סקס והאי הקריבי

"מה עוד יש לעשות בקובה חוץ מלגעת בקובנים?" אמר לי סוכן הנסיעות שלי לפני שטסתי. ובכן לאחר שחזרתי הייתי מוסיפה על זה – תרתי משמע.

ב-1997 הייתי באיסלה מוחרס במכסיקו ועמדתי להיכנס לקובה עם 3 בחורים ישראלים. אותו לילה הגיע לאי בחור ישראלי שחזר מקובה והלהיב אותנו בסיפורים. הוא לא הפסיק לדבר על זה שכל הנשים בקובה זונות בפוטנציה. הוא סיפר שנשים דופקות על דלת המלון שלו בלילה, שאבות ניגשו אליו עם בנותיהם הקטינות. הרגשתי שעדיף לתת לבנים לעשות את המסע הזה לבד והמשכתי לארה"ב.

לקובה של 2003 יש תיירות-סקס הרבה יותר מוצנעת אחרי שהממשלה החליטה להיכנס חזק בתופעה, אבל כמו שמציעים לך סיגרים ברחוב יציעו לך גם נשים. לא פעם ישבנו במועדונים ליד איטלקים זקנים עם כוסיות מולאטיות קטינות. לידיד גרמני שלנו, שבת הזוג שלו נראית קצת כמו מקומית, ניגשו כמה פעמים להציע לו מישהי "יותר זולה ממנה".

כחבורה של נשים בגווני הבלונד השונים, גילינו שקובה הקצבית והבטוחה היא גן עדן גם לנשים. אם רצינו יכולנו להיות דאבל תלמה ולואיז או לעשות בקלות אפליקציה ל"סקס והעיר הגדולה" בהוואנה. קובה היא ה-מקום למסיבת רווקות אחת גדולה, זה בטוח. מי שהקטע שלה זה להתנסות עם הערסים המולאטים בקצב הסלסה הגיעה למקום הנכון. בשביל לתפוס קובני, כל קובני שבו תחפצי, צריך רק להצביע עליו ולעשות לו "פססססט…", או "טצסססט". זאת גם הצורה שהם יתחילו איתך (בממוצע כל שלושים שניות, בדקנו את זה!) וזה הצליל שתשמעי הכי הרבה בקובה. אל תטרחי להעלב, עוד תתגעגעי לזה…

בקובה לא קוראים כך רק לחתולים ואין בכך נימה של זלזול, ככה דורשים את תשומת ליבו של כל אחד, ממלצר ועד למנהל הבנק שלך. לוקח זמן להתרגל לזה שמלצר מתעלם מקריאות ה"סליחה" שלך, אבל אם תתייחסי אליו כמו לחתול הוא מסתובב מיד ומביא את החשבון; אבל זה כזה נחמד שאני לפחות חזרתי הביתה עם ההרגל המגונה. ואם תשמעו השנה על איזו מתרגלת שבמקום לזרוק גירים היא עושה "פסססססססססט, אתה שם בכיסאות הזולים, אוסקוט", תדעו במי מדובר. האמת היא שאתם צריכים לשמוע איך קובני עושה פססססט וטצסססט, זה משהו שקשה להעביר בטקסט.

אנשים חד פעמיים – השתמש וזרוק

את הגבר הקובני מעניינים רק שני דברים –Amor ודולר. לא משנה כמה חסר אינטרסים, הוגן, מבוסס או מרתק הוא עלול להיראות לך – אם הוא יזם את התקשורת הראשונה ביניכם, הוא רוצה משהו ועכשיו זה רק עניין של זמן לברר מה. אין להם שם משהו יותר טוב לעשות אז הוא לא יתנגד להעביר איתך ערב בכיף. הם לא עם חמדן, הוא יסתפק גם בבירה על חשבונך או דולר למונית הביתה ואם אפשר נשיקה על הדרך, mi amor.

החיכוך הגבוה, תרתי משמע, עם האוכלוסייה המקומית הוא אחת החוויות המרכזיות בקובה ולפעמים צריך לתת לזה לזרום גם כשיודעים שאינטרס מסוים אורב לנו בפינה. זה חלק מהעניין. תמורת הזמנה למשקה קל אפשר להעביר ערב מקסים ומלא הרפתקאות מחוץ למסלול המתוייר בליווי מקומי, ועם הזמן מפתחים את החוש מתי ואיך לשים את הגבול.

אני פיתחתי שם את תיאוריית "האנשים החד פעמיים". בדרך כלל כשמכירים אנשים באיזה ערב הם מזדרזים לקבוע אתך גם למחרת ולסגור לך תוכנית הרפתקאות לכל היום. הניסיון לימד אותנו לקבוע ולעולם לא לקיים את המפגש. המקומיים, מצדם, מעולם לא הופתעו או נעלבו מכך. כל הצדדים ידעו שמוטב לקטוע בשיא, לפני שהם יתפתו לעבור את הגבול הגופני או הכלכלי והחוויה המשותפת תיהרס.

נעה ורינה שהצטרפו אלינו רק כעבור ארבעה ימים ולא תמיד הקשיבו לנו, הגיעו כמה פעמים לסף שהורס את החוויה. היה איזה אידיוט שקבע עם נועה למחרת במשרדי ההגירה שהיא תחתום לו על מסמך שמאפשר לו להסתובב איתנו כל היום. מכיוון ששאר המטרידנים שפגשנו לא נזקקו למסמכים מיוחדים כדי להתעלק עלינו, חשדתי שהוא רצה להחתים אותה על מסמכי נישואין בטעות. אי הופעתה לפגישת הבוקר לא מנעה ממנו להתעלק עליה שוב ב"בית המוסיקה" בערב, כאילו כלום.

מפגשים עם אנשים מיוחדים

היתרון שלי כדוברת ספרדית היה, שפה ושם באורח נדיר הצלחתי להכיר כמה אנשים מיוחדים לכמה שעות מיוחדות ללא תנאי, כאלו שאפשר היה לפגוש גם למחרת. לפניכם דוגמיות מהקובנים, משני הסוגים, שעשו לנו את הטיול:

את חורחה הראסטה-מאן וחברו דמוי הברוס וויליס, הכרנו בקרנבל חגיגות סוף הקיץ בסנטיאגו. ברוס היה הבחור האינטליגנטי ביותר שהכרתי בקובה וניכר היה שהוא מבוסס יותר כלכלית באופן יחסי, שכן הוא טייל ברחבי קובה, מה שרוב הקובנים לא עושים. "יש לקובה הרבה סודות תרבותיים רדומים" הוא לוחש לי בספרדית. כאיש צבא לשעבר, הוא עזר לאמן את הגרילה באנגולה ופגש מרחוק גם כמה ישראלים שעזרו לאמן את הצבא מנגד. נחמד, אה?

כשחתכנו הביתה חורחה ליווה אותנו ושניהם קבעו איתנו לארוחת בוקר למחרת ונסיעה לטירה עתיקה מחוץ לעיר. את חורחה קלטתי בשניות מבין אלף שנראים כמוהו. הוא הרי מתכנת במקצועו, ולי יש חוש להייטק גם כשזה מסתתר מאחורי ראסטות. מכיוון שכל העיר הייתה ברחוב, כמו אצלנו ביום כיפור, יצא לנו במקרה גם לפגוש את ההורים שלו מטיילים בין הבמות. אבא רופא משפטי ואימא אחות. אבא מרוויח 30 דולר לחודש שזה הון עתק. אימא 6 דולר, לשם השוואה.

האתגר שלנו היה לחצות קהל צפוף של פושטקים שצבאו על במת הראפרים ואי אפשר היה לעבור ברחוב מבלי לעבור בתוכם. חורחה האמיץ תפס ביד אחת את השעון של ליבי וביד שניה את הפאוץ' שלי וחתך דרך הקהל בבטחה. שתינו הרגשנו איך בצפיפות עשרות ידיים נשלחות לעבר כל מקום בגוף שלנו שבו אפשר למצוא אהבה או דולר והבנו כמה שלא היינו מצליחות לעבור את זה לבד, בקושי הצלחנו עם חורחה. בנקודה מסוימת הוא צעק "אל תגעו בהן, הן הנשים שלי" ואפילו כמעט הלך מכות עם איזה פושטק שחשב שלעם הקובני המנוצל יש זכות על הפאוץ' הקפיטליסטי שלי.

אחרי שעברנו את הבמה הזו חורחה היה גיבור היום שלנו, סמכנו עליו באלף אחוז ומיהרתי להכריז עליו כחסר האינטרסים הראשון שלנו בקובה. כשהגענו הביתה הוא עישן עם ליבי סיגריה במרפסת ודיברנו על אימייל. גישה פרטית לאימייל בקובה יש רק לכמה משפחות בהוואנה. אפילו למתכנת אין פה אימייל. "אם את רוצה שאשלח לך אימייל, נקפוץ מחר בבוקר לקפה אינטרנט ותפתחי לי חשבון, זה עולה בסך הכול 5 דולר לשעה, תקני לי כרטיס בסיסי של חמש שעות ואני אשלח לך המון אימיילים".

ליבי ואני החלפנו מבטים מחויכים ושתינו הבנו ששעות החסד תמו ושכבר לא נופיע לפגישת הבוקר. לפני שהוא הלך הוא ביקש דולר למונית הביתה, "אני אחזיר לך בבוקר" הוא הוסיף. ואני מלמלתי לעצמי בערבית "בוקרה פי אל-מישמיש"…. לטירה העתיקה שמחוץ לעיר נסענו בסוף עם קובנית אחרת, לורצ'ן. קובנית מיוחדת במינה ורב פעמית בהחלט שהתמזל מזלי להכיר קודם לכן, בברקואה.

התגלגלתי במקרה לקאסה של מריה בברקואה, וגיליתי שאני בקאסה הכי שווה בעיירה: יש לי קומה משלי, נוף לים ואני מול המלון של הרוסייה המיתולוגית שאירחה את צ'ה גווארה בחדר מס' 3 פעם. הבת של מריה, לורצ'ן, סטודנטית להיסטוריה באוניברסיטת סנטיאגו, הייתה במקרה בביקור החודשי שלה בבית והרווח היה כולו שלי.

לורצ'ן הסתברה כבחורה מקסימה וצינית שאפשר לנהל איתה שיחות כמו עם חברה בארץ, מצ'ה גווארה ועד למטריקס רילודד. ומכיוון שיש לה גישה לאימייל באוניברסיטה אנחנו עדיין בקשר הדוק. גם ליבי התאהבה בה מיד, אפילו שהיא לא דיברה מילה באנגלית. וזאת בחורה שתמיד הוציאה ארנק לשלם על עצמה (וכמובן שלא נתנו לה!), ואפילו הביאה לנו מתנות. באמת נדירה.

ועוד בברקואה, באחד הבקרים פצחתי בטיול רגלי בן שלוש שעות לאורך החוף עד לנקודת החיבור של אחד הנהרות אל הים. מלפני הלך במשך כשעה נער מקומי עם שני כלבי תחש, אב ובנו. הכלב הקטן קצת פחד מהקצף ובאחד הגלים הפתאומיים קפצתי להציל אותו. זה גרם לצעיר לפתוח בשיחה הססנית.

לאחר שעה וחצי כבר היינו כולנו חברים טובים ואפילו לא שאלתי לשמו. הוא היה בסך הכול בן 18 ועמד להתחיל ללמוד מחשבים. אמרתי לכם שיש לי מגנט פנימי לאנשי הייטק….

"את יודעת שאת הזרה הראשונה שאני מדבר איתה?" הוא אומר לי פתאום. "איך זה יתכן, בעיירה המתויירת הזו?" אני מקשה. "כל הזרים חושבים שהקובנים תמיד רוצים מהם משהו והם בדרך כלל צודקים" הוא עונה. "אני לא אוהב חברויות מבוססות אינטרס ואני לא אוהב שמסתכלים עלי בצורה כזו, אז אני לא מתקשר איתם".

"אז לכבוד הוא לי" אני משיבה ומתכוונת לכך. היה בו משהו כל כך אצילי שפשוט נהניתי מכל דקה בחברתו. נפרדנו בלחיצת יד חמה והודיתי לו על השעות המיוחדות במים. כן ירבו אנשים כאלה.

בטרינידד התיידדנו עם איזק קרוז, ראפר-סלסה במקצועו. איזק הופיע כל ערב עם להקת סלסה מקומית וההתמחות שלו היא לאלתר מילים על המקום. הוא אפילו זכה באיזה פרס טלוויזיה על כך. הוא הקדיש לנו שירים מעל הבמה ואילתר עלינו טקסטים בלייב. בעת שלא שר, הוא ישב לידינו, השמיע לנו מוסיקה שלו ושל חברים שלו מהדיסק-מן שנשא איתו לכל מקום וכתב לנו את הפילוסופיות שלו על קבלות שמצא בכיסים שלו.

אני חשבתי שהוא דומה נורא לשחקן האמריקאי הזה, קובה גודינג ג'וניור. הוא טען שכבר אמרו לו את זה לא פעם. הוא היה חמוד, קצת מוזר, אבל בסך הכול לא רצה מאיתנו שום דבר מיוחד. אולי למכור את הדיסקים שלו, אבל הוא היה מספיק עדין עם זה שכמעט לא שמנו לב.

ולבסוף, מריה אלנה ומשפחתה. 4 דורות שגרים באותו הבית בהוואנה ועדיין יש שם שני חדרים להשכיר לנו. הבית הכי שווה ובייתי שהיינו בו והמקום היחיד בחו"ל שהרגשתי בו אי פעם בבית. מריה אלנה הייתה לנו אימא שנייה וגם כשנסענו ממנה נשברנו וחזרנו תוך יום.

היא טיפלה בנו כמו מלכות, עשתה לנו שוקו חם משוקולד אמיתי בבוקר והנכדים, אלבארו ומאוריציו, שיחקו איתנו כל היום. למריה יש בן שחי בהולנד ולכן היא נוסעת מדי פעם לאירופה, יציאה נדירה בקובה. אני חושבת שהדבר שהכי גרם לי להרגיש בבית אצלה זה שיש לה סכו"ם ומגבות מאיקאה בהולנד, וזה הרגיש כל כך נתניה, שממש התרגשתי.

צחוק הגורל הוא שיצא לי במקרה לדרוך באיקאה ביום השני לחזרתי לארץ וכל הדרך לקופות לא הפסקתי לחשוב על הוואנה…

 

עוד על קובה:

בואנה ויסטה היפ-הופ קלאב

בואנה ויסטה קומיוניסט קלאב

צ'ה גווארה, ג'ים מוריסון ובן לאדן נכנסים למסעדה….

קובה – אפיבלוג

מעניין לקרוא בהקשר:

על תיירות סקס של נשים בג'מייקה – בקרוב בקובה?

 

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • June  On 9 באוקטובר 2003 at 9:36

    לקרוא סיפורי קובה ססגוניים שכאלה. יופי יופי. צריך לשלוח אותך לטיולים כל הזמן.

  • אריק  On 10 באוקטובר 2003 at 11:38

    בהחלט מעורר תיאבון לנסוע

  • נדב  On 28 באוקטובר 2003 at 0:12

    צמרמורות עונג עוברות בגבי כשאני קורא את הדברים ורואה את התמונות ונזכר בשבועיים הנפלאים והמדהימים שעברתי בקובה. מסנטיאגו, עד קמאגוויי, טרינידד והוואנה. האנשים והנשים והחוויות והאהבה. נפלא! פשוט נפלא

  • זכריה זיגי בידני  On 27 במאי 2004 at 22:50

    לראות את קובה בשבילי זה טעם החיים לגביי זהו גן העדן האולטימטיבי ביקרתי בכל קובה . מסנטיאגו , דרך גואנטנמו, באימוס, בראקואה, הולגין,קמווי,סנטה קלרה,סיינגואפוס,פינר דל ריו, ויניאליס וכמובן הוואנה היפיפיה,אין לי מילים זוהי חוויה אדירה, ואני חוזר לקובה לעוד הרבה ביקורים אני מרגיש שם כמו קובני זיגי

  • טטיאנה  On 24 בספטמבר 2007 at 23:55

    קראתי ןנדלקתי על קובה 🙂
    עכשיו אני חייבת לנסוע לשם להתפרק

  • אלון  On 21 באפריל 2008 at 11:34

    סקס בקובה זה לא סקס ישראלי

%d בלוגרים אהבו את זה: