדמות הראשית תמיד נראית כמו מרקו מ"הלב". אם אהבתם את "הנסיכה מונונוקי", היא מחווירה ליד צ'אהירו הקטנה.

ואני לא רוצה להרוס לכם את חווית הצפייה וההפתעות הנפלאות של הסרט, אז אני לא הולכת לומר מילה על העלילה. אדבר אתכם היום רק על מה שהסרט עשה לי ועל דברים שלמדתי מצ'אהירו. זה לא שהיא לימדה אותי משהו חדש. אבל היא הזכירה לי עולם ומלואו ואני רוצה לחלוק את זה אתכם.

ללכת עם האמת שלך

זהו אחד ממשפטי הניו אייג' הסתומים האלה שאף פעם לא הייתי בטוחה שאני מתיישרת לפיהם. החלק הקשה בו הוא לא ההליכה אלא לדעת מהי האמת שלי, לברור אותה מבין שאר הקולות. ילדים חיים את האמת שלהם בצורה טבעית עד שהיא מתחילה להישחק ולהיבלע בים הלחצים הסובבים אותם ולהתעצב בדמותם של ההורים והחברים. אני חושבת שמי שאוהב ילדים, פשוט אוהב את התזכורת הזו, אוהב ומעורר דרכם את הילד הפנימי שבו.

את צ'אהירו קשה שלא לאהוב. היא ילדה טובה טוקיו שפשוט חיה את האמת שלה. היא יותר מאוזנת ומחוברת מההורים שלה, יש לה תחושת סכנה ברורה גם כשהכול נראה פסטורלי, היא לא נכנעת לחמדנות חומרית או לייצר זלילה, היא לא מחפשת להתבלט ולא נרתעת מעבודה קשה. רול מודל יפנית שכזו. כיפה אדומה מלוכסנת עיניים.

כיפה אדומה היא בעיני משל רוחני. יש לנו דרך ברורה, אבל זה כל כך מפתה לצאת מאיזון, לבחור בקיצורי דרך, להסתקרן משבילים צדדיים ולא תמיד זה שביל מזין שמתחבר חזרה בהרמוניה לדרך הראשית שלנו. כאן נכנסת לפעולה תחושת הבטן של האמת שלנו שמשדרת לנו גלים של דחייה או משיכה ואנחנו צריכים ללכת עם הלב ולא להתחשב בכלום.

אם נתחיל לצעוד על פי סיכונים מחושבים, נאבד ביער. אם נצליח להקשיב לקול המשיכה/דחייה המרכזי שלנו, אי אפשר לטעות. כילדים אנחנו מקשיבים באופן טבעי. אבל עד שאנחנו הופכים למבוגרים אנחנו מתחרשים לגמרי לפעמים. עבורי, צ'אהירו הייתה מקל אוזניים מוצלח במיוחד ששלף מהאוזן הפנימית שלי הרבה צהוב מזוהם (סליחה על הגראפיות).

ללכת עם הפחד

פחד מטבעו משתק. זה מאד קשה להכיר בו, לחוות אותו, לרעוד בכל נימי נשמתך ועדיין לעשות את הצעד. הפגיעות של צ'אהירו נטולת מסכות. היא מציפה את הפחד ומכילה אותו. כשהיא נותנת לו לזרום דרכה, הפחד עצמו מוריד הילוך, דופק חיוך, ופתאום צ'אהירו יכולה לעשות עוד צעד קטן ואמיץ.

פחד ואהבה הם שני ניגודים בינאריים בסיסיים שמרבית מעשינו מונעים על ידיהם. האתגר הוא לפעול יותר מתוך אהבה ופחות מתוך פחד. זו גם מהותה של הטנטרה הבודהיסטית. הטבע אינו סובל ואקום, אז כשאיננו פועלים מתוך אהבה וחמלה, מיד נכנס שם פחד ומעורר בנו יצרים אחרים שתובעים מעשים בעלי אופי אחר. אך כשאנחנו לומדים לשחרר פחד, החלל מתמלא באהבה ודלת חדשה נפתחת.

לאהוב אנשים

צ'אהירו לא נרתעת מטיפוסים שוליים, דוחים ומאיימים. היא רועדת מולם מבלי לברוח, לוקחת נשימה עמוקה ומתקרבת. אין לה משוא פנים, היא נותנת צ'אנס לכל יצור והיא מוכנה להיות חברה שלו ללא תנאים מוקדמים. הדמות של "חסר פנים" היא בעיני משל לכולנו. כולנו בעצם בודדים ואנו מהלכים בעולם ויוצרים חברויות על בסיס קח-תן רגשי. לרוב אנחנו שוכחים שאהבה היא מצב צבירה והיא הופכת למשאב שאנו מנסים להשיג.

אנו חושבים שאם ניתן מעצמנו לאנשים זה מה שיגרום להם לאהוב אותנו. ואז אם הם רוצים עוד ובאים ולוקחים מאיתנו ללא סוף, אנחנו מתרוקנים מבפנים ומתרגזים ולפעמים נהיים די מפלצתיים, בולעים להם את האנרגיה בחזרה, הופכים להיות ניזונים מהם ומהצורך שלהם בנו. כמו אצל "חסר פנים". זה כבר אפילו לא קח-תן, זה קח-קח עד שמערכת היחסים מתרוקנת מתוכן.

צ'אהירו כיבדה את "חסר פנים" ככל יצור אחר, לא רצתה לקחת ממנו כלום אך הייתה מוכנה לצרף אותו לחבורה שלה. היצור ששגשג על חשבון חמדנותם של אחרים, פשוט התגמד לעומת הקטנה הזו. ההבנה שעומד מולו אדם שלם שהולך בדרך שלו ואין לך דבר להציע לו שיפתה אותו לצאת מאיזון ולהזין אותך במקום להזין את עצמו, מכניסה אותך לחוסר בטחון.

אין לי מה לתת. פתאום אני מבין את הזיוף. שאין לי את הנביעה הפנימית הזו שיש לילדה שמולי ואני הגמד פה. וכשאני מוכן להכיר בבדידות ובקטנות שלי וללכת איתה בהכנעה, אז אני מוצא חברים אמיתיים ומבין שאפשר לאהוב אותי ללא סחר חליפין, שמעצם קיומי מגיע לי שיאהבו אותי במובן של לחלוק עמי חווית מציאות. סתם כי אני נוכח ולא כי אני מהווה מענה לצרכים של מישהו.

זה מעניין, החיים מלמדים אותנו שאנחנו צריכים להיות יפים וחזקים וחכמים כדי שאנשים יתקרבו אלינו וירצו לטעום מכל המעלות הללו. אבל בפועל, דווקא כשאנחנו מאד אותנטיים, עם הפגיעות והחסרונות שלנו, כשאנחנו מוכנים להודות בצורך שלנו באהבה או בחברה, דווקא אז אנשים אוהבים אותנו יותר. בחולשתנו אנחנו לא מאיימים, אנחנו לא מזויפים מהמאמץ להסתיר. ולזה, כבר אפשר להתחבר.

האנשים שצ'אהירו אוהבת חשובים לה יותר ממטבעות זהב והיא מראה לנו שלאדם כזה, גם אם לכאורה נראה שפוקדות אותו רק צרות, היקום עצמו זז הצידה ומפלס לו דרך. האנשים שהיא פוגשת מדגימים לנו שרוע הוא רק תוצר של בדידות ופחד, וניתן להמיס את המכשפה המפחידה ביותר, אם רק מתייחסים אליה כאל "סבתא'לה". החוקים האלה עובדים לא רק בעולם של צ'אהירו ואני יודעת אותם לא מאתמול.

החלק הקשה הוא באמת להיות פתוח לראות את שורש נשמתו של הרע העומד מולך, לראות שבטוב מקורו. כשאני באמת שונאת מישהו או מפחדת ממנו, לא תמיד אני מצליחה להביט לתוכו ולראות את האדם הבודד והפוחד שרועד בפנים וניתן להמיס אותו עם קצת כבוד וחיבה. אני בטוחה שכאשר אני אוכל לפתוח את הלב מספיק, העולם המופלא של צ'אהירו יהיה גם מנת חלקי. (ואז אלך להחליף את הדאלאי למה…:)

אפשר לאהוב גם כשלא מכירים

כל בחורה ממוצעת יודעת שלא שואלים בחור אם הוא אוהב אותך אחרי חודש. כמה כבר אפשר להכיר את הבנאדם בחודש ימים? אפשר לדעת בוודאות אם "זה זה?" אפשר להתייחס ל"זה" שמרגישים כאל אהבה של ממש? וכל המטורפים שמתחתנים אחרי 3 חודשי היכרות הם סתם מתלהבים לחוצים שעוד מצפה להם הפתעה, זה מה שתמיד אומרים להם מאחורי הגב, לא? ובכן, כל זה בא מהראש, מההיגיון.

אהבה, כאמור, היא מצב צבירה. היא שוכנת בתוכנו ותיאורטית היא יכולה להתעורר בנו כלפי כל יצור חי בכל מני רמות. השאלה הגדולה היא מתי אנחנו מתמסרים לה באמת ונותנים לה להציף אותנו. הפרטנר הוא רק כלי. אבל לא במובן אינסטרומנטאלי, אלא במובן ההרמוני של כלים שלובים. אנו מאפשרים זה לזה להתחבר לאהבה שבנו דרך אדם אחר. כי מאז שחתכו את האישה מהגבר בגן העדן, אנחנו כבר לא מערכת אוטרקית של אהבה. אנחנו בוחרים את הפרטנר בכלים לוגיים, אבל יכולת ההתמסרות שלנו אינה לוגית, וזה מה שמסביר בעיני את הפער, כשנמצאים עם מישהו שפשוט מתאים לנו, עונה על כל רשימות המכולת שלנו, ועדיין שום דבר לא קורה.

מצב הצבירה של האהבה הוא אנרגטי ואנרגיה של אדם חודרת למרחב שלנו גם בלי שהוא יהיה פיזית איתנו. מכאן היכולת לחוש קשר עמוק עם אנשים שעוד לא פגשנו או שראינו רק פעם אחת. "אבל את בכלל לא מכירה אותו!" זועקים כולם ואת מוכנה ללכת אחרי הזר הזה בעיניים קשורות. כי כל מי שבאמת אהב פעם יודע שאין לזה דבר וחצי דבר עם עומק היכרות או ממד הזמן.

צ'אהירו והאקו לא מכירים בכלל ובקושי מספיקים להחליף 2 מילים בסרט, אבל הם בעצם מכירים מקודם ושניהם לא זוכרים זאת, וצ'אהירו מתמסרת מיידית לאהבה שלה אליו, שתמיד הייתה שם. ו"הזמן שלוקח לנו להתאהב" הוא מיסוך שהמוח אחראי לו, מנגנון הגנה לפעמים. זה פשוט הזמן שלוקח לנו להפסיק להיאבק במסכות ובתכנותים שלנו, כדי להתמסר לאהבה שכבר נמצאת. נמצאת שם עוד לפני שנפגשתם. ואני לא מדברת כרומנטיקנית כרגע, בעיני חוקי האנרגיה של היקום הם סוג של מדע ואני מאמינה שיום אחד גם ילמדו את זה באוניברסיטאות באיזו קונסטלציה עם פיזיקה וכימיה.

נפסיק כאן. אני חוששת שעודף ניתוח ימסמס את החוויה של צ'אהירו, עליה אני ממליצה בחום, ואשמח לשמוע מאיזו זווית חוו אחרים את הסרט. ואם עוד לא ראיתם, קחו את טרדות היומיום שלכם למסע המופלא עם צ'אהירו ועם הילד שבתוככם, על המסך הגדול ובהקדם. שבת שלום.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גיא  On 25 ביולי 2003 at 18:19

    סליחה על ההצקה, אבל קוראים לה צ'יהירו ולא צ'אהירו. וכתבת פה דברים יפים.

  • אופיר אריאל  On 25 ביולי 2003 at 18:45

    אבל תודה על התיקון… 🙂

  • אור נע  On 25 ביולי 2003 at 18:48

    יקרה, כמה תובנות במסה אחת..!
    לגזור ולשמור

  • פיגו  On 25 ביולי 2003 at 22:44

    מיליון רעיונות, חזותיות מהממת, אזכורים מקלאסיקות כמו הקוסם מארץ עוץ ופינוקיו, אמירות אקולוגיות כמו המפלץ המצחין שכולם מתרחקים ממנו ובסוף מתגלה כהתגלמות הטבע שהאדם משחית, משחית ויורק לתוכו בבוז שלאחר מעשה.
    אה, כן, וילדה אחת באמת מקסימה.
    מי צריך יותר מסרט מצויר?

  • אנה  On 26 ביולי 2003 at 0:40

    הקטנים התרשמו יותר מנמו, אבל אחרי מסה כזו, אני רצה לראות.

    ——–
    וצחוקים יש?
    לפחות איזה שיר שניים? משהו? או רק תובנות ניו אייג'יות?

  • כרמל  On 26 ביולי 2003 at 19:54

    אלו היו האסוציאציות שלי. הילדים שלך יראו שם עולם מופלא אחר לגמרי, אנה ותודה לפיגו, בכלל אל שמתי לב לדברים הנוספים שהוא/היא העלה/העלתה ובטח יש עוד המון. פשוט סרט חובה בלי קשר לכלום.

  • אונדי  On 5 בנובמבר 2003 at 22:53

    עדיין לא ראיתי את הסרט מאמינה?
    וכפי שאת רואה, אני קוראת במרץ 🙂

  • מורו  On 15 במרץ 2004 at 18:55

    הנסיכה מונונוקי ממש לא מחווריה ליד צ'יהירו. הנסיכה מונונוקי הוא סרט אנימציה יפני הכי מדהים שיש, ולא סתם מדבר על דרקונים ואגדות כמו בצ'יהירו, אלא על מצב אמיתי, על המלחמה בין היער שמיוצג על ידי אלי היער כמובן, לבין בני האדם, שמיוצגים על ידי תושבי עיר הברזל, שעם מנהיגתם הגברת אבושי הורגים את היער למטרות רווח. יש גם בסרט מספר דוגמאות לכך שהחיבור בין שני העולמות גם אפשריים, אם בני האדם יתאמצו יותר. למשל, מורו, אלת הזאב הלבנה, שהיא דרך אגב אחת הדמויות האהובות עלי בסיפור, מאמצת את הנסיכה מונונוקי ומעניקה לה את השם המתאים לה-סאן. למי שאינו מכיר את הסיפור,מורו תפסה את הוריה של הנסיכה מונונוקי מחללים את קדושת היער. כאשר הם ברחו מפניה, הם בחרו לזרוק את התינוקת שלהם ולהקריב את חיי התינוקת לזאבה בכדי להציל את חייהם שלהם. במקום לטרוף את את התינוקת מורו גידלה את סאן כבתה שלה, לצד שני גוריה. וגם, אהבתם של סאן ואשיטאקה, מוכיחה ששני העולמות יכולים לחיות בשלום. אך לתושבי עיר הברזל רק כריתת היער אינה מספיקה, והם מחליטים לצאת במרדף על מנת להרוג את לב לבו של היער-אל היער הקדוש בכבודו ובעצמו. סאן ואשיטאקה, כשלצידם אלי הזאבים, שהם מורו וגוריה ששמם אינה נזכר בסרט, אלי החזירים, וכל שאר אלי היער יוצאים למלחמה אחת אחרונה, בכדי לפחות לנסות להציל את היער, לקטול כמה שיותר בני אדם, ולמות בכבוד. ובקיצור, הסרט הזה שינה את חיי, והסרט של צ'יהירו הוא סתם איזה סרט נחמד "לשרוף" עלי כמה שעות…..

  • דודי  On 6 במאי 2004 at 0:40

    בבקשה תמשיכי לכתוב כך
    אהבתי כל מילה וכמובן את הסרט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: