בושה וכיסוף, בכורה וראשית האון

"ויקרבו ימי ישראל למות" (פרשת ויחי). עד כמה שידוע לי מתים תוך שניה, כמה ימים כבר לוקח למות? שואל את עצמו רבי יוסי (זוהר ח"א דף רכ"א ע"ב). אלא שכשאדם קרב למותו כל ימי חייו באים ועומדים לפני הקב"ה כעדים, ויעקב היה אחד שיכל להתגאות בכל יום ויום בחייו שהגשים את ייעודו בו. גם על אברהם אמרו באותה רוח סוד שהוא "זקן, בא בימים". ימים בזוהר זה גם שם נרדף לספירות. מסתבר שלכל יום (ולכל ספירה) תפקיד מיוחד בחיינו ורק אם הגשמנו אותו יוכל אותו יום להתקרב למות – להתקרב לקב"ה ללא בושה. 

בושה בארמית, אגב, אומרים כיסופא, וגם בערבית המילה לבושה היא כסיפה. אולי הקשר בין בושה לכיסוף ברמת השורש הוא שכשאני לא שם בחוויה ובהווה, כשאני רק מפנטז ונכסף, עלי להתבייש. לא הביישן למד. מספיק לפנטז, געו במציאות. מצד שני, הבושה הופיעה לראשונה בתנ"ך ביחד עם המודעות בסצנת גן העדן ונעלמה כשאדם וחווה כיסו עצמם בעלה תאנה. הבושה , אם כן, אינה להתבייש בעצמי אלא לחשוף את עצמי בצורה מיוחדת ופגיעה. כשאני לא מתבייש אין שם אינטימיות. אולי בוויתור על בושת גן העדן יש געגוע (כיסוף) לאינטימיות.

אז כשקרבים ימי ישראל למות הוא קורא דווקא ליוסף, ורשב"י הולך לכיוון פסיכואנליטי-טנטרי כשהוא מסביר מדוע " ויקרא לבנו, ליוסף". ישנו מדרש לגבי ליל הכלולות של יעקב, האומר שיעקב חשד שיביאו לו את לאה במקום רחל ולכן נתן לרחל סימנים שעליה למסור לו ברגע האינטימי. אבל רחל, ברגע של גדלות, נתנה את הסימנים ללאה.

ואז, אומר רשב"י, באותו ליל כלולות, יעקב היה בטוח בזמן מעשה האהבה שזו רחל ולשם הוא כיוון את כל אהבתו ושם נתן את זרעו כשיוסף כבר נברא במחשבתו. לכך רומז יעקב כשהוא אומר לראובן: אתה "כוחי וראשית אוני". רשב"י חושב שיעקב לא שפך טיפת זרע לפני כן ולכן הייתה בשפיכה ראשונה זו עוצמה רבה שכוונה בעצם לרחל ולא ללאה. 

וכאן, מגלה רשב"י שלעיתים כוחה של מחשבה גדול יותר מהמעשה, כי מחשבה יוצרת מציאות. אין דבר בעולם שאינו מותיר רושם ועקבות ואלוהים רואה הכול. יש לקחת אחריות גם על המחשבות והכוונות כי הן מתגלגלות לאנרגיה במציאות. לכן הרצון במחשבה הוא שהעביר את בכירות ראובן בעצם ליוסף, שנחזה באותו מעשה אהבה ראשוני. 

יש איזה שהוא קו עלילתי עיקש במקרא שהבכור כל הזמן מאבד את בכורתו. זה כאילו שהמקרא חותר תחת המוסד האנתרופולוגי של הבכורה, מתחת לאמונה שהבכור יורש את המהות המזוככת ביותר של האב ("כוחי וראשית אוני", אולי באירוניה במקרה של ראובן הלפלף). לא תמיד הבכור הוא זה שיש לו את המדרגה הרוחנית של אביו, וזה רעיון שהפיל גם את החסידות מגדולתה כשהחצרות עברו בירושה לבנים של. ועוד מחשבה: הרב גפני מספר כי ספר התנ"ך מתחיל בבראשית, באות ב', לא בא'. הב' בוגד בא', באני הטהור המזוכך. אז אולי גם הבכור, בב', תמיד בוגד בא' וזכותו עוברת הלאה ממנו.

אבל נחזור לכוח המחשבה , שזה אולי המסר המרכזי בקטע זה בזוהר. הבעש"ט התייחס למחשבות זרות שמסתננות למוחנו באמצע התפילה כיצר חי חיובי, משהו שבא משורש האהבה והרצון ולא כמשהו שצריך להלחם בו ולגרשו. You become what you resist – סופה של התנגדות עזה לדבר כלשהו, היא דווקא להעצימו ולשעבדך לו. תחת זאת, יש לרדת לשורשה. כי זר בהיפוך הוא רז ושניהם בגימטריה זהים למילה אור.

שבת שלום.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: