שובו של הארוס

הערב סגרתי מעגל וראיתי סוף סוף את "שובו של המלך". קשה לי שזה נגמר, אני עדיין בתוך העולם הקסום של הארץ התיכונה ויש לי הרבה לומר על המסרים שהסרט הזה מעביר לנו, אבל זה לא יהיה ספוילר למי שלא ראה, אני אדבר רק על דבר אחד, רק על ארוטיקה. המוח הכחול שלכם מתחיל לעבוד? זאת בדיוק הבעיה.

אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי מהרב מרדכי גפני הוא שארוס במקור היה זוהר ההוויה. הניצוץ של החיות הזו שנוכח כשאנחנו נוכחים. הארוס היה בכל חוויה ופעולה אנושית, התהלכנו בחיים בנוכחות מלאה – אכילה, ציד, תפילה – הכול היה ארוטי בצורה שבה חווינו אותו. אבל היום, בעולם של ייצוגים ודימויים שאין לנו עוד קשר עם המציאות שעמדה מאחוריהם, כשאנחנו מתרוצצים מגירוי לגירוי כנוכחים-נפקדים, רגליו של הארוס נדחקו לתחום המין. היום ארוטיקה היא במשמעות של מין ורק שם אנחנו עוד זוכרים איך זה להיות שם, בנוכחות מלאה, לחוות עם כל החושים. כל השאר אוטומאטי כמעט.

לפעמים זה נראה שגם במין הארוס בורח לנו מבין האצבעות, כשאנחנו עושים את זה טכני, מזייפים ונותרים חלולים. כל כך מעט רגעים של ארוס נותרו בחיים האלו. ובלי ארוס, איזו משמעות יש לחיינו בכלל, המתקיימים לשם עצמם באיזו ציניות מכאנית? הטנטרה, למשל, היא פרקטיקה שעובדת על הארוס דרך תחום המין והזוגיות כדי להחזירו לשאר תחומי החיים. אבל איך זה קשור לשר הטבעות?

רצח בעיניים. רגע אירוטי.

הרגעים החזקים ביותר עבורי ב"שובו של המלך" היו הקרבות. כן, זה מצחיק, אני בדרך כלל מהבחורות האלה שמחכות שהאקשן ייגמר כדי שיימשך הסיפור. והנה דווקא בסרט הזה שהסיפור והפנטזיה כה מרכזיים בו, רותקתי אל הקרבות. הסצנות הענקיות האלו של המלחמות של פעם, עשרות אלפי אנשים פנים אל מול פנים, הורגים באבנים, בפגיונות, בידיים, דוהרים אלו לקראת אלו על סוסים, פילים, ממוטות…

המראה שלא עוזב אותי הוא מראה פניו של איאומר מרוהאן, דוהר בראש צבא מיעוט אל עבר האורקים המפחידים, אל עבר המוות הבטוח, עם רצח בעיניים. המקום הזה שבו מגייסים את כל האהבה והאומץ אל מול הפחד, המקום שבו נופלות המחיצות בין חיים למוות ואנו רואים שזו אותה אנרגיה, ששניהם ארוטיקה צרופה.

שמאלנים, ארצה. לא באתי לכאן לקדש מלחמות, חלילה. אבל המלחמה, שעדיין קיימת בעולמנו לצערנו, היא מקום שבו אפשר להתבונן ולהבין כמה התרחקנו מעצמנו ומההוויה. כשנלחמנו בידיים, כשהבטנו למוות בעיניים, כשעמדנו בלב הכאוס של שדה הקרב, כשהרגשנו מה זה ליטול חיים – אז נגענו בחיים. היה לנו כבוד, לצד השני, לעצמנו, לחיים. האבסורד הוא שבתקופות החשוכות האלו בחיי האנושות שבהן בקושי היה ערך לחיי אדם (לפחות כך תופסת זאת ההיסטוריה היום), התבטא הכבוד הגדול ביותר לחיים. באירוניה הזו, בזה שנלחמנו ככה ומתנו ככה.

היום אין לנו טיפת כבוד. אנחנו בורגנים פחדנים שנוטלים חיי אדם מבלי להרגיש את המשמעות של זה. לוחצים על כפתור של מחשב באיזה משרד והופ, הלכו כל תושבי בגדד. אם בעבר האדם ייצר טכנולוגיה כדי להרחיב את חושיו על מנת לשרוד, היום אנחנו מתמקדים בטכנולוגיות אסטתיות שמנותקות מאיתנו בצורה מוחלטת, שהקשר בינן לבין המצפון שלנו הוא מקרי בלבד. אין כאן החלטה, אין התמודדות עם תוצאה, אין מגע, אין חיות. סטריליות. 

סטריליות בעיני היא ההפך מארוס. אם נחזור לתחום המין, לפני עשר שנים הכרתי באוניברסיטה בחורה קצת מופרעת ומנותקת מעצמה לחלוטין, שאהבה סקס רק עם קונדומים ולא מטעמי בטיחות. היא אהבה את זה שכשהכול נגמר היא נקייה לגמרי. את הסטריליות. קשה להיות כמו אבותינו בעולם שפע הגירויים של היום, לחוות כל דבר בארוס מוחלט זה טירוף. הרבה אנשים אירוטיים מאושפזים בבתי משוגעים בחברה הזו. אחרים מנסים לצמצם גירויים ולעבור לגליל או להודו כדי להשיב את הארוס.

"שובו של המלך", מסתבר, היה עבורי רגע של געגוע לשובו של הארוס, במשמעות העתיקה של ארוטיקה. כך אני תפסתי את המסר של הסרט לגבי תקוות האדם. אז לסיפתח של השנה האזרחית החדשה, זה האיחול שלי לכולנו: מי יתן ויפלו חומות המכאניקה, הטכנולוגיה, החומריות והציניות – מורדור שלנו – והלמך שבתוכנו יפנה את הכס למלך הפנימי האמיתי. אמן כן יהי רצון.
 

נ.ב.

טוב, אני לא יכולה להתאפק, אדבר עוד על דבר אחד. אני לא מתחברת לחלוטין לסיפור האהבה של אראגורן וארוון. איאורן גיבורת רוהאן היא האישה המדהימה של המציאות והגיע לה להשיג את אהבתו של אראגורן. אבל לא, הוא תקוע על האישה הבלתי מושגת, מזן אחר, מחיי הנצח, מעולם אחר. ובסוף היא מוותרת על הייחוד שלה כדי ללוות אותו בחיי בני התמותה, להגשים לו את הפנטזיה. לא מתחברת בכלל למסר הסמוי הזה. גם ככה יש לנו מספיק צרות גברים-נשים בעולם הזה מאשר שסרטים כאלו יעודדו את הגברים להמשיך לחיות במציאות הזויה.

 

עוד משהו בנושא:

על ארוס וסייברסקס

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אלכסנדר  On 2 בינואר 2004 at 1:11

    מה…? כבוד לחיים בתקופות החשוכות? כמו הכבוד שקין חש להבל? או כמו ג'ק המרטש, נאמר? או מעשי הזוועה של צבאות ג'נגיס חאן? או אולי המליונים שנשרפו בתעלות במלחמת העולם הראשונה? "בלב הכאוס של שדה הקרב?"

  • גלעד  On 2 בינואר 2004 at 3:50

    אני אהבתי איך שהוא עבר עם החרב ונגע לכל אחד בחנית. וכולם נדלקו. ורצו להרוג. זה היה מרשים. והטובים – איך הם ניצחו. וכמה סופים יש לסרט הזה. עוד אחד ועוד אחד. לא נגמר. ואחוות הבנים הזו. כמה כוח יש לגברים הקטנים האלו. וכמה הם יכולים להרוג. 34 זה היה לא? הספר יותר טוב.

  • rebecca  On 2 בינואר 2004 at 9:44

    כרמל

    הצלחת להסביר לי מה שריתק אותי ולא הבנתי ברבנית קוק. זאת הכאילו משוגעת

    מי שראה את הסרט שעשו עליה בערוץ 8 אולי יודע על מה שאני מדברת

    מסתבר, שהרבנית קוק מגלמת את הארוס בעצמו ובכבודו. הארוטיקה האימננטית שלה מוליכה אותה להפשטה מכל התחשבות בנהוג ובמקובל, מכל נקיון וסטריליזציה מעושים, והיא מוליכה את חייה וחיי הסובבים אותה בטראנס של האמת הפנימית שלה, בלי עכבות

    הארוס שליווה את הנביאים הגדולים, כל-כך לא מובן כיום לתרבות המודרנה, עד שהאירוטיקן שפעם הוכר כחוזה, כמיסטיקן, כגדול-נפש, מקוטלג אצלינו כמשוגע חסר עכבות

    תפתחו את הנשמה והעיניים, ותראו את הרבנית קוק במלוא עוצמת החוויה הארוטית שהיא מפיצה

    וחוץ מזה, היא גם פמיניסטית דגולה הלכה למעשה. אבל זה כבר לפעם אחרת

  • כרמל  On 2 בינואר 2004 at 10:02

    כן אלכס, זה בדיוק הפרדוקס שניסיתי להסביר. כשהיינו הכי זוועתיים לפחות נגענו בזוועה. יש בזה מן הכבוד, כמו שהשאמאנים היו צדים חיות, באכזריות אך מתוך כבוד למהות החיה אולי אפילו ברמה הבלתי מודעת. הרבה יותר כבוד מאשר כשאנחנו נוטלים חיים בסטריליות. יש בה לא פחות זוועה היא פשוט נראית יותר הומאנית. זה השקר הגדול בעיני. ארוס זה לא טוב או רע, זה גם סופר רע שבעולם ולכן כשרע בא עם ארוס הוא באמת hidious. אין לי כאן שיפוט טוב ורע, רק כמיהה לימים של ארוס.

    ורבקה – וואלה, הרבנית קוק דוגמא מצויינת.

  • גדי  On 2 בינואר 2004 at 12:00

    ואז נראה אותך ממלמלת שוב על "סטריליות", שלא לדבר על החסרון (המצער?) של רצח בעיניים.
    תסתכלי על שני ערסים הולכים מכות, או נטפלים למישהו שלא שייך בכלל, כמו שלפעמים קורא, תראי את אותם מבטים. מה גם שגיבורי הסרט לא היו צריכים פצצות חכמות – היה להם את גנדאלף.

  • עוד נודניק  On 2 בינואר 2004 at 12:14

    זו האישה עם המוני הילדים? (13, למיטב זכרוני)

    באמת פמיניסטית דגולה.

    לגבי ארוס: במיתולגיה היוונית הוא היה במקור אל עצמאי ורב כוח. כנראה האל הראשי של אחת הקבוצות.

    לאחר מכן הוא שולב בכוח בתוך המיתוסים היווניים כבן של אפרודיטה, אותו "ילד מלאך".

    ועכשיו אני רואה שכמה פונדמנטליסטים מודרניים משתדלים בכוח לשלב אותו לתוך היהדות. ממי שהפך כמה אנשים בני ימינו לאלילים אפשר לצפות להמשך המגמה של עבודת אלילים.

    ולהגיד שפעם היה יותר טוב זה לא חוכמה. ניסית לחיות בצורה כזו? בצורה שבה אין לך ביטחון מינימלי? להזכירך פעם גם תוחלת החיים (אפילו בלי להתחשב בתמותת תינוקות) היתה הרבה יותר נמוכה.

    ואגב: טולקין לא היה פמיניסט גדול. הסרט מצליח לייצג לא רע את הרוח של הספר, שהיא למעשה רוח די נוצרית מסורתית. לדוגמה: סצינות "הקרב האחרון" (בעיקר זה שבין גולום לפרודו) היו דוגמה מובהקת להתערבות אלוהית. כזו שגם נעלה מבינתו של גנדלף.

    אבל האם את באמת חושבת שכל המצאה מודרנית היא רשע בהשראת סאורון שר המוות? (עוד אחד מהמסרים של הספר)

    אגב: דעתם של אבותינו על אותם נביאים מופרעים לא היתה בהכרח טובה. "הגם שאול בנביאים"? שאלו בזלזול בספר שמואל א'. וכבר בחלקים של התורה (בספר דברים?) יש כמה חוקים שמתייחסים לנביאי שקר. מן הסתם בגלל ריבוי אותם "נביאי שקר".

  • אלכסנדר  On 2 בינואר 2004 at 13:21

    כרמל, שוב עלי לא להסכים. נו, כן, הדוגמה ההיא. עם הכי הרבה זוועה. עם הכי הרבה מגע עם הזוועה. היה שם ארוס, לפי הגדרתך? ודאי שהיה. וזו בדיוק המחלוקת כאן: שאת טוענת לכמיהה לימים של ארוס, ולא מוכנה להבדיל בין טוב ורע. ואי אפשר שלא. שלא לדבר כבר על ההבדל בין אלימות לבין ייצוג של אלימות באמנות. לרוב תראי יותר תנועות אציליות, יותר מיצגי אקרובטיקה ומצד שני אומץ, את הנמר היפהפה שבכל אדם. כמה קלוזאפים ארוכים תראי על גופות מרוטשות, קטועות אברים? אברי אדם, לא טלפיים של ייצור כלאיים דמיוני כמו בשר הטבעות? נו, כן, כמו ברשימת שינדלר למשל, הרי אחריו לא חשת איזו כמיהה לארוס של פעם, לא?

  • כרמל  On 2 בינואר 2004 at 14:09

    חיים של ארוס מוחלט הם חיים מאד קשים, חזקים, קצרים וקולעים, מה שנקרא. חיים שהאדם המודרני אולי כבר לא כשיר לעמוד בהם. עשינו הכל כדי שהעולם יהיה יותר נוח, ובנוחות יש מהסטריליזציה. הארכנו את תוחלת החיים, סידרנו, הקלנו, שכפלנו, לקחנו חלק מהתחומים ויצרנו בהם ריחוק מה בינינו לבין הדבר האמיתי. אבל נראה שהתרחקנו קצת יותר לקיצוניות השניה ועכשיו כבר לא חשים, כבר ישנים, כבר לא הזמן לא באמת צריך להיות נוכחים כדי לחיות. האמת היא תמיד באמצע, אולי התהליך שמתרחש עכשיו הוא נסיגה לכיוון האמצע.
    צודק אלכס שסרטי שואה לא עושים געגוע לארוס. אבל אני לא בטוחה שזה מה שהיה לנאצים. בתקופה ההיא הארוס כבר החל אוזל מן העולם ומה שהיה שם זה סוג של פרוורסיה פטישיסטית בעיני. היה בזה דווקא משהו מכאני, לא ארוס.

    ולנודניק היקר, לא כל המצאה מודרנית היא רשע, ממש לא. לא קראתי את הספרים אז אני מדברת רק על הסמלים של הסרט בעיני. רק שים לב למי אתה קורא פונדמנטליסט יהודי, למי שמכיר את הרב גפני ואת פועלו ומלחמתו בדיוק במה שאתה מתאר, זה קצת מצחיק לשמוע כזו האשמה…. 🙂

    ולגדי – שני ערסים הולכים מכות וחיילי גולני נכנסים במחבלים, למשל… לא בטוח שתמיד יש שם ארוס מלא. לפעמים זה פשוט כעס, נקמה, רגש שנפרק. נכון שבהרבה רגעי כעס אנחנו גם בארוס אבל אין בהכרח חפיפה. אפשר לכעוס ולהיות אכזריים מאד דווקא מתוך ניתוק מוחלט מעצמי. אולי הצבא דווקא מעוניין באפשרות ב', במכונה כועסת שממלאת פקודות.

  • עוד נודניק  On 2 בינואר 2004 at 14:41

    מתי יש "ארוס"? מתי שהרגשות חיוביים? כלומר: מתי שהם נראים לך טובים? שימי לב שלפני כל קרב בסרט נושאים נאומים שמטרתם היא להלהיב את החיילים. אחד הרגשות החשובים שם הוא רגש הנקמה.

    אחת הסצנות שלא נכנסו לסרט הוא המפגש עם סרומן לאחר הבסתו. הוא כלוא במגדל האורתנק. אבל עדיין יודע היטב לדבר. בשלב מסויים נראה שהוא כמעט מצליח לשכנע את גנדלף. ואז איאומר מתערב ומזכיר לכולם את המתים במלחמה שצריך לנקום את מותם. בתגובה סרומן מזכיר שהרוהירים יצאו נגדו למךחמה (מה שנכון חלקית) ולכן זה מוזר שהם רוצים לנקום את מות יקיריהם בה. בקיצור: הנקמה הוא גם רגש שאפשר להלהיב אותו. הוא מאוד מועיל במקרים כאילו.

    אני לא יודע מה זה "ארוס", אבל אדרנלין יש שם.

    אם החיילים היו ממלאים פקודות כמו מכונה וללא רגשות נקם היית רואה הרבה פחות מקרים של התעללות. מכונה אינה "כועסת". אין לה רגשות. דווקא מקרי הנקמה מעידים שיש רגשות בעסק.

    אם חייל מרביץ מכות לפלסטינאי אז הוא "נלחם בידיים" כמו שכתבת למעלה.

    ועוד תזכורת למי שרגשות המלחמה הנאצילם יקרים לו: קרבות גבורה נועזים מעידים על כך שיוזם הקרב לא השכיל להשיג בו מראש עליונות ולהשיג הכרעה עם מינימום אבידות. דוגמה מובהקת לכך: הקרב במיתלה במבצע קדש (שם טור צנחנים נכנס למארב מצרי. גם בגלל חוסר בדיקה מספקת מראש)

  • כרמל  On 2 בינואר 2004 at 16:03

    נכון שמקובל לחשוב על מכונה אוטומאטית כמשהו חסר רגש. מצב מפחיד יותר הוא כשלמכונה יש רגש, רגש שלילי מועצם. ויש בזה ארוס אם יש בזה חיבור מהבטן. אבל תאורטית תתכן סיטואציה שבה אני מתנהג ככה ואני לא נוכח, אני פורק עול ומנותק מהקול הפנימי והשדרה המרכזית של העצמי.

  • אבנר  On 2 בינואר 2004 at 16:31

    כרמל, כתבתי גם אני משהו על שר הטבעות, וגם אני קצת חלוק עליך בעניין ההאדרה של העבר הבלתי טכנולוגי, אבל בעניין הארוס מתבקש לצטט יהודי חכם אחר, וודי אלן. כשאלו אותו אם הוא חושב שסקס זה דבר מלוכלך, הוא אמר "כן, אם עושים את זה כמו שצריך." ואידך זיל גמור, כמו שאומרים.

  • עוד נודניק  On 2 בינואר 2004 at 17:39

    למכונות אין רגשות. לאנשים יש.

    אני יודע שכיף להצהיר הצהרות, אבל הגיע הזמן ש"תתחברי" קצת למציאות.

    שימי לב איך את בונה את ההגדרות שלך כך שיתאיממו בדיוק לתוצאה שאת רוצה להשיג. גם אם המציאות לא ממש מסתדרת איתן.

  • כרמל  On 2 בינואר 2004 at 19:02

    נודניק, תודה שאתה ממשיך את הויכוח הזה כי זה כופה עלי לבנות הגדרות למשהו שלא חשבתי עליו קודם, קיבלתי את המושג כפי שאני חווה אותו בהקשר שגפני סיפר לנו עליו ושחיתי איתו לעוד מקומות. בזכות הדיון איתך אני בעצם מבררת לעצמי מה הם גבולותיו, על דרך השלילה.

    למכונות אין רגשות. אבל כשאנשים פועלים כמכונות יש להם רגשות. ואנחנו מדברים על אנשים. ובסך הכל רציתי הלבחין את משוג הארוס ממושג הרגש. לא כל רגש חזק הוא ארוס. ארוס הוא חוויה מולטי-חושית שאני לא יודעת לומר בוודאות עד כמה רגשות מעורבים בה. אולי הם מעורבים בה ואויל הם רק תוצר שלה?

  • rebecca  On 2 בינואר 2004 at 22:10

    נודניק חמוד

    הרבנית קוק, זו עם ה- 13 ילדים, תתפלא, היא פמיניסטית לעילא ולעילא, שאמנם לובשת חזיות, אבל לא מתביישת להפגין קבל עם תכונות "כאילו גבריות" במיטבן, עם טוויסט נשי חביב

    היא לא פוחדת להיות כריזמטית, דעתנית, קולנית, חדשנית, וגם מוזרה ואקסטרוברטית

    היא עושה קריירה בגדול (ותסכים איתי שההגדרה של "קריירה" לא צריכה להתאים לעולם המושגים שלך, דווקא, או שלי), וגם מגדלת את כל שלושה-עשר ילדיה, ועושה עבודה מה-זה טובה. (הסרט… הסרט של ערוץ 8)

    ובניגוד לחברותיה הפסבדו-פמיניסטיות החילוניות, אני חושדת שאם באחד ממסעותיה הרבים ברחבי הארץ יקבל הטנדר שלה פנצ'ר,היא לא תהסס להפשיל שרוולים, כי ממש לא איכפת לה שישברו לה הציפורניים

    ובאשר לנביאי העבר, ההתייחסות המקומית של כותבי התנ"ך למיניהם לא ממש משנה, כי הם הרי היו משוחדים. בעיניהם יש אמת אחת, ומי שלא מייצג את כל הניואנסים שלה הוא נביא-שקר. אבל הטראנס, הארוס, השחרור מעכבות של אותם נביאים, כל אלה, אם היו אמיתיים, הם החשובים לענייננו.

    הזלזול המופגן בתנ"ך הוא כלפי ה"מתנבאים", דהיינו, אלה שזייפו אורגזמות של טראנס, שבמודע המחיזו חוויה כאילו כל-חושית, אבל מזווית עיניהם הציצו במושאי הנבואה כדי לראות איזה רושם הם עושים.

    גם היום יש כאלה. וקוק היא לא.

  • איתן כספי  On 3 בינואר 2004 at 13:55

    בחיי שהמכונות האלו יכולות להתחזות לכל דבר, אפילו לבובות: http://ufocatcher.net/hatsukoiplush/agentsmith.html

  • לא חשוב  On 6 בפברואר 2005 at 21:24

    קודם תכירו את האישה הגדולה הזאת ואז יהיה לכם על מה לדון בה רק אני מזירה אותכם לא לדבר עליה אני לא אחרית להשלכות

%d בלוגרים אהבו את זה: