צ'ה גווארה, ג'ים מוריסון ובן לאדן נכנסים למסעדה….

מה אומר מתוסבך אחד על מתוסבך אחר?

"Che was the most complete human being of our age."
-Jean-Paul Sartre

אני מניחה שאין פה אף אחד שלא יודע מי זה צ'ה גווארה. זה כמו לא לדעת מי זה אלביס, לנון, ג'יימס דין, ג'ים מוריסון או מרילין מונרו, להבדיל.

להבדיל, אמרתי? האומנם, להבדיל?

בטיול בקובה התחלתי לחשוב שיש יותר מהמשותף מאשר הבדל בין הח'ברה האלה. (ואני לא מתכוונת לזה שצ'ה השמין כמו אלביס בערוב ימיו). כולם אייקונים תרבותיים שגדלו מעבר לכל פרופורציה לבני האדם שהם היו. כולם מתו לפני גיל 40 בנסיבות טראגיות שהפכו אותם לחצי מרטירים. לכולם יש מעריצים עד היום בכל העולם והם מתנוססים כהדפסי פופ ארט על חולצות טי שירט. כולם אלים ללא מקדש, אנשים ללא זמן.

ולדעתי יש ביניהם משהו משותף גם במובן הפנימי העמוק יותר. כולם אנשים שנחשבו למדהימים וגדולים מהחיים, אבל הם עצמם לא ידעו שקט פנימי, לא הפנימו מה זה באמת להיות, לחיות. או בפשטות: הם היו מתוסבכים. הם חיפשו את עצמם מחוץ לעצמם בנואשות, בחרו בבריחה הגדולה מן ההתמודדות בפנים אל היצירה כלפי חוץ. והיצירה הייתה נועזת ונואשת, רעשנית והרפתקנית. הכול כדי לכסות על הריק שבפנים והפחד מהיציבות. ועל מה אנחנו מעריצים אותם, במקום לחוש כלפיהם חמלה? אנחנו תופסים את חייהם כחופש, כפנטזיה, אבל לי נראה שהם היו מונעים מפחד.

בין צ'ה לבן לאדן

בזמן שקניתי לעצמי חולצת צ'ה גווארה כמתחייב מתיירת בקובה, תהיתי מה הופך אנשים

ליבי וצ'ה

מסוימים לאייקון תרבותי ששורד על פני דורות רבים. הנזכרים מעלה אינם היחידים מסוגם אבל הם היחידים שתפסו פיסת טריטוריה בזיכרון הציבורי הבוגדני.

הנה, קורט קוביין ניסה להיכנס לרשימה הזו, אבל לדעתי הוא לא הצליח. לא בטווח הארוך ומבחן הדורות. הנה, זה כבר דועך. ופידל קסטרו לעולם לא יהיה במעמד האיקוני של צ'ה גווארה, גם אם ירצחו אותו בפתאומיות.

אז כולם יודעים בגדול מי זה צ'ה גווארה אבל טיול בקובה מספק הזדמנות ללמוד עליו קצת יותר והאמת, כל עובדה נוספת שלמדנו עוררה בנו סקרנות לגלות עוד. אז בואו ניישר קו שנייה על השלד הביוגראפי הגס:

הוא היה רופא מארגנטינה, אידיאליסט שאהב את אמריקה הלטינית ורצה לעזור למגר בה את העוני. יצא לו להיות בגואטמלה כשה-CIA עזרו שם להפיל את השלטון והוא לא אהב את דרכו של השלטון החדש. הוא פיתח שנאה לאמריקאים וחיבה למרקסיזם. כשהעיפו אותו מגואטמלה הוא פגש את פידל ויחד הם הלכו לעשות מהפכה בקובה. הם התנהגו כמו הטאליבן, גידלו זקנים וחיו בהרים ולאט לאט "כבשו" את כל קובה.

כשפידל כונן ממשלה צ'ה קיבל אזרחות קובנית ותפקיד שר. הוא עבד לצד פועלי תעשייה והרים תינוקות על הידיים הרבה לפני המודעות לכך שזה פוליטקלי קורקט להצטלם עם זה. הייתה לו אישה ויש לו ילד אבל הקובנים העלו אותו לדרגת על-אדם ולכן אין שום התייחסות לביוגרפיה האישית שלו או למספר האנשים שנהרגו מידיו/בגללו. לוחם חופש זו מילה נרדפת לטרוריסט, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים.

אחרי כשנה בתפקיד הוא הגיש את התפטרותו והלך לסייע במהפכות אחרות באפריקה, ואחר כך חזר לדרום אמריקה. בזמן שהאמריקאים היו חמים על הקומוניזם ונלחמו בויאטנם, טבע צ'ה את האמרה המפורסמת: " two, three, many Vietnams" והתכוון לעזור לזה לקרות. בנקודה הזו האמריקאים החליטו שחיסול של טרוריסט אחד יחסוך להם התעסקות עם כמה וכמה מדינות אחר כך. ב-1969 הוא נתפש בבוליביה וחוסל. זה כמובן עשה ממנו קדוש מעונה והשאר היסטוריה. האם אני היחידה שחשבה על ההקבלה לבן לאדן?

עם כל הכבוד להבדלים הדקים, גם הפרצוף של בן לאדן התחיל להופיע בפרסומות וטי שירטס ויש לי תחושה שאם האמריקאים אכן יהרגו אותו, הנכדים שלנו עלולים להעריץ אותו מבלי לזכור יותר מדי מה הוא עשה. רק לזכור שהוא היה חכם, יפה, גיבור ומחויב למטרה שלו. לבן לאדן יש את כל התכונות כמתחייב מאייקון תרבותי פוטנציאלי. גם את התכונה הפנימית הזו שאני טוענת לה. אדם שלא יודע לחולל מהפכה בתוכו ולכן הוא מנסה לחולל אותה בחוץ. ההשוואה לצ'ה מתבקשת ולא רק במובן של עובדות יבשות.

ליצור מתוך חסך

הציבור הרחב הוא ציבור של שגרה. הוא אולי חולם הרפתקאות וחציית גבולות אבל הוא חי שגרה ומסתפק בקנאה והערצה כלפי מי שמעז לממש את חלומותיו בחיים. אנשים כמו צ'ה, מוריסון, דין, מונרו וכד', ואתם יודעים מה, גם בן לאדן – הם אנשים שויתרו על חיי שגרה. הם יצאו למסע הרפתקאות אינסופי. אצל חלקם זה התבטא בנדודים פיזיים ממש ואצל אחרים בבדיקת גבולות הגוף והנפש. סמים זו דרך מצוינת לכך.

אנשים כמו אלביס, מונרו או דין, שהיו נערצים עד כדי טירוף, לכאורה היה להם כל מה שרצו ועדיין הם עשו הכול כדי לדפוק לעצמם את החיים. מה הם חיפשו? לדעתי, את הדבר היחיד שלא היה להם וזה מושג מי הם. שקט פנימי. האנשים האלה רצו משהו שיש לאיזו עקרת בית בגליל והם אפילו לא ידעו שלשם הם הולכים, כי הם נהרגו בזמן בדיקת הגבולות העיקשת שלהם.

אם החיפוש העצמי שלהם היה פחות מושלך על הסביבה החיצונית, פחות נחוש, פחות נואש, הם היו זוכים לעוד כמה שנות חסד על הפלנטה. אבל אולי היו מאבדים את מעמדם האלילי. כי את הנחישות הנואשת הזו אנחנו מעריצים. ויש לי תחושה שהמסע הפנימי הזה היה מסתיים באישה, שני ילדים, כלב ווילה באריזונה. כל מי שמנסה לשנות את העולם, את עולמו שלו הוא מנסה לשנות ולא משנה מה הוא חושב שהוא מספר לעצמו. אולי בגלל זה שרי אריסון ניסתה לעשות פה הפוך על הפוך ולהתחיל את השינוי מבפנים. כי כשהשקט מגיע מבפנים, הוא מתבטא כלפי חוץ בצניעות השגרתית הגדולה ביותר. שמעתי איזה מורה לשיטות לחימה אומר פעם שהנירוונה נראית מבחוץ כיציבות מנומנמת.

אבל בואו נחזור שנייה לצ'ה. המקום היחיד שבו באמת הצליח לחולל מהפכה וניצח, היה קובה. שם הייתה לו תחנה שבה הוא יכול היה לרדת מרכבת המסע שלו ולהתברגן. הוא היה שר בממשלה! אם הוא היה מחפש כוח, כמו פידל, הוא היה נשאר שם. מעריציו אומרים שהוא לא חיפש כוח אלא איך לעזור לעוד אנשים. אבל לאחר שנחשפתי במוזיאונים השונים למכתבים שכתב ופרטים נוספים על חייו, אני אומרת שהוא פחד מהבורגנות, מהשגרה. הוא רצה להמשיך לחפש. אי השקט שבו התעורר וקרא לו לחזור לדרך.

ייתכן שכפוליטיקאי יכלה להיות לו השפעה משמעותית יותר מאשר כמ"פ גרילה. אבל הוא פחד מהשגרה יותר מהמוות. מה שהוא רצה לדעת על עצמו, היה מעבר לגבולות החיים ונחישותו הובילה אותו לשם. כמו את מוריסון, דין, אלביס והאחרים. הרי העולם הוא מעין סך הכל הקווסטים (quest) של כולנו המתפתלים אלה באלה. וגיבורי התרבות שלנו הם אנשים מתוסבכים במיוחד שהשליכו את הקווסט שלהם בעוצמה לתוך המערבולת ושינו דברים בעולם. לטוב ולרע. שהרי גם היטלר עונה על הקריטריון החדש שאני מפתחת כאן.

אז אולי אנחנו מעריצים אותם על המחויבות והעוצמה, אבל למי שלא משתגע על החיים שלו כדאי לחשוב שוב על כוחה המדהים של השגרה האנונימית, שהיא סוג של שלמות, של נירוונה. לפעמים חיפוש עצמי אגדי מוצא מנוחה בחיקה של משפחה בין 4 קירות, ורבים מכם, קוראיי, השכילו לעצור והעיזו לחיות במקומות שגיבורי התרבות האלה לא ידעו מאיזה כיוון להגיע אליהם וטעו בדרך. זה מה שנקרא לחיות, להיות, זה ה"זה זה" של החיים, הייעוד של כל אחד ואחד מאיתנו לפני כל דבר חיצוני אחר. רק כד מלא יכול לשפוך מים לתוך כוסות אחרות. יש שיר שמעביר את המסר הזה בפסקול של "פרסילה מלכת המדבר" אולי כדאי שתקראו את המילים.

לפעמים אני חושבת על זה שהיוצרים הגדולים ביותר באמנות, בספרות, יוצרים מתוך כאב, מתוך חסך. גם בחיים שלי לפעמים נדמה שהכתיבה היא חיפוש אחר עצמי. ותמיד יש שם גם את הפחד שאם אמצא מה שאני מחפשת אאבד את התשוקה לתעד ולחלוק. שהאנשים המאושרים הם אלו שלא שומעים מהם ציוץ ולא רואים עליהם, בלי עין הרע. ואז נשאלת השאלה במה אני בוחרת, בכישרון או באושר? יש ממד שבו הפגנת כישרון היא רצון לקבל אישור. לקבל מכם תגובה. אם אני באושר אני לא זקוקה לאישור, ולא סתם יש קשר בין השורשים הללו.

אני תוהה האם בכנות ישנה בעולם עשייה, מפוליטיקה ועד ספרות ואמנות, שאינה למען אותו אישור? ואם כך הוא הדבר, הרי שכולכם, הפרטים האנונימיים, ראויים להערצתם ולקנאתם של כל הסלבריטיז. שכולכם, הקוראים, ראויים להערצתם של כל העיתונאים והבלוגרים.

וואו, איך הגענו לפה? אה, בגלל פולחן צ'ה גווארה. אז נפסיק כאן, ונקנח בעוד כמה תמונות פולחניות מקובה. שבת שלום.

ליבי מנשקת את צ'ה

כולנו תומכות במהפכה

 

היה עוד על קובה:

בואנה ויסטה היפ-הופ קלאב

בואנה ויסטה קומיוניסט קלאב

סקס והאי הקריבי

קובה-אפיבלוג

 

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • דבי  On 10 באוקטובר 2003 at 21:03

    נא לשבת!
    אדוני יושב?
    אפשר גם אפשר להישען על הגב!
    ישב-נא אדוני בנוחיות ובנחת.
    מותר לעשן.
    חשוב, שאדוני ישמע אותי היטב ובמדויק.
    האם אדוני שומע אותי היטב?
    יש לי משהו להודיע, שאדוני ימצא בו ענין.

    אדוני הוא שטוח-ראש.
    האם אתה באמת שומע?
    הן יש לקוות שאין ספק בדבר, שאתה שומע אותי בדיוק ובבירור?

    ובכן:
    אני חוזר: אתה שטוח-ראש.
    שטוח-ראש.
    ש כמו שאול, ט כמו טודרוס, ו כמו ויקטור, ח כמו חוה
    ראש כמו ראש.
    שטוחראש.

    [תרגום בנימין הרשב. השיר עוד ממשיך אבל נגמר הכוח להקליד]

  • June  On 11 באוקטובר 2003 at 12:50

    הרי את מאושרת.

    (יש קשר?)

  • שרון  On 11 באוקטובר 2003 at 15:50

    אך מניסיוני, שבירת השיגרה והכרת האחרות בצורותיה השונות והמגוונות, מהווה לעיתים מקור בלתי נדלה למילוי הכד.

  • כרמל  On 11 באוקטובר 2003 at 17:08

    זה בדיוק העניין. מאושר הוא זה שכבר אינו זקוק לאישורים. אני חולה על המשחקים הרוחניים האלה בשורשי השפה העברית.

    שרון, מסכימה, ברור. אבל במינון. כי אם זה לא במינון זה מעיד על חוסר איזון מסויים. זה תלוי מתוך מה נובע המעשה.

    דבי – ????? רמזים מתוחכמים זה לא בשבילי. דברי עברית.

  • גוזלית  On 13 באוקטובר 2003 at 1:19

    אחרי שוטטות ארוכה ברשימות שלך, כרמל, לא נותר לי אלא לחייך ולחכות לעוד. המון תודה

  • דון חואן  On 14 באוקטובר 2003 at 17:08

    איך משיגים פרטים שלה???!!!

  • כרמל  On 15 באוקטובר 2003 at 0:35

    והיא תפוסה
    אעביר את המחמאה לדוגמנית הבית של האתר 🙂

  • חד-קרן  On 14 באפריל 2004 at 5:12

    כל מה שכתבת מאוד נכון אבל אם כך אז למה האנשים שחיים את חייהם בשלווה מעריצים את אלו חסרי המנוחה ושוברי
    ? השגרה
    לי נראה שגם האנשים הרגילים אינם מאושרים באמת (או אולי לא יודעים זאת
    וחייהם רק נראים מאושרים מבחוץ לאנשים שונים מהם כמו למשל לאלו שחיים חיים שאינם שגרתיים ומלאי שלווה או לכאלו שיוצרים על-מנת לקבל אישור
    בקיצור כל אחד שואף למה שאין לו במקום להנות ממה שיש לו
    ? ואיך עושים את זה
    לכאן טרם הגעתי, כשאגיע אדווח

  • ניצן  On 11 ביוני 2004 at 3:30

    למרות ובנוסף לכל מה שכבר נכתב (ונכתב בצורה יפה), אני חייב לציין אכזבה מסוימת.
    את כל כך קרובה אבל עדיין לא נוגעת.
    מה זה שגרה? האם אנשים מפחדים לשקוע בשגרה? למה?
    לפני כמה שנים, חי וגר אדם מסוים בתל-אביב אשר בישראל.
    האדם הזה היה חילוני (כמוני וכמוך) והוא לקח את החיים עד הקצה של הקצה שלהם. מבלה כל יום בים, במסיבות, בהופעות, מוקף סקס סמים ורוק, עשה סרטים וכ"ו…
    בלי ספק, חי את החיים בדיוק כמו שהוא רצה לחיות אותם. מעטים האנשים היום שחיו כמוהו, ורבים אלו שרוצים.
    ולמרות זאת, אחריי מספר שנים שכאלו, הבן אדם החליט שמשהו חסר. משהו פגום בשגרה הנפלאה הזאת… זה לא זה… זה כיף אדיר, זה נותן הרגשה מעולה … וזה גם עובר… וכשזה עובר, ובסופו של יום אתה נשאר רק עם עצמך, לבד, ואז מתחילות המחשבות…
    אז הבן אדם החליט שזה לא זה… הוא החליט שהחילוניות זה פשוט זיוף ובריחה (לאדם שהיה הכי חילוני בעולם!) וחזר בתשובה והפך להיות רב (!). נראה לי שכבר די ברור על מי אני מדבר אבל זאת בכלל לא הנקודה, זו הייתה סתם דוגמא. הייתי יכול באותה קלות לכתוב על אלביס, לנון, ג'יימס דין, ג'ים מוריסון, ניק דריק וגם צ'ה גווארה. האדם מאז ומתמיד נמצא בחיפוש מתמיד אחר התשובה לשאלה הנצחית: למה?
    הדתיים שלנו בטוחים שהם יודעים את התשובה, והם אפילו יענו לך על כל שאלה שרק תשאלי. אבל כך גם יעשו הנוצרים, והמוסלמים, והבודהיסטים והלאה והלאה… מיליוני אנשים מאמינים באמונות שונות, ומיליוני אנשים גם לא מאמינים בכלל… מיליוני אנשים מאמינים בדברים שונים לחלוטין וחיים את חייהם על פי אמונות שונות לגמריי (גם בנוגע לדברים משותפים כגון המוות). אם כך האם ישנה אמת אחת? האם יש תשובה לשאלה? האם זה אפשרי שמיליוני אנשים פשוט טועים ומיליונים אחרים צודקים?
    ?

  • אלה  On 29 בספטמבר 2004 at 19:49

    19:44 יום רביעי 30.9
    אני נורא תומכת במה שצ'ה גווארה עשה ולחם עליו!… אני גרה בשדרות ובדיוק לפני שעה ככה נפלו קאסמים ושני תינוקות מתו ואני הייתי רוצה לעשות משהו כנגד זה!… למרות שאני רק בת 17!.. אבל אני יכולה לשנות את העולם!.. אני מאמינה שנוצרתי כדי לעשות את העולם הזה טוב יותר!.. אני מאמינה בלחימת למען חופש ולמען שלום!… אני לא דוגלת באלימות לשם כך, ואני לא פצפיסטית אני פשוט לא רואה בזה פיתרון!…
    תשמעו ממני עוד בהמשך.. לבנתיים חג שמח..

  • כרמל  On 2 באוקטובר 2004 at 2:02

    צ'ה גווארה היה טרוריסט. הקובנים נוטים לעשות ממנו אליל ואנשים בכל העולם עמריצים אותו מבלי לדעת בדיוק מי היה ולמען מה לחם. אם הוא היה חי היום הוא היה עלול לעזור לערפאת או לאל קעידה כי אלו הם העקרונות שלו. משתתפת בצערך על מה שקורה בשדרות ובארץ הזו בכלל, אבל לצערי צ'ה הוא לא הפתרון.

  • לילך  On 10 באוקטובר 2004 at 19:14

    אני חושבת שהכתיבה של המאמר על צה גווארה היא חסרת חשיבה חברתית וההתעסקות מוטעת כי במקום להעריך אנשים שהחשיבה שלהם היתה חברתית ועם המון תקווה ואמונה לעתיד טוב יותר ולחברה יותר צודקת נכנסים במאמר לניתוח האופי הפנימי שלהם שהוא בכלל לא רלוונטי לדיון ובכך שכל אחד מחפש את עצמו בעצם נוצרת חשיבה שהיא רק עצמך בלי לראות בעייניים חברה את החברה שאתה חי בה וכך בלי לשם לב החברה שלנו הופכת סוציומתית אנשים חסרי איכפתיות אחד מהשני וכל אחד עומד בודד כי אין לחיוו שותפים כי כולם עסוקים בלחפש את השקט שלהם. בדידות.

  • כרמל  On 10 באוקטובר 2004 at 20:11

    לא בטוח. זה שלב בדרך להתפתחות שיוצאת שוב לחשיבה חברתית אבל ממקום אחר, מקום שבו כבר עשית שלום בפנים ואז תוכל להביא שלום בחוץ. מי שמדלג על השלב הזה מצליח לעשות יותר מהפכות והרס אפילו שהכוונה שלו טובה. לראיה…

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 14 באפריל 2005 at 0:29

    קצת מעצבן שאנשים שמים תוויות ועושים השוואות מגוחחות ללא להיתיחס לעובדות רק עובדות.
    אדם הנלחם נגד מדינה דיקטטורית ושלטון שרוצח את עמו רק בגלל הבעת דעה נגדית, אדם שלא שם פצצות באוטובוסים והורג אנשים חפים מפשע
    אדם שנלחם נגד חיילים שהורגים את עמו הוא פשוט לא טרוריסט
    עובדות הן עובדות
    ומהפחות ושיפור של העם משלטון עכזר הן קורות רק בגלל אנשים כמו צה
    לולי
    אנשים כאלה עוד היינו חיים ללא דמוקרטיה
    ללא אנשים שנלחמים לזכות בסיסית של חופש האדם
    כנרא היום אנו מקבלים את דברים כמובנים מאליו
    ושכחנו שלפני שהינו חופשיים והיה לנו את המותרות ולקשקש ולהביע דעה, היו אנשים שנלחמו בישביל שאת תוכלי להביע את הדעה הטיפשית שלך

  • דן  On 15 במאי 2005 at 0:17

    צ'ה גווארה לחם למען שחרור קובה משלטונה של ממשלת בובות של ארצות הברית ומלחמתו הייתה הומאנית. ההשוואה לבין לאדן רק מראה שאת לא יודעת היסטוריה.

  • נאפלית גאה  On 18 בספטמבר 2005 at 11:59

    השטויות שאת כותבת "ליבי" רק מראות שאין לך מושג בהיסטוריה
    ד"ר ארנסטו גווארה הוא אדם נדיר מסוג שאין כבר בעולמנו וחבל מאוד
    השחיתות שהוא ראה ולחם בה, העוני המשווע ש-75% מהעולם חי בו בגלל שהאמריקאים והאירופאים צריכים לחיות טוב, שהוא ראה ולא יכל לשתוק על זה ,צריך להאיר את עיני כולנו לגרום לנו להתעורר
    יחי צה תחי המהפיכה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  • תומר  On 4 בינואר 2006 at 19:05

    אני חייבת להעיר משהו על החוסר ידע של הילדה המוזרה שכתבה את הכתבה על צ'ה. אין לך שמץ של מושג על מה את מדברת, את משתשמת שסגנון כתיבה ציני ואירוני כדי לחפות על זה. צ'ה גווארה היה מורד שעשה שינוי רציני שאם תרצי או לא תרצי עזר רבות לאנשים, הוא היה בן אדם עם רגש וחזון ולפני שתזלזלי תלמדי היסטוריה.
    ביי

%d בלוגרים אהבו את זה: