יצחק מי ששוחט אחרון

בפרשת השבוע הקודם היו לי חיים קלים והצלחתי להעביר מסר פשוט יחסית ממדרש בזוהר על משפט אחד בתנ"ך. פרשת השבוע הנוכחי, לעומת זאת, מכילה את כל העולם כולו, לרבות דרמות מיתולוגיות כסדום ועמורה ועקדת יצחק. ספרים שלמים נכתבו רק סביב זה ומקומות רבים בזוהר עסקו בזה. האתגר שלי השבוע הוא להעביר משהו קטן מתוך זה בלי לבלבל ולהתבלבל בתוך הרצף התודעתי ההזוי והאינטר-טקסטואליות של הזוהר.

סיפור עקדת יצחק הוא אחד הרגעים המדהימים ביותר בתנ"ך שתפס את תשומת ליבם של מפרשים רבים ושונים, גם בקרב הגויים (כדאי לקרוא, למשל, את חיל ורעדה של קירקגור בהקשר זה). היום אנסה להעלות על הכתב שני רעיונות מדהימים מספר הזוהר בהקשר זה (זוהר חלק א' דף קיט/א).

על פי קבלת האר"י, אברהם מייצג את מידת החסד, יצחק את מידת הגבורה ויעקב, שנחשב לשחזור של האדם הראשון, אדם שלם שמאחד את האיכויות האנרגטיות של אבותיו, מייצג את החיבור בין שתי המידות האלה בלב-בספירת התפארת.

במדרש זה מפרש רבי אבא, אחת הדמויות המופיעות בזוהר, והוא אומר בעצם, שעקדת יצחק היא אירוע אנרגטי חשוב שכן אברהם לא היה שלם עד אז, הוא היה כולו חסד ולא טעם דין. זהו מפגש של מים (אברהם) ואש (יצחק) שמניב שמיים, אומר רבי אבא.

מנחה החברותא שלנו, רבי אברהם לידר, חושב שיש כאן הדהוד לרעיון השאמאני של קורבן חיה כאשר השאמאן נוטל אליו את מידתה של החיה. אברהם היה צריך להכיר ולהכיל בדרך זו את מידתו של יצחק. יש כאן גם רעיון של אינך שלם עד שאינך מכיר את האויב שלך, את הרוע, הדין, השטן. זוכרים את הרעיון הזה, של התיידדות עם השטן שלך, ב"יומנו של מכשף" של פאולו קואלו? וגם ליעקב בהמשך היה "טקס מעבר" כזה לפני המפגש עם עשיו, בלילה לבדו במעבר יבק. 

איננו שלמים כשאנחנו רק בטוב, וזו לא פעם ראשונה שהתנ"ך מרמז לנו על כך, זכרו את איוב. זה לא המקום היחיד בספר הזוהר שבו מדגישים כמה חשוב "להזין" גם את ה"צד האחר", להיות רק טוב זה לא אנושי. ואני מוסיפה כאן הגיג משלי, ברשותכם: היהדות בנויה מתוך הנחה שאתה כל הזמן חוטא, ככה אתה לומד, זה מה שנקרא לחיות. אם אתה לא חוטא מה תעשה ביום כיפור, תקבל פטור? זו דת שבה מעמד החוזרים ממעמקי החטא נחשב לגבוה יותר מכל צדיק ("במקום שבעל תשובה עומד…"). שם בדיוק אני רואה את הערך הזה שמופיע גם כאן בזוהר. אני חוטא משמע אני חי ביקום הגשמי הזה. בשביל זה באתי לפה. מהבחינה הזו ראיית החטא בזוהר, בעיני, אינה כדבר רע אלא כשלב לימודי נדרש.

זה המקום גם להזכיר את אחד מאבות החסידות, רבי שמחה בונם מפשיסחה, שאמר שהאדם אינו צריך להרגיש אשמה על שום חטא. הדבר היחיד שראוי לחוש אשמה בעבורו זה שאינך משתנה כל יום. וגם את תלמידו רבי מרדכי יוסף מאישביץ, שכתב בספרו "מיי השילוח", שיש מצבים שבהם לעשות את רצון האל זה דווקא ללכת נגד ההלכה. (כמובן שחסידי חב"ד של היום יפלפלו לכם אחרת את המשמעויות האלו, אבל לכו תקראו לבד ותשפטו. זה מה שאנחנו עושים בבית מדרש שלנו). אבל בואו נמשיך עם העקדה.

אלוהים? איזה אלוהים?

אחד הסודות הגדולים ביותר החבויים בין דפי ספר הזוהר ומרומזים גם בסיפור העקדה, הוא שלא בכל פעם שכתוב אלוהים בתנ"ך, הכוונה לאותו אלוהים. וואלה? האמת היא שקריאת מעשיות בראשית תמיד עצבנה אותי כילדה, כי לא יכול להיות שאלוהים הוא עצבן נקמן ורגזן שמתנהג כמו תינוק קפריזי. הרעיון של ספר הזוהר פתר לי את הסתירה הלוגית הזו, ותבינו מה הם אומרים:

לאלוהים פנים ושמות רבים וחלקם נתפסים בחד ממדיות גם כאלילים, אלוהים אחרים. הרעיון הוא לעבוד עם האיחוד, אבל קשה להשאר על השביל הישר הזה. האיחוד הוא גם ברמה הפנימית – איחוד בנו – הקול הפנימי הזך שלנו, המרכז הפנימי שלנו. וכמה פעמים קורה שאנחנו מועדים ומאזינים לקולות אחרים בתוכנו במחשבה שזהו רצוננו הפנימי הטהור ביותר? גם אברהם עוד לא היה מושלם והוא שמע קול אלוהים. אלוהים אחרים….

והזוהר ממשיך ומתאר איך כל הדרך, במסע הזה לצד יצחק, מתחוללת באברהם סערה פנימית שנקראת בין השורות בשיחה שלו עם יצחק בדרך. הוא עצמו אינו מצליח לפענח את קולותיו הפנימיים ומה בעצם קורא/קורה לו. אבל אז, שימו לב, ברגע הדרמטי כשהוא מניף את הסכין, הוא כבר לא מדבר עם איזה אלוהים. אז קורא אליו מהשמיים מלאך יהוה. השם המפורש. האותיות שמעבירות תמיד צמרמורת בגבי, בחיי שיש להן איזו אנרגיה….

תתחילו לשים לב מתי בתנ"ך משתמשים באיזה שם של אלוהים ואולי זה ישפוך קצת אור על העניינים האלה. סברה אחרת שגם מועלית בזוהר היא לא אלוהים אחרים אלא פשוט מידת הדין, פנים אחרות של אלוהים. ובמקומות רבים בזוהר מדברים על אחרית הימים שאז "אדוני אלוהנו, אדוני אחד" – כל האלוהים יהיו אחד. ולא יהיה עוד צורך בקורבן כי הקורבן הוא עבור מידת הדין הזו, או האלוהים האחרים. עם האל המאוחד לא נזדקק עוד לשום תיווך או ריכוך.

טוב יש עוד הרבה מה לומר, בעיקר מנקודת המבט של יצחק, המעניינת לא פחות, אבל נראה לי שנעצור כאן.

שבת שלום.

 

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • יואב כ.מ.  On 14 בנובמבר 2003 at 23:03

    למרות שחילקת את המאמר לשתי נקודות: החיים גם בצד הטוב וגם בצד האפל של הנפש, והריבוי של אלוהים, במידה מסויימת הן אותה נקודה. בשביל להסביר את עצמי אני אעזר קודם כל בבודהה (למרות שאם מדובר ברעיון טאואיסטי מוקדם לבודהה, אני אשמח אם מישהו יתקן אותי). לפי בודהה אין "אני". אין אישיות אחת קבועה, אלא אנחנו כל רגע שונים. הכרמל שהיתה אתמול היא לא אותה כרמל שקוראת את התגובות על המאמר שלה היום.היא השתנתה, היא למדה משהו חדש, והיא גדלה בעוד יום. היא השתנתה, ולכן היא לא אותה אישה שהיא היתה אתמול. מבחינת תפיסת האלוהים כרבים (ובסופו של דבר כאחד), התפיסה של השינוי המתמיד של בודהה עשויה להבהיר את הרבים שהוא בעצם יחיד שלא זהה לעצמו.

    ז'אן פול סארטר טען שלפני שאנחנו (בני האדם) ברי הגדרה, אנחנו קיימים. או במילים אחרות: "הקיום קודם להגדרה". קודם לא רק מבחינת זמנים, אלא גם מבחינת חשיבות. כאשר אנחנו מוגדרים, אנחנו כבולים וחסרי יכולת לגדול ולהתפתח ולהיות נאמנים לעצמנו. ההגדרה מונעת התממשות של חלקים בקיום שלנו שלא נכנסו להגדרה. כיוון שאנחנו גדולים יותר מההגדרה, אסור לנו להגדיר את עצמנו ולהגביל את הקיום שלנו. במילים שלך כרמל: אנחנו צריכים לחיות גם את החלק שלנו שנמצא בצד האפל. אבל מעבר לזה- כיוון שאנחנו מעבר להגדרה, יום אחד אנחנו דבר אחד, למחרת דבר שונה (למרות שאנחנו עדיין אנחנו), וזה מקביל לרעיון שאלוהים הוא כל פעם דבר אחר. אם נחשוב על זה, אז הרוח של האינדיאנים, האלוהים שלנו, ההשראה של האמן והויברציות האנרגטיות של הניו אייג'יסט הן כולן צורות שונות של רוחניות, כאשר כל אחד מ ג ד י ר אותה בצורה שונה, אבל היא בעצם גדולה מכל ההגדרות, והיא כולן ביחד. כלומר, הרעיון של ריבוי קיומי (למרות שמדובר עדיין על אותו אדם/רוחניות) והרעיון של קיום מלא שמכיל את הצדדים הטובים והרעים גם יחד, הם בעצם רעיון אקזסציניאליסטי אחד. במשפט אחד- הקיום עצמו הוא גדול יותר מכל הגדרה: של טוב ורע או של זמן ומצב.

  • מקוטיאל  On 15 בנובמבר 2003 at 0:49

    יש לי כמה בעיות עם מה שכתבת.

    קודם כל זה לא נכון לזהות את ספירת הדין עם רוע. שום ספירה לא מייצגת רוע! ספירת הדין מייצגת צמצום, הגבל. לעומת זאת ספירת החסד היא השפע, חוסר ההגבל. אז נכון ששורש הענישה, וצמצום הטוב הוא בדין, אבל עדיין לא נכון לזהות את הדין עם הרוע. זאת תפיסה אלילית של כוחות אלוהות מרובים.

    דבר שני, בעניין החטא הגשמי עשית בדיו את ההיפך. דוקא פה כן צריכה לבוא ההפרדה בין טוב ורע. מדבריך עולה כאילו את מבינה שלזוהר אין בעיה שאנשים ילכו ויעשו חטאים על ימין ועל שמאל, וזה יקרב את הגאולה. וובכן, בולשיט! דוקא במציאות הגשמית כן יש חטא, או הליכה נגד האלוהות שלא מקרבת את הגאולה.

    עשית בדיוק את ההיפך.

  • כרמל  On 15 בנובמבר 2003 at 2:10

    הסברתי בפרשת השבוע הקודם שהרע בזוהר הוא לא באמת רע. הדואליות קיימת רק בעולמנו ונגזרה עלינו רק כשירדנו מגן העדן. זאת בדיוק הסיבה שחלק ממה שמוגדר כחטאים שייכים לתחום הזה. מה שדרשתי בנושא החטאים זה לא מספר הזוהר זה ממורי חסידות ומהראש שלי. ספר הזוהר רק דיבר על להזין קצת גם את ה"סטרא אחרא", הצד האחר. כשהוא לעולם לא משתמש בכלל בטרמינולוגיה של רוע. זה לנו שקופצת האסוציאציה. הזוהר תמיד מסביר שזה צד בלתי נפרד שאנו נפגוש בו בסופו של דבר אם נתפתח רוחנית. כמו אברהם, כמו יעקב, כמו פאולו קואלו.

    יואב, אהבתי את הזווית הבודהיסטית, אני חושבת שזה מתחבר לרעיון הזה ללא כל סתירה ומסיכמה עם זה שאני כרגע כבר לחלוטין לא אני מלפני כמה שעות כשהדף הזה נכתב במקור. אל תשאל מה עבר עלי מאז… 🙂

  • ימימה  On 15 בנובמבר 2003 at 13:16

    מתי משתמשים בשם הוויה ומתי בשם אלוהות, ולאן הגעתי? לתורת התעודות. אמנם היא נכתבה כמה שנים אחרי הזוהר, אבל אין צורך אפילו להתעמק בה כדי להגיע למסקנה שהשמות השונים אינם מרמזים בהכרח על אלוהות שונה, אלא על שימוש של כותבים שונים בשמות שונים.

    חוץ מזה, הדהוד קל לימי התיכון החזיר אותי לפרק הראשון במסכת סנהדרין והזכיר לי שוב, שאחת המשמעויות המילה אלוהים בעברית היא שופט. פשוטו כמשמעו, לא משל ולא דרש. בדיקה קלה באב"ש החדש העלתה שאפילו הוא מציין את הפירוש הזה למילה (הפירוש השני ליד הערך אלוהים), ואף מסתמך על אותו פסוק בדיוק שצוטט במסכת סנהדרין. "עד האלהים יבֹא דבר שניהם." (שמות כב ח)

    אשר לאיחוד, גם בתיאוריית יחסי האובייקט מדברת מרגרט מהלר על שלב של splitting ואחריו – השלב ההתפתחותי שכולנו אמורים לשאוף אליו (בסביבות גיל 4 או משהו כזה) שלב האינטגרציה. האיחוד בין האם הרעה לטובה, ההבנה שאמא יכולה להיות גם רעה וגם טובה ועדיין להיות אותה אם אוהבת, היא שלב חיוני להמשך ההתפתחות התקינה של הילד. כך גם האנושות, כנראה, עברה (חלקה לפחות, החלק שאנחנו שייכים אליו, כאנשים מערביים) משלבים של כמה אלוהויות, מהן רעות מהן טובות, לשלב של אל אחד רחום וחנון אך גם כועס ומעניש, שהוא, בפרפרזה על תיאוריית יחסי האובייקט – שלב התפתחותי גבוה יותר.

  • חזיז ורעם  On 7 בינואר 2004 at 1:55

    מה דעתך למשל שבריאת העולם וגן העדן עד הגירוש היתה גירסת האלפא של המוצר של אלוהים, מהגירוש ועד המבול גירסת הבטא.
    בשלב הקשת הוא נשבר והוציא גירסא מבוגגת לשיווק.
    מאז הוא מוציא כל תקופה איזה SERVICE PACK, לפעמים מוצלח יותר ולפעמים פחות.
    גוג ומגוג המובטח יהיה שילוח גירסה מספר 2.

    הנה לך פירוש עדכני ברוח השעה בלי עזרת הרבי מיעוטו שנישלפה בשעת לילה מאוחרת ממוחי הקודח.

%d בלוגרים אהבו את זה: