מעבר יבוק: שביל הנחש של יעקב

פרשת השבוע, "וישלח", מתנהלת רובה סביב הדרמה של מפגש האחים היריבים, עשו ויעקב, שנים אחר כך. המפגש עם עשו מתפתח בצורה חיובית רק בגלל הטרנספורמציה הרוחנית שיעקב עובר לילה לפני כן, כשהוא נותר לבדו במעבר יבוק, מעבר לנהר (בראשית לב פסוק כג).
 
מעבר יבוק הוא שם נרדף לשלב מעבר קריטי, והוא המקבילה למיתוס הדס היווני, זה המקום שאליו הולכות הנשמות אחרי שהן נפטרות. יש כאן את כל הסמלים המיתיים של חושך, מעבר נהר, מסע אל הלא מודע. יבוק=אותיות יעקב בלי העין. בדרכו לפגישה עם עשו שעלולה להסתיים במוות, סוף סוף בוחר יעקב בעימות עם החושך ומפסיק לעשות מה שאימא רבקה אומרת.

זוהי הטרנספורמציה הרוחנית של יעקב ("והיה הקוב למישור"). יעקב זה שמו כשהוא בקטנות וישראל, השם החדש שהוא מקבל, זה כשהוא ב"אני העליון" שלו, זו מהותו. להבדיל אלף הבדלות, על אותו עקרון שתמיר קמחי קיבל את השם רפיק כסניאס של אושו. יש אנשים שמעבק יבוק בחייהם מתרחש בפונה. אך עם מי יעקב נאבק שם? עם עצמו? עם עשו? עם מלאך או שטן? לפי ספר הזוהר כל התשובות נכונות.
 
עד כה המאבק עם עשו היה בעולם החיצוני אך בלילה הזה זה הפך לעימות פנימי, יעקב נאבק עם צילו, עם המלאך הממונה של עשו בפמליה של מעלה, כדי להכיל את הצד הזה שבו. רבי אלעזר, בנו של רשב"י מזכיר (זוהר חלק א' דף קסט/ב) שאסור לברנש לצאת לבדו בלילה ללא ירח, שאז זה זמנם של כוחות הטומאה להתעצם.
 
רבי אלעזר ורבי שמעון מדברים על נחשים ומנחשים, מזכירים את בלעם כקוסם ומנחש ויש אפילו אזכור קטן לגרסא הזוהרית של השטן, סמאל, הרוכב על הנחש. רק על היכולת של הארי פוטר לשוחח עם נחשים הם לא דיברו. כל זאת כדי להסביר מדוע יעקב נותר לבדו. הוא בחר בכך. הוא ביקש לפגוש נחש.
 
ב"יומנו של מכשף" של פאולו קואלו השטן או "השליח" הוא ידיד בעולם מאוחד ואויב בעולם דואלי. מכשף צריך לדעת להכילו, מגיע רגע שבו הוא צריך לפגוש אותו ו"לעבור" אותו למקום של איחוד, זהו אחד המבחנים הרוחניים המתקדמים ביותר. וגם יעקב, סוגר מעגל, חוזר הביתה אדם אחר וזקוק רק לטקס המעבר הרוחני הזה. מספריו של קרלוס קסטנדה אנו למדים שאם אדם פוגש כוח גדול ממנו, נאבק עמו ומנצח אותו, שלא ימשיך סתם בדרכו אלא שיבקש ממנו ברכה, וזה גם מה שיעקב עושה.
 

מה עושות האיילות עם הנחשים בלילות?

למעשה יעקב סוגר כאן מעגל לא רק בשביל עצמו אלא בשביל האדם הראשון, שעל פי הקבלה הוא נחשב לתיקון שלו. אומרים שפניו של יעקב היו פני אדם ראשון. בסיבוב הראשון האדם ישן והצד הנקבי התחבר לנחש (אגב נחש בארמית אומרים חוויא – מאד קרוב לחווה). עתה הצד הזכרי בשל לעימות עם הנחש.
 
הנחש מופיע לאורך המקורות בדימוי כפול, לפעמים הוא מסוכן ולפעמים הוא מרפא. הנחש שמשיל את עורו הוא סמל להתמרה, נכנס למציאות קיימת (כמו בגן העדן) ומכיש, מחולל שינוי בלתי הפיך ברמת התודעה. בגלל זה משיח העתיד נקרא נחש והגימטרייה של משיח ונחש זהה. אלו הם שני פניו של היצר, הנמוך והגבוה (שהוא גם יצירה ויצירתיות, מאותו שורש יצר).
 
במקום אחר בזוהר (חלק ב' דף נב/ב) רבי שמעון חוזר לנושא הזה ומספר לנו משל על איילה אחת שה' עושה הרבה בשבילה וכשהיא "תקועה" הוא שולח נחש להכישה בערוותה, במקום הכי כואב, ובזכות זה היא יולדת. מה הקשר? האיילה היא השכינה ויש כאן עוד היבט של ראיית הרוע בזוהר כחלק מהאחדות האלוהית ותפקידו בעולם דואלי זה ללמדנו ולעוררנו (רע בהיפוך- ער).
 
הנחש מכיש את יעקב כדי לעורר הולדה של החדש בתוכו, כמו האיילה הוא היה תקוע ולעיתים אדם צריך הכשה מבחוץ. כשאנחנו מפסיקים להכחיש אנחנו מוכשים. יעקב הולך לפגוש עשו חיצוני לו אך בעצם פוגש מקום בתוך עצמו. בזכות הנחש הוא פורץ מחסום רוחני התפתחותי ונולד אל תוך הגדלות שלו – הופך לישראל.
 
בגירוש מגן העדן ה' אמר לנחש : הוא (האדם) ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. הנחש בהחלט ניסה את זה על יעקב אך הפגיעה ממש התרחשה באזור קרוב לאברי המין. זה המקום שבו הוכנסה למיניות הדואליות הזו, של שתי פניו של היצר. המיניות היא המקום שבו האדם נוגע גם בהכי שפל וגם בהכי נשגב.
 
הזוהר הולך הרבה יותר רחוק מפרויד בנוגע לפאליות של סמל הנחש. למקום שבו פגע הנחש אצל יעקב הזוהר קורא "סמכין דאורייתא" – התומכים של התורה. זוהי צ'קרת הבסיס או ספירת היסוד, המקום שבו התורה היא לא רק תיאוריה, המקום שממנו אפשר למות או להיוולד מחדש.
 
שבוע טוב.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: