ברחם של קרלוס

בפעם הראשונה שחבריי היקרים ליאת וזיו (השמות בדויים) נכנסו להריון, הם החליטו להפסיק אותו. לזיו, מסתבר, יש מחלה נוירולוגית, סוג של נכות המועברת בתורשה, וכבר בשלב מוקדם של ההיריון הסתבר שיש סיכוי של 30% שהעובר הטרי יחלה בה. לפני שהם סיפרו לי את זה, לא הייתי מנחשת בחיים שלבחור המדהים הזה שאני נהנית מנוכחותו בעולם כבר כמה שנים, יש איזה שהוא סוג של מגבלה. ולא היה עולה בדעתי לוותר על אדם כזה כבן זוג או כילד, וודאי לא על סטטיסטיקה קלושה כמו 30%. אך ליאת וזיו נבהלו וויתרו וזמן רב אחר כך ליאת לא הצליחה להיכנס להיריון מהפחד שייוולד לה ילד "נכה".

השבוע גילתה לי ליאת שהיא שוב בהיריון והפעם היא החליטה לא לעשות את הבדיקה, פשוט לא לדעת. ואם ייוולד ילד חולה, להתמודד עם זה, ולגדל אותו באהבה, לכדי אדם מדהים, כמו אבא שלו. את החדשות המהפכניות היא בשרה לי כשהיא הזמינה אותי להקשיב להרצאה של ד"ר קרלוס רוזנברג, הרופא המלווה את ההיריון שלה. באתי כדי להיות איתה ומתוך עניין אינטלקטואלי, שהרי אני עצמי אפילו לא קרובה לנישואין, שלא נדבר על ילדים. אבל התובנות מההרצאה הזו אינן רלוונטיות להורים עתידיים בלבד ואני רוצה לחלוק אותן איתכם.

ד"ר קרלוס רוזנברג בקליניקה המקסימה שלו, המכונה "הרחם של קרלוס"

קרלוס הוא רופא נשים, מנתח ומיילד מ-1992, שעזב את בית החולים בו עבד כדי להקים מרפאה משלו לליווי היריון בגישה שונה. למי שמצפה להרצאת ניו אייג' עם הטפות ללידה ביתית, רק בגלל שפעם הבעתי כמיהה לפאתוס של הנשיות בעקבות איזה ספר שקראתי, זה לא זה. קרלוס הוא רופא קונבנציונאלי שבסך הכול מנסה לעורר ביולדת חשיבה ביקורתית כלפי התהליך הרפואי הכרוך בהריון ולהחזיר את החלק הרפואי לפרופורציות הנכונות במכלול התהליך הזה שנקרא היריון.

היריון זה לא מחלה

היריון הוא קודם כל תהליך של טרנספורמציה נפשית, אספקט של בריאה. זה לא נכון לעקוב אחריו רק מהאספקט הצר של הבעיות הרפואיות העלולות להיווצר במהלכו, שזה המצב כיום. הקשר בין היריון לרפואה הוא קשר שרירותי שהחברה קבעה. העימות בין הרופאים למיילדות, שבסופו הלידות הוכנסו לבתי חולים לפני כמאה שנה והמיילדות הוכפפו לרופאים, הוא גוון של העימות בין הגברים הרציונאליים המפוחדים לנשים העצמאיות והאינטואיטיביות שהוכרזו כמכשפות במאה ה-17.

הלוגיקה והטכנולוגיה נתנו לאנשים אשליית בטחון. משפחות של רופאים באנגליה המציאו את המלקחיים ושמרו עליהם בסוד. המיילדות נהגו להזעיק את הרופא עם המלקחיים אם הלידה הייתה מסתבכת ובשלב מסוים זה הפך לאופנה בקרב נשות אצולה שרופא עם מלקחיים יהיה נוכח בהיכון בלידות שלהן. היום המיילדות ירדו מגדולתן וחשיבותן והן כפופות לרציונל הגברי-רפואי.

העשייה הרפואית בירוקרטית מאד ומונעת משיקולים כלכליים, מושפעת מתביעות משפטיות ומחדירה של טכנולוגיות. הכפפת תחום ההיריון לרציונל הזה והכתרת הגניקולוג כ"אבא" של ההיריון, היא חיבור כפוי שיש לו מחיר עבור האישה ההרה. עבור הרופא, ההיריון הוא סוג של מחלה, שק של אפשרויות סיבוך. סדרת הפרוצדורות של מעקב ההיריון בא לכסות את כל האפשרויות שמשהו רע יקרה ואינו מהווה ליווי היריון מהפן הנפשי המורכב שלו ומהפן החיובי שלו.

הרפואה אינה רואה את האישה וזה לא תפקידה. היא מנסה לסכל את כל הסיכונים האפשריים בהריונה. לכן כמות אדירה של בדיקות מוצגת כמחויבת המציאות, האישה מוקפת בחשיבה שלילית וחרדות והביטחון שלה יורד. העשייה הרפואית מבוססת על יוצא הדופן. גם אם הסיכוי להדבקות בנגיף CMV או להיפרדות שליה בזמן ההיריון הם נמוכים, התנהגות הרופאים והמסר של הספרים המדריכים בתחום הופכים את זה לאפשרות ממשית עבור האישה ומעוררים חרדות שלא תמיד במקומן והמובילות לעוד בדיקות יקרות ולעשיית ייתר שמפריעה את שלוות ההיריון.

לא בטוח שרופא הנשים הוא האדם המתאים ביותר ללוות את ההיריון ויש כבר מספיק מחקרים של רופאים שטוענים שאחיות או רופאי משפחה מתאימים יותר למשימה ושיש להחזיר לאישה ההרה קצת יותר שליטה על התהליך. ליווי היריון הוא תהליך פסיכולוגי מורכב שבו צריך לראות את האישה שמולך כמכלול ואילו הרופא רואה את כל ההריונות בסיכון נמוך באותו שק שהוא לא צריך להתעסק איתו בכלל. אם הכול בסדר, את רואה את הרופא שלך לשעה וחצי נטו (כ-10 מפגשים של 10 דקות) כל משך ההיריון, ולרוב תהיותיך אין מענה. כשחברתי ליאת שאלה את רופא הנשים הקודם שלה על נחיצותה של פרוצדורה מסוימת, תשובתו הייתה : "למה? כובע. מה, אני אתחיל להסביר לך עכשיו?!"

רופא נשים שרוצה לעשות אולטרסאונד, פריון או אונקולוגיה גניקולוגית, חייב בתת התמחות נוספת. רק לליווי היריון אין צורך בשום הכשרה. זה בא עם הטריטוריה וככה זה גם נראה. יש יותר מדי רופאים שמתייחסים לליווי הזה כאל תופעת לוואי מעיקה של המקצוע. הרופא יחפה על קיצור הזמן מולך על ידי בדיקות נוספות, גם כי הוא מרוויח על זה כסף וכי הוא לא רוצה ילד פגום על הרקורד המקצועי שלו. הסיכונים וההפרעות לשלוות ההיריון שלך, על חשבונך. שלא נדבר על כמה זה עולה לך, להיות בהיריון. יש אנשים שפשוט אין להם כסף להיכנס לסיפור הזה. וזה כשאף אחד עוד לא כימת את קשר העלות/תועלת של הבדיקות הללו, ולרוב נקבל מהן הרבה פחות ממה שחשבנו שנקבל ונשלם מחיר כבד יותר על כך.

9 חודשים של חרדות

אומרים עלינו הישראלים שאנחנו שאננים, ש"יאללה, יהיה בסדר" היא סיסמה שאנחנו מטאטאים תחתיה הרבה דברים שחובה לעשות, אבל דווקא ברפואה ובהריונות, אנחנו פאראנואידים איומים. במדינת ישראל קיימת אינפלציה מטורפת וחסרת בסיס של בדיקות מעקב היריון. אנחנו מספר אחד בעולם בדיקור מיי שפיר, בדיקה שעשויה לגרום להפלת העובר בסיכוי של 1 ל-300, והיחידים שעושים כל כך הרבה אולטרסאונדים ועוד וגינאליים, שבארה"ב לא מעיזים להתעסק איתם.

מרוב פחד והפחדה, אין לנו שום פרופורציות ורוב הנשים הנושאות הריונות בריאים מפריעות את שלוות הריונן עם אינספור בדיקות מיותרות לכיסוי התחת של הרופאים ולהשתקת מצפונן. ישנן בדיקות שאין טעם להיכנס אליהן כלל כשאין חשד לבעיה כלשהי. לדוגמא שקיפות עורפית, שמגלה תסמונת דאון בעובר. למה בעצם להתאמץ לבדוק כזה דבר ללא חשד מוצק? וכמה פעמים כבר קרה שאנשים בחרו להפיל עוברים שככל הנראה היו בסדר גמור בגלל ספק גבולי בבדיקה הזו?

המצב האבסורדי הנוצר גורם לנשים לשלם מחיר כבד עד כדי אובדן העובר והחרדות המיותרות מפריעות להתפתחות הזהות האימהית והתהליכים הנפשיים של ההיריון. אמהות רבות מסרבות להקשר לעוברן עד שהן לא יודעות שהכול בסדר, ובינינו, גם כשהוא יצא עוד לא בטוח שהכול בסדר, אז איך אפשר לעבור את ההיריון מבלי לעבור את התהליך הנפשי הכרוך בו? מלכתחילה התהליך הזה נמתח על פני 9 חודשים כדי לאפשר את הטרנספורמציה ההדרגתית הזו ולא כדי להזין את הפחדים הכי גרועים שלנו. (קרלוס ממליץ פה על פתרון ביניים – להמציא לעובר "שם בטן", כינוי זמני, שמאפשר להתחבר אליו ולבנות את הפנטזיה שלו והזהות האימהית שלך, מבלי להתחייב לזהות שיעטה לכשייוולד).

לכל הבדיקות הללו יש פונקציה חברתית והיא לספק לנו ילד מושלם. החברה הישראלית סובלנית הרבה פחות מהחברה האמריקאית, למשל, לנכויות ופגמים. יש לנו תסביך אסתטי עם מושלמות שכתבתי עליו בעבר, בהקשר של מחקרה האנתרופולוגי של ד"ר מאירה וייס. והפחד מהפגום גורם לנו לשלם מחיר כבד. נשים לא נהנות מההיריון שלהן ומפסידות אותו כתהליך של צמיחה אישית ואת המחיר הן משלמות גם בלידה: רבע מהנשים היום יולדות בניתוח קיסרי, ואפשר לעגל לשליש אם מחשיבים גם את אלו שיולדות בהתערבות מכשירנית (מלקחיים או ואקום).

על השליש הזה נמנות נשים שבעצם לא יולדות את הילד שלהן בעצמן. הן מגיעות ללידה לא מוכנות, מפוחדות, ללא בטחון בעצמן, ובעצם משליכות את עצמן לזרועות הממסד, שמעדיף התערבות או זירוז, ורק "שייגמר כבר". הממסד מעדיף שהנשים ישלמו את המחיר מאשר שהוא ישלם מחיר כספי או יסתכן בתביעה משפטית. אפילו החיבור המתמיד למוניטור בעת הלידה מוביל להמון עשייה מיותרת שאינה משפרת בהכרח את הטיפול בתחלואה העוברית. ואני שואלת את עצמי, איזה מחיר אנחנו מוכנות לשלם על אשליית וודאות?

כחברה, המחיר שאנחנו משלמים מעורר שאלות פילוסופיות מוסריות אחרות. קרלוס מספר על רופא ידוע שגילה לאישה הרה שהיא נושאת עובר שכף יד שמאל חסרה לו ובאותה נשימה נטל את יומנו ושאל למתי היא רוצה לקבוע את הפסקת ההיריון. ההנחה הזו שאם פספסנו קצת, הכי קל יהיה לעשות delete ולהתחיל מחדש, הריבונות על ההיריון שניטלת מידי האישה עצמה – זה פשוט מקומם.

גבירתי, התינוק שלך מוכן

אנשים דוקרים את עצמם כל היום כדי לגלות דברים שבעבר לא ידענו ואולי עדיף שלא נדע. אח של ליאת חי את כל חייו עם כליה אחת בלבד ואיש לא ידע מזה עד שהוא עבר תאונת דרכים וקרע את הכליה. לפני זה הוא הספיק לחרוש את העולם, לקפוץ בנג'י ולתפקד כרגיל ומעלה. היום כשמגלים שלעובר שלך יש רק כליה אחת, רבים רצים להפיל ורופאים מניחים שתרצי להפיל, אפילו שידוע שאנשים מתפקדים מצוין עם כליה אחת.

כחברה שכרגע סיימה לפענח את הגנום האנושי, עוסקת בהנדסה גנטית ויודעת לשבט, אנו נדרשים לשאלה המוסרית האם נרצה לייצר רק ילדים מושלמים מעתה ומה המשמעות של זה לגבינו? לחובבי ניטשה שביניכם שחושבים שאין פגם ברצון להשבחת הגזע, אני ממליצה לראות את הסרט "גטקה", עליו כתבתי היום בהקשר זה, ולחשוב שוב.

שלא תבינו לא נכון, אף אחד פה לא ממליץ לכן לשבת בבית ולחכות להפתעות שייוולדו. אבל תחזירו לעצמכן את הכוח ואת שיקול הדעת שהשארתן אצל הרופא, אל תיכנעו לסיר הלחץ הסביבתי במדינה הזו , מצד הקרובים הדואגים שלא בוטחים בכן ומעוררים בכן רגשות אשם שאתן לא מכסות את עצמכן מכל הכיוונים. קחו אחריות על ההיריון שלכן כתהליך, שהוא שלכן. תיהנו ממנו, תחזירו את הפן הרפואי שלו לפרופורציות הראויות, תחקרו, תשמרו על חשיבה ביקורתית ותתעלקו על הרופא שלכן כנגד רצונו, זו זכותכן.

נשים יולדות כמו שהן חיות, ואולי ההיריון הוא הזדמנות להתבונן על חייך. הרי אם לא הייתה לו משמעות של תהליך הוא לא היה נמשך 9 חודשים, ומזמן כבר היו מפתחים את טכנולוגיית האינקובאטור למצב שבו עוברך היה גדל בבי"ח ויום אחד הרופא היה מתקשר אליך ומודיע שהתינוק מוכן, רק תבואי להוציא אותו מהמוסך….

אל תקראו כל כך הרבה מדריכי היריון, אין באמת רצפטים ולא כל מה שנשים אחרות עשו מתאים לכן. סמכו על עצמכן. דברו עם אימא שלכן. ותכירו בעובדות – לא ניתן לנהל הריונות ללא סיכון. ללא סיכון אין סיכוי וחוסר הוודאות הוא מציאות חיינו. אל תתנו לפחדים של אחרים לדחוק אתכן לפינה ומצאו בעצמכן את האיזון בין השקט הנפשי שבמעקב, למרחב המחייה והיצירה שבחוסר הוודאות והוויתור על אשליית השליטה.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שי  On 13 באוגוסט 2003 at 23:55

    נראה שאין לך ברירה. את ישראלית שחיה במדינה של פחד ויראה. מנסים להפחיד אותך בכל מה שניתן. לפני הלידה, אחריה, ביחס לילד שחייו בסכנה בכל מקום, כביש, אלימות בבית ספר צבא קניון. פחד פחד פחד. המוות כאן מקודש יותר מהחיים.

    אולי אם אתן האמהות תפסיקו לפחד ותעבירו חוסר פחד זה לגברים שלכם – לא רק שיצאו לכן ילדים בריאים פיזית – הן גם יגדלו עם נפש חזקה שאולי תביא לנו בדורם מזור למחלות הפחד שדבקו ביהודי הנודד.

  • שי מרחובות  On 13 באוגוסט 2003 at 23:59

    מה אם קצת תמונות מנתניה ?

  • עומר  On 14 באוגוסט 2003 at 8:48

    נעשה מחקר אנתרופולוגי על ידי תלמידת תואר שני בנושא ספרות הריון בישראל וביפן. התוצאות היו די משעשעות – בעוד שספרי ההריון בעברית מלווים בתיאורים מלחמתיים ומדגישים את הסכנות בהריון, תמותה ומחלות, הרי שהספרות ביפן מדגישה את הטבעיות שבתהליך, את היותו המשך טבעי לקיום יחסים וסוגיית הסכנות מאוזכרת בפרופורציה המתאימה לה (אחוזון קטן). מניסיון של חברה שילדה עכשיו בארה"ב, אני יכול לומר ששם עושים הרבה פחות בדיקות (אגב בישראל עושים יותר בדיקות מכל מקום אחר) וההריון והלידה עברו עליה בצורה מאוד שלווה. ההריונות בארץ זה מלחמה (מול ההורים, הממסד הרפואי, הדעות הקדומות, הבדיקות).

  • כרמל  On 14 באוגוסט 2003 at 9:12

    שי – בהחלט! אני אורמת לא פעם באתר הזה שהפעולות שלנו מונעות או ע"י פחד או ע"י אהבה וצריך להרחיב את האחרון ע"ח הראשון, למרות הפחד….
    עומר – אני מכירה את המחקר של ציפי על יפן. ולצערנו כל דבר בארץ זה מלחמה.

  • ravit  On 14 באוגוסט 2003 at 11:15

    "הריון הוא לא מחלה" שומעת כל יולדת פוטנציאלית מהרגע שהיא מבשרת לאומה על הריונה ועד סופו. אבל להלן רשימה לא ממצה של כמה סימפוטים של "לא מחלה" זו:
    * הקאות (לרוב) החל מהשבוע השישי/שמיני במשך כחודש
    וחצי – חודשיים.
    * ורידים בולטים לפתע, כל רגל מפה טופוגרפית
    * עייפות כללית מוגברת
    * בקע באגן (וסליחה אם זה לא המונח הרפואי המדויק) פרץ אצל חברתי בשני הריונותיה – זה בא והולך, אבל כואב מאוד עד שהולך
    * נשירת שיער
    * בריחת סידן כללית, שיניים בפרט
    * כאבי גב
    * התנפחות קרסוליים
    * גלי חום

    וזו רשימה חלקית ביותר של תופעות שגרתיות לחלוטין, בהריונות שגרתיים ובריאים לחלוטין. אז כשמשהו משתבש…

    אין כל רע בבדיקות, ליווי ומעקב אבל, כמו כל דבר אחר בחיים – פרופורציות היא מילת המפתח, והן שתקבענה את המרחק בין הצורך בבדיקה לבין הפאניקה שהיא עלולה לעורר.

    נ.ב. קטן – לא מפילים עוברים, גם היום, על בסיס "כליה אחת". בדוק.

  • לימור  On 14 באוגוסט 2003 at 11:20

    רווית יקרה,
    אני מכירה יותר מזוג אחד שהפילו עובר בגלל שהוא היה בן והם רצו בת, או להיפך. זה הרבה יותר גרוע לדעתי.
    אולי לא כולם מפילים על כליה אחת, אבל מפילים על דברים מזעזעים לא פחות, כמו שסע בשפה.

  • ravit  On 14 באוגוסט 2003 at 11:55

    אולי לא שמת לב אבל הכותרת והסיום של מה שכתבתי קודם היה:

    מי שמפיל על סעיף מין היילוד, או על דברים רפואיים מינוריים (ומי אנחנו שנקבע עבור אחרים מה מינורי ומה לא?) צריך לחזור לטור של הגלידה. כלומר, איזה מן בן-אדם אתה? אין בין זה ובין הצורך / הרצון בבדיקות ולו קשר קלוש.
    הבדיקות הרפואיות נועדו על מנת למנוע מצבים בהם תינוקות נולדים לתוך חיים של סבל רפואי מתמשך ובלתי פתיר. לבחור צבע עיניים או מין או גובה, זה כבר סיפור אחר לגמרי ושייך לטור על גטקה.

    אני מכירה זוג ששם מבטחו באל וברבי, ולמרות שבדיקת החלבון העוברי לא יצאה "מוצלחת", בדיקה פולשנית כמו מי-שפיר לא באה בחשבון.
    היום הם מגדלים ילד עם פיגור קשה. קצרה היריעה מלתאר את חייהם ואת חייו הנוכחיים וכמובן העתידיים הצפויים לו כשאמא ואבא ילכו לגן-עדן.

    אני גם מכירה מישהי שאמרו לה בבדיקות המוקדמות שלא מוצאים לעובר דופק. אבל מכיוון שפרופורציות זה שם המשחק, ביקשו ממנה עוד לא להבהל ונתנו לעובר צ'אנס. עקבו אחריו מספר שבועות והיום היא ילדה מדהימה בת שנה.

  • ravit  On 14 באוגוסט 2003 at 11:56

    אחרי: "… קודם היה:"

  • בילי  On 14 באוגוסט 2003 at 16:56

    רופא נפלא.
    אחראי לשתי הפלות בהן הצחיק אותי והוריד את כל המתח.

    הפלות שבוצעו ללא כל פגם בעובר, אלא אך ורק מכיוון שלא היה מקום לילד חדש בחיי משפחתי.
    ככה זה, טיפשה לא לוקחת גלולות, אז מגרדים לה.

  • dalia  On 15 באוגוסט 2003 at 8:17

    לימור,

    המונח הנכון ל"שסע בשפה" הוא "שפה שסועה, ולפני שאת ממהרת לשפוט אנשים שמפילים עקב התופעה, מוטה אולי לקרוא ולהבין שחלק גדול מהמקרים אין המדובר רק בפגם אסתטי, אלא בתופעה שהפגם האסתטי הוא רק סימפטום אחד שלה – ויש איתה שלל סימפטומים אחרים ורעים – שאני לא מאלחת לאף ילד ולאף הורה המביא ילד לעולם.

  • dalia  On 15 באוגוסט 2003 at 8:21

    מה שנשמט מידיעת הציבור זה שפעמים רבות שפה שסועה הולכת עם חיך שסוע ובאה במתאם גבוה להפליא עם בעיות כמו חרשות, עיוורון ופיגור. רחוק רחוק מלהיות מום "קוסמטי" או "אסתטי".

  • Rogatka  On 19 באוגוסט 2003 at 15:50

    יען כי דליה
    חושפת את פגמי
    השפה השסועה שלך
    ואולי זה בכלל פגם גנטי
    וילדייך, אבוי לימור, יסבלו גם הם
    מהמום ויכתבו בתגובות
    "שסע בשפה" ולא "שפה שסועה".
    אבל דליה גם עניינית והיא
    מאלחת לך. כן. מין אילוח כזה נהדר.
    אני כל כך אוהב שמתקנים ומנמיכים
    את האחר בגלל האיות או חוסר הדיוק שלו.
    זה עושה לי את זה. את זה וגם דליות ברגליים.
    אולי בגלל שאת המום שממנו אני סובל –
    אי אפשר לתקן. אולי במוסך טוב ממש.
    מומבי. מומבה. מומבעסה.

  • הפעם בלי שם  On 30 באוגוסט 2003 at 8:27

    הגענו למסקנה שצריך לשאול את הרופאים מה המשמעות של כל בדיקה ואם היא מיותרת, לוותר. רופא אחד אמר לי ששתי האונות של ביתי (באולטרסאוד) לא שוות והכניס אותי לחרדות, הבן זונה. הרופא שלי לא עלה על זה שהיתה לי רעלת, לא נראה לו חשוד ההתנפחות וההרגשה הרעה שלי. החליטו לילד אותי בלי לומר לי כולם ובלי לשתף אותי. אבל זה יותר מכל אלו. בישראל כל הזמן ניגשו אלי והעירו לי שקר לילדה או חם, או שהיא רעבה ומה פתאום אני לא מניקה. אההההה!!!! נכנסים לך לחיים בישראל ובסוף מפשלים ביג טיים. אני כל כך כועסת על כולם, כל כך.

  • קורין  On 15 באוקטובר 2005 at 23:25

    אני רוצה לחזק את כל הקוראות היקרות (וגם הקוראים). אנא שרופאים לא ינסו לספר לכם סיפורים ולהפחיד אתכם. אם הקב"ה נתן לך הריון, תתפללי ותקווי לטוב. לאחר מכן, תבצעי את הבדיקות העיקריות שהן: בדיקות דם, ואולטראסאונד (לא חובה סקירת מערכות ובטח שלא חלבון עוברי ומי שפיר). התגלו הרבה הרבה פשלות, טעויות ואף טעויות שיכלו להסתיים בצורה טראגית של רופאים (גם במקרה שלי) שטענו שיש נקודה במוח "לא ברורה" או בעיות ומרעין בישין. לולי אמונתי הדתית וברכות שקיבלתי, כן כן מרבנים, לא יודעת אם הייתי מחזיקה בידיים את הילדים המקסימים, החייכנים הבריאים והחכמים שלי. אז בבקשה. מי שלא מאמינה, אז שלא תאמין בכלום, ותעשה את כל הבדיקות האפשריות, ואף תגיע לפרופסורים בחו"ל. אך מי שעושה את שלה, ומבקשת מהקב"ה מתוך אמונה פשוטה שיעשה את שלו, ואף תקרא קצת תהילים, זה יעזור הרבה יותר מאלף רופאים ואולטראסאונדים.

%d בלוגרים אהבו את זה: