רוקד בחשכה

בפרשת השבוע שעבר, התפתח אצל ימימה דיון יפיפה על יצחק. אז שנייה לפני שאנחנו קופצים לסיפורי עשו ויעקב, הייתי רוצה לנסות לברר אתכם מה הסיפור של יצחק, דמות האב המסתורית ביותר במקרא. נדמה לי שמאז שהוא שאל "איה השה לעולה?" בעקדה הוא לא פצה פה בתנ"ך. הוא האב היחיד שלא עזב את גבולות הארץ לעולם, שהתייחסו אליו כ"נער" בגיל 37, שהתעוור לקראת זקנה ושכנראה עבר טראומה, חווית כמעט-מוות בל תתואר, שאיש אינו מציג בפנינו את הצד שלו בה. האם הוא היה חננה או דווקא אדם עם נוכחות מרשימה, מה שגרם לרבקה ליפול מהגמל?

יצחק מסמל בקבלה את ספירת הגבורה, כי התגבר על היצר לברוח ממזבח העקדה. צריך אומץ מדהים לעמוד בחוויה כזו וקשה להגיד על אדם כזה שהוא בוק. ספירת גבורה שייכת לצד שמאל שמייצג את יסוד האש, צד הדין המצמצם והמגביל. אבל זכרו שאין מדובר בראיית רוע. שכן מי שיש לו ילדים יודע, שגבולות שמים מתוך אהבה. ספר הזוהר עוסק בכמה מקומות במידתו המיוחדת של יצחק שהיא החושך. על פי הזוהר (זוהר חלק א' דף קמב/א) אברהם הוא האור ויצחק הוא החושך בבריאה, וסיפור העקדה הוא סיפור של הכלתם זה בזה, כפי שכבר סיפרתי.

החושך היה מדרגתו של יצחק וכשיצחק זקן וחשכו עיניו, כמתואר, דבק במידתו כיאות. לפי הזוהר כשהעיניים פקוחות רואים במט, צבעים שלא זוהרים. בעיניים חשוכות רואים צבעים זוהרים – "צריך לעצום עיניים ולגלגל את בת עינו בראשו" הם מפרטים ואני תוהה – האם אלו הנחיות לראיית הילה או לפיתוח העין השלישית?

יצחק סגר עיניו לחזיונות העולם הזה אך ראה יותר מכולנו. בעולם הזה אולי הוא קצת אסטרו, אומר הזוהר, אך מבטו מופנה פנימה. במקום אחר בזוהר (חלק א דף רכו/א) הספר ממש נכנס איתנו לפסיכולוגיה אבולוציונית.

אישון העין הוא מקום חשוך ללא צבע שמגיב לאור כצמצם. כשאנחנו שמחים האישונים מתרחבים, נכון? אז יצחק צוחק והחלק החשוך של אישוניו גדול תמיד, משמע, הוא ממוקד פנימה.

יצחק הזדהה עם עשו דווקא, מפני שהוא הכיל את החושך. בטקסט המקראי אין מילה רעה על עשו. נראה דווקא שיעקב הוא הערמומי. רק בפרשנויות חז"ל עשו יוצא רשע וזו הסטיגמה שנתקענו איתה אבל תקראו שוב את הפרשה, מה הוא עשה רע, המסכן?

מגלה עמוקות מני חושך

הפרשן החסידי האקזיסטנציאליסטי, רבי מרדכי יוסף מאישביץ, מסדר לנו את הפאנץ' ליין בצורה ברורה: חושך הוא צבע שבולע אור ובולע צבעים אחרים, זהו מקום של אחדות. האור הוא זה שיוצר את האבחנה, הדואליות. האור שאנחנו רואים הוא אור בתוך גבול. מה אנחנו עושים כשאנחנו מסתנוורים? עוצמים עיניים. ומנגד, בחושך מוחלט, אחרי זמן מה, מתחילים לראות. חושך הוא לא רק העדר אור. החושך הוא סוג של אור, ואת זה אומרים גם בזוהר: יהי אור = הוויה אלוהית ויהי אור= בריאת עולם, שהיא גם בריאת החושך, כאן נוצרה הדואליות מתוך האחדות על ידי צמצום האור, הגבולות.

סודו של החושך הוא שהוא בא מהאור. "האור הגנוז" שהיה חזק מכדי שנוכל להכילו ונגנז בעת הבריאה עבור הצדיקים לעתיד לבוא, הוחבא בתוך החושך, כפי שנאמר באיוב: "מגלה עמוקות מני חושך". החושך, אם כך, הוא סוג של אור שאיננו יכולים להכיל ואולי עמוק יותר ממה שאנו חווים כאור. כי אור, כאמור, הוא אור מצומצם. אתם קולטים איזו מחשבה מדהימה? את האור הכי עמוק אנו חווים כחושך.

מידתו של יצחק היא זריעה, כפי שנאמר בפרשה שלנו בפסוק י"ב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא….", וממנו יוצאת גם הבטחת הזרע של אברהם. הזריעה היא החושך שלפני הבריאה, המרחב ברחם האדמה שקודם לצמיחה. היום על פי היהדות מתחיל בערב שלפני. כי קודם כל, החושך. גם ראש השנה העברי הוא תמיד יום חשוך, לילה בלי ירח (ומאמינים שזהו גם יום עקדת יצחק). דווקא בראשה של שנה אנחנו מתחברים לחושך הראשוני שממנו אפשרית צמיחה אינסופית (וזה גם מה שעשה הנביא יונה בבטן הדג החשוכה…).

דווקא בתקופות חושך יש פוטנציאל אדיר. בגלל זה "הצד האחר" שאנו חווים כרוע, בא מהחושך. כי כשכל האפשרויות פתוחות, זה באמת אחדות כל האפשרויות, לא רק מה שאנו חווים כ"טוב". רובנו לא חזקים מספיק נפשית כדי לשהות בחושך ולדעת לסנן את הכוחות לעצמנו על מנת להגיע לאפשרויות האור המורחבות ולא ליפול לעומקם של כוחות אחרים. אולי מפני כך מנסים להגן עלינו האיסורים השונים בדת, להתוות לנו משעול בתוך החושך. אם כי לי אישית נראה, שאלוהים דווקא מאד מחבב את מי שלוקח פנס ומנסה לצעוד לבד.

שבת שלום.

נ.ב תודה לקורא אד שנתן לי לינק לטקסטים של ספר הזוהר אונליין. אני אישית קצת הסתבכתי עם ה-PDF כך שלא יכולתי לתת לכם לינקים ישירים, אבל אני מקווה שתסתדרו בעצמכם. אה, ותתעלמו מפירוש הסולם, צריך לדעת קבלת האר"י כדי לקלוט את הפירוש הזה וזה כמובן רק אחד הפירושים האפשריים לזוהר. אנחנו רוצים להשאר עם ראש פתוח….

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • רוני ה.  On 28 בנובמבר 2003 at 13:34

    הרי שרבקה היתה בת שלוש לכל היותר כשנישאה לו (כי מסופר שיצחק היה אז בן ארבעים).

    חישוב הגילים הזה לא מתיישב לא עם הסיפור ולא עם ההגיון. ראשית, כי יצחק נקרא "הנער" בזמן העקידה. שנית, על רבקה נאמר "והנערה טובת מראה מאד בתולה ואיש לא ידעה". לדעתי, נער זה נער ולא גבר בן שלושים ושבע, ונערה זו נערה ולא ילדה בת שלוש.

    ולגבי הטראומה של יצחק. כזכור, כאשר הוא מגלה שיעקב גנב מאחיו את הברכה, נאמר עליו "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד". זה ביטוי די חריג במקרא. אני חושב שהחרדה הגדולה הזאת מבטאת הדהוד לחרדה האחרת שעברה עליו, בזמן העקידה.

%d בלוגרים אהבו את זה: