אל שדי

בתחילת פרשת השבוע (שמות פרק ו' פסוקים ב'-ג') ישנו דו שיח מרתק ותמוה בין האל למשה. האל אומר למשה ששלושת האבות הכירו אותו רק בפן של "אל שדי" ואילו למשה הוא מגלה לראשונה את שם הוויה. בפרשת השבוע שעבר עת נפגשו בסנה הבוער, אמר לו האל לומר לבני ישראל ששמו "אהיה" (שמות ג' פסוק יד), "אהיה אשר אהיה" (על משקל "בונד, ג'יימס בונד"). אל שדי הוא אחד מ-216 צירופי שמות האל האפשריים, כשהוא נתפס בחלק מהמסורות כשם של מידת החסד והרחמים והשדי במובן של יניקה ונתינה, בעוד פרשנים אחרים (תלמוד, מסכת חגיגה) חושבים שזהו שם מצד הדין, הגבול, האל שאמר "די" להתפשטות היקום.

אל שדי זו גם חנות ספרים בברונקס

בתפיסה הטרום קבלית מקובל לפרש את השם "אלוהים" כפני הדין, המידה כנגד מידה ואת שם הוויה כהפוך לו, מבטא רחמים, גדלות וויתור על דין. אומרים שהאל רצה לברוא עולם על טהרת הדין אך כדי לתת צ'אנס ליקום להתקיים בכלל, צריך מדי פעם עירויים של רחמים.

תארו לכם שאימא אדמה או סבתא אטמוספרה היו מחליטות להשיב לנו כגמולנו, מידה כנגד מידה. היה יקום בכלל? ותארו לכם שהגוף שלנו היה נוהג עימנו ביחס גורר יחס כשהיינו מרעיבים/מפטמים/ מחוררים/ שונאים אותו. האם עוד היינו פה?

התפיסה הקבלית היא הפוכה: בראשית היה חסד (אברהם), האיכות הטהורה הנותנת והמתפשטת, ללא גבול (יצחק). קבלת השמות נחשבת להיבט של קבלה מעשית שיישומיה על גבול הכישוף דומים בעיני ובעיני אנשי דת ומקובלים רציניים לעבודת כוכבים ומזלות. אך ברמה הגבוהה יותר יש כאן הכרה בכך ששם מבטא מציאות. כל אות היא כוח אנרגטי וצירופי אותיות מסוימים נושאים אנרגיות מסוימות. השפה העברית, כמו גם סנסקריט, נחשבת לשפה פנימית. כלומר שזו אינה רק מערכת סמיוטית הסכמית שבה מחליטים שלעצם זה נקרא שולחן, אלא מהות הדבר טמונה בסימנים, במילים, בשפה.

שם הוא ייצוג של אנרגיה, ביטוי של הדבר, שאנו חווים בעלמא דפירודא (עולם הפירוד, עולמנו זה, בניגוד לעולם האיחוד של מעלה), בשל חוסר האפשרות לגעת במהות האמיתית. באחרית הימים הייצוג ומהות יהיו לאחד ("ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"). השם הארוך (72 אותיות) והעוצמתי ביותר של האל, חבוי בפרשת "בשלח", טרום קריעת ים סוף, בשמות פרק י"ד פסוקים י"ט-כ"א. לפסוקים אלו יש בסה"כ 216 אותיות כשבכל פסוק 72 אותיות וישנה צורת דילוג מיוחדת על פני פסוקים אלו המרכיבה את שם האל. אומרים שבתים מתוך שם זה מופיעים אצל עמים רבים ואפילו צליל ה"אום" ההודי שנחשב לצליל של החיים כולם, מהווה חלק מהתבנית הזו. 

מעניין לציין ש-216 זו גימטרייה של גבורה ו-72 זה גימטרייה של חסד, כלומר שגבורה (ספירה מצד הדין, הגבול) היא שלוש פעמים חסד, אולי מצב בלתי מאוזן, אי זוגי של חסד. הגימטרייה של אל שדי ומשה (בהיפוך אותיות: השם) גם כן זהה. משה הוא האבטיפוס של הדמות המשיחית שמתווכחת עם האל ושיש ממד של טשטוש בינה לבין האל. דמויות האבות היו בדיסטנס מוחלט של יראה ומיהרו לציית לכל צו וגחמה של האל, בעוד משה פשוט לא מפסיק להתווכח ולנדנד. נראה שהאל אוהב זאת ותורם לטשטוש זה ע"י דיבור דרך משה בעת מתן תורה. בהמשך ההיסטוריה גם אצל ישו מתבטא טשטוש כזה ומשיח השקר שבתאי צבי חתם פעמים רבות בסיומת: "אני ה' אלוהיכם, שבתאי צבי". ואולי הטשטוש צריך להיות נחלת כל אחד מאיתנו, שהרי אני אדוני אלוהיכם וכולנו משיח לעצמנו.

שבת שלום.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: