ביס מידידו הטוב ביותר של האדם

 

מחוז גוויג'ו בדרום סין הוא המחוז העני והבלתי מפותח ביותר במדינה, בין השאר בגלל שהוא מלא שבטים משונים שהסינים בני ההאן אינם חפצים ביקרם, אז אפשר להגיד שזה סוג של גטו. עבור התרמילאי הממוצע מחוז כזה הוא פנינה נדירה אך משום מה מעטים הם התיירים שמתגלגלים לשם. אולי בגלל שסין הענקית מספקת כל כך הרבה אטרקציות מפתות יותר שכבר לא מגיעים לזה ואולי בגלל שגם ככה בלתי אפשרי להסתדר במדינה הזו בלי השפה. במחוז כמו גוויג'ו, אפשר להיתקע בעיר של מיליון תושבים שאף אחד לא יודע מילה באנגלית ולא היה בחייו בבייג'ין אפילו ובטח שלא אכפת לו ממך.

נכנסתי לחור הזה מסיבה אחת בלבד והיא לראיין את לואיזה למחקר שלי ולמעריב אונליין. לואיזה היא אולי הבחורה היחידה בכל המחוז שמדברת אנגלית שפויה ומשחקת אותה מדריכת תיירים פרטית. אבל לפני שהגענו אליה ציפה לנו לילה בעיר אחרת בשם אנשון, ושם גילינו את הסינים הרמאים, השקרנים והמגעילים ביותר במדינה. הם הפקיעו מחירים במלונות באדישות, הטעו אותנו במכוון בכתובות וידעו שניאלץ לחזור אליהם כי למלונות הזולים אין אישור להלין זרים. שבועיים לפני כן בדיוק לימדו אותי לצעוק בסלנג סיני "אתה חצוף, אתה חתיכת רמאי" והשתמשתי בזה הרבה וזה עורר מהומה סביבי ברחוב. למזלנו נכמרו רחמיה של אישה סינית חמודה שעבדה בחנות סמוכה והיא לקחה אותנו למלון זול שאין בו זרים ולקחה לנו חדר על שמה. איזה מזל שבכל גיהינום יש נשמה אחת טובה.

כשהגענו ללואיזה, היא לקחה אותנו לכפר שלא מסומן בכלל במפות, לצפות בפסטיבל שאף אחד לא יודע עליו. שיא הפסטיבל היה מלחמת שוורים ברוטאלית (אלה באלה, לא כמו בספרד). לואיזה דיווחה לנו באדישות שלפעמים יש קרבות תרנגולים או כלבים, תלוי מה בא למקומיים. סידרו לנו מקומות של כבוד בספסלים השמורים לנציגי הממשל. במקום הנידח הזה שלאנשים יש בו בקושי זכויות, לא שמעו על "תנו לחיות לחיות". אחר כך נשות שבט המיאו המקומי, שגם לואיזה נמנית עליו, יצאו במחול והגברים ניגנו בחמת חלילים באופן מרשים למדי.

רק אוכל לא היה. כלומר היה אבל העדפנו לא לגעת. השמועות מספרות שהסינים אוכלים כל דבר שזז ושהם רואים בכלבים מזון גורמה. הכול נכון בתיאוריה, אבל נדיר שמטייל במסלול הפופולארי יראה מנת כלב, אלא אם הוא יבקש אותה ספציפית במסעדה יוקרתית והיא תעלה לו בהתאם. עד שהגענו לגוויג'ו כבר הספקנו לשכוח את השמועות והתרגלנו לרעיון שרוב הבשרים החשודים שניתקל בהם יהיו חזיר. אבל פתאום, על חלון הראווה של המסעדה הראשית בכפר מופיע ציור ברור מאד של כלב ומבחוץ היה סל שבצבצו ממנו אצבעות של פינצ'ר. התמונה הזו על חלון המסעדה החזירה אותנו למיתוסים ולמציאות ואם לא היה די בשוורים, עכשיו בכלל הלך התיאבון.

המשכנו לסייר במחוז הנידח כשפנינו לעבר מחוז גווילין המתויר יותר. בדרך עברנו בעיירה מוזנחת בשם רונג'יאנג שלא הבנו למה המליצו לנו לעצור שם ללילה. בבוקר יום ראשון כשקמנו וגילינו שזה יום שוק, הבנו מיד מה האטרקציה. כפריים בבגדים ססגוניים זרמו מההרים שמסביב, אנשים עצרו בכל פינה כדי להחליף ביניהם ירך חזיר בשוק של כלב וכאלה. מעודי לא הייתי בעיר שהיא כולה שוק ועוד שוק כה ססגוני וכה ריק מתיירים. אבל אחרי שעת שוטטות קסומה שגירתה את כל החושים, הסאה גדשה.

בשוק הזה של רונג'יאנג ראיתי דברים שקיבת אנוש לא תעמוד בהם. הייתה שם איזו סמטה שבה ממש אפשר היה לשמוע את צווחותיהן של החיות שעורן נפשט מהן באדישות בעודן בחיים ולדרוך על הדם הניגר מסביב בכל הסמטה. בהחלט לא משהו שנותנים לתיירים לראות. לא הצלחנו להתבונן, אלא לפרקים, ובעיקר דרך עדשת המצלמה המגוננת. החלק הזה של סין הוא בהחלט קמפיין משכנע לצמחונות.

נקודת החן שהייתה שווה את כל המסע הזה היה הכפר הקסום והערפילי, ג'אושינג, המתהדר בלא פחות מחמישה מגדלי תוף עתיקים, על שטח פנים כה קטן. מגדלי התוף שמשו להעברת מסרים למרחק וכיום הם מונומנטים ארכיטקטוניים ריקים מתופים. שהינו שם יומיים בלי לעשות כלום, רק ללכת ברחובות ולהביט באנשים העמלים, בבתים הציוריים, הרגשנו כמו באגדה סינית. תוך יממה כולם הכירו וברכו אותנו, ואפילו כלב קטנטן של אחד הילדים התיידד איתנו ברחוב הראשי ושמחנו שהם יודעים לראותו כחיית מחמד ולא כמזון. הפעם היינו בגן עדן וכל הזמן חשבנו מה יקרה למקום הזה אם יתחילו להגיע לפה תיירים חלילה.

ג'אושינג הקסומה, מבט מאחד הגשרים

בבוקר השלישי התעוררנו ומשהו באוויר היה חסר. חשנו נטושים. נטולי אבקת קסמים. יצאנו לרחוב בחשדנות וגילינו שהשמש זרחה על הכפר. אחרי יומיים של ערפל מאגי, הכפר נראה כאילו כישוף הוסר מעליו. ואנחנו, שדווקא אהבנו את הכישוף, הבנו שזה הזמן לעלות על האוטובוס היומי ולעזוב גם כן. אבל לפני כן הלכנו לאכול בפעם האחרונה את מנת האורז המטוגן עם החצילים הכה אהובה עלינו, ברחוב הראשי. כשהגענו לפתח הדוכן הקבוע שלנו, חיכתה לנו הפתעה מחרידה. על השולחן שעליו הוגשה תמיד ארוחתנו, שכב על גבו הכלבלב שליטפנו אתמול, פניו בתנוחת זעקה מרה, בטנו פעורה ותוכן קרביו נמכרים בגרמים למילוי כיסונים, כנראה. ללא עיכובים מיותרים וללא פרידות דרמטיות, מיהרנו לברוח משם לעבר האוטובוס.

על הודו אומרים שאי אפשר להישאר אליה אדישים, שהיא נוגעת בך לעומק בין אם תעורר אהבה או סלידה, אבל אי אפשר שלא תעורר בך רגש חזק. בצד הפראי הזה של סין הדברים עובדים אחרת. הפליאה והגועל הולכים יד ביד, מתעוררים בד בבד, וכשאתה לא מצליח גם לצעוק "וואו" וגם להקיא באותה נשימה, אתה פשוט קופא. שותק. עד שאתה מצליח לעכל את החוויה ולדבר עליה, אתה כבר מוקף רוכלים סינים דוברי אנגלית ועשרות תיירים במקום אחר וסטרילי לגמרי. וכולם חושבים שנותרת אדיש.

(למי שלא הבין כל הלינקים במאמר הם תמונות יפייפיות שנפתחות בפופ-אפ. תקליקו)

 

עוד על סין:

 על פרטיות ונוחיות בסין

יותר עקומה מפיזה

SARS באוזן

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • עדי תורן  On 13 בדצמבר 2003 at 12:42

    לא יצא לי עדיין לטייל בעולם, אבל נורא חשוב לי שישארו מקומות יפים ולא מתויירים להיות בהם, כמו הכפר הזה. אני רק רוצה להגיד שנורא חבל שציינת את שם הכפר והאיזור, כי זה יכול להרוג את הקסם והפשטות שבמקום לא מתוייר…
    זה לא שבגלל שכתבת את שם הכפר עכשיו יזרמו אליו מטיילים בהמוניהם… אבל זה מוסיף לזה… צריך לשמור על המקומות הנידחים, שישארו כמה שיותר נידחים…

    וחוץ מזה, נהניתי מאוד!

%d בלוגרים אהבו את זה: