אלאניס מוריסט בצוותא 2, פאריז

הרבה רגעים התחרו על התואר "הזכרון המיוחד ביותר שלי מפאריז". אני זוכרת את עצמי משקיפה עליה ממרומי האייפל, מציצה לתוך כני הציירים ברחבת הסקרה-קר, נוגסת בקרואסון מהביל בבית קפה בשאנס אליזה עם כסאות קש שפונים לרחוב, קונה גבינות שמנות מדהימות עם בגט במעדניה כל בוקר, עומדת קצת מאוכזבת מול המונה ליסה או יושבת על ברכי פסל האדם החושב של רודן, לוגמת מכדי השוקולד הסמיכים של אנג'לינה מול הלובר או מלקקת את הגלידה הטובה ביותר בעולם בסמטה ציורית ליד הנוטרדאם. אך לבסוף, את הזיכרון המיוחד ביותר שלי מפאריז חטפה בדיעבד קנדית אלמונית, שהפכה כחצי שנה מאוחר יותר לאחת הזמרות המצליחות בעולם והותירה אותי עם מיתולוגיה בזעיר אנפין.

לפאריז נסעתי עם חברתי רינה באוקטובר 1996, שבוע לפני תחילת שנה ג' באוניברסיטה. חרשנו את העיר יומיום ברגל ואפילו כמעט היינו בפיגוע ברכבת התחתית מתחת למוזיאון אורסיי. למולין רוז' הגענו איפה שהוא באמצע השבוע בשעת ערב מוקדמת, סתם כדי לסמן ווי. אחרי ששני שוערים הציעו לי עבודה במועדוני החשפנות שלהם הרגשנו שמיצינו את המקום. בדרך לרכבת התחתית הבחנתי פתאום בפיסת נייר יותר קטנה מ-A4 על לוח מודעות עמוס לעייפה, אודות הופעה של זמרת מקנדה בשם אלאניס מוריסט באחד הבארים ברחוב, למחרת היום.

"מוכר לי נורא השם הזה" אמרתי לרינה. חשבתי קצת ונזכרתי בתוכנית איזוטרית סטייל "הקצה" ברדיו ירושלים, שם השמיעו שיר שלה ערב אחד. לשיר קראו ought to know והיה משהו בשיר ובקול שלה שהיו בלתי נשכחים.

זה לא היה קל לשכנע את רינה לחזור לרחוב הזה בלילה ולחזור למלון עם המטרו אחרי חצות. היינו כאלה תיירות טובות שחרשו את כל האתרים בבוקר ולא בילינו אפילו לילה אחד. נשבעתי לה שזו זמרת נורא מיוחדת והיא נורא תהנה מהקול שלה ויאללה צריך קצת חיי לילה בפאריז הזו.

רינה נגררה אחרי בחוסר רצון בולט. הגענו כמעט ראשונות לפאב אפלולי בגודל של צוותא 2 ומתוך מבוכה שלא ממש מצאנו את עצמנו, נעמדנו בקדמת הבמה. עד מהרה גדשו את הפאב כמה כוסיות צרפתיות בודדות ועשרות סטודנטים אמריקאים במסגרת חילופי סטודנטים ב"סורבון".

אני זוכרת ששוחחתי עם בחורה חמודה אחת שאמרה לנו שהיא מכירה את אלאניס, שהיא לא ממש ידועה ואין לה ממש אף להיט אבל היא מוציאה עכשיו אלבום חדש, בשם "Jagged little Pill", שאומרים שהוא מכונת להיטים ושיש לה קול נורא מיוחד, "היא עוד תגיע רחוק" התנבאה האמריקאית.

קצת אחרי 23:00 עלתה לבמה להקת שרירנים נטולי חולצות והחלה לנגן כאסאח, כשבחורה אנרגטית דקיקה עם תלתלים ארוכים קפצה ביניהם והחלה לשיר. רינה ואני היינו מתחת לרגליים שלה בשורה הראשונה ולמרות שלא הכרנו אף שיר נהנו כהוגן מההופעה והאווירה. אלאניס סיפרה שהיא מתחילה סיבוב עולמי עם האלבום החדש והיא באה לעשות טסט להופעה כאן בפאריז, מקום שהיא למדה וחייתה בו תקופה מסוימת וזוכרת לו חסד נעורים.

מתישהו היא שרה את ought to know והקהל התחרפן. זה כנראה היה הלהיט המסומן שחלק מהח'ברה כבר הכירו. הם קפצו ודחפו ואנחנו בשורה הראשונה היינו צריכות כמעט לתפוס את קצה החולצה של אלאניס כדי לא למעוד. היא כל הזמן התכופפה אלי עם המיקרופון ושרה לי בפרצוף, אז באחת הפעמים שהיא עשתה זאת וניסיתי לצלם אותה, סנוורתי אותה כהוגן עם הפלאש והמאבטח של המקום החרים לי את המצלמה. בדיעבד התמונה אפילו לא יצאה בפיתוח. 

רינה רעדה לי במטרו הריק בלילה ולא נרגעה עד שלא חזרנו למלון בשלום. שפת הגוף שלה שידרה "היה נחמד אבל לא מצדיק התאבדות בלילה הפריזאי מקפיא הדם". רק כעבור כמה חודשים, כשכבר היינו בעיצומה של שנת הלימודים, כשגלגל"צ טחנו את ought to know וכל העולם כבר ידע מי זו אלאניס מוריסט – רק אז רינה הבינה לאיזה חסד מופלא היא זכתה בזכות הניג'וסים שלי על רדיו ירושלים ולא הפסיקה לדבר על זה כמה שנים. 

זו הייתה כנראה הפעם האחרונה שאלאניס הופיעה בפאב אפלולי כזמרת קטנה במקום שלא מכירים אותה, דקה לפני הפריצה הגדולה שלה, ואנחנו היינו שם. אם כי אין לנו שביב של זיכרון מודע מהרגעים בהם שמענו את הלהיטים הגדולים שלא הכרנו בכלל מתוך אותו אלבום, כמו ironic או you learn.  ועדיין, אלאניס ב"צוותא" של המולין רוז' – כך תמיד אזכור את פאריז. 

 

* זכרון זה מוקדש לליבי בן יהודה, שותפתי לטיול בקובה ודוגמנית הבית של האתר, שנטשה השבוע את פאריז בכאב וחזרה אל חיקנו

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • נמרוד ברנע  On 6 בינואר 2004 at 9:07

    בטיולים שלי באירופה אני לא לוקח סיכונים כאלה ורק הולך להופעות של חבר'ה ידועים.
    ולמרות זאת – ההופעה של שעתיים באולם של 1,000 איש של סווייד עדיין לא הזיכרון הכי חזק שלי מלונדון.

  • Assaf  On 6 בינואר 2004 at 18:45

    אני מתגורר בלונדון והדבר היחיד שאני יכול להגיד על העיר הוא שיש פה מלא מלא הופעות שוות.

    לאחרונה גילתי שכל הופעה שאני הולך של להקה "גדולה" אני פשוט מתאכזב
    דוגמא אחרונה – רדיו הייד
    לעומת זאת להקות קטנות באולמות קטנים זה פשוט אדיר
    דוגמא אחרונה – רדיו טריפה המצויניים וגוטן פרוג'קט שנכנסים תחת הקטגוריה של ההופעה הכי טובה שאי פעם ראיתי.

  • אביבה  On 6 בינואר 2004 at 19:54

    מזכיר לי את ביורק באמסטרדם, 1993. אומנם היא כבר היתה ידועה, עם ה"שוגר קיובס", ובכל זאת היתה קטנה יחסית. ההופעה עלתה משהו כמו 50 שקל.

  • מתה על אלאניס  On 15 בפברואר 2004 at 16:58

    יו איזה חוויה… הלוואי עליי!

%d בלוגרים אהבו את זה: