הדוגוויל מברסלב

"דוגוויל" של לארס פון טרייר הוא אחד הסרטים הקשים ביותר לצפייה שראיתי בחיי. "לשבור את הגלים" meets "בעל זבוב" ו"על העיוורון", ויותר מזה. ידעתי שאני לא מסוגלת לראות את זה בקולנוע אז לקחתי את זה ב-DVD. שלושה ימים עברו מאז ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה. בהתחלה זה היה כל כך חזק שאפילו לא הצלחתי לכתוב על זה וחלמתי על זה בלילה. פ'ר? אני לא יודעת אם להמליץ לכם לראות את זה בכלל. אני לא מצליחה להחליט אם זה היה ממש טוב או ממש גרוע. מה שבטוח, זה היה ממש חזק וממש קשה.

זה התחיל כסרט שהוא סתם קשה לצפייה מבחינה חזותית – מצולם על במה כמעט ללא אבזור, ממש כמו מחזה, התרסה נגד המיליארדים הנשפכים על לוקיישנים ואפקטים בהוליווד, כשזה לא מה שמגדיר סרט טוב. גרייס (ניקול קידמן) שהופיעה בעיירה השלווה דוגוויל הייתה בהתחלה המלאך של העיירה, ובהדרגה התדרדרה למדרגת בת השטן, כשהיא מואשמת בכל עוולה וחסרון אפשרי בעיירה. זה מעלה תהיות רבות לגבי קבלת האחר, שהיא תמיד מותנית, שלא תמיד כשאתה פותח את עצמך אתה מרוויח חברי נפש, לפעמים הם מנצלים את הפתח הזה כדי לנצל את חולשותיך ופחדיך ולשעבדך דרכם.

זה לא חדש שפון טרייר מיזנטרופ שמאמין שטבע האדם אפל וטורח להראות לנו כל הזמן את הפינות החשוכות והחולניות ביותר שלו. אבל הסרט הוא הרבה יותר מזה הפעם, הוא כולו הפשטה פילוסופית אחת גדולה שההתרסה המרכזית שלה היא נגד ההוגים והאמנים, שמחשיבים את עצמם לדוברי המצפון של החברה שלנו. אצלו הם הראשונים על ספסל הנאשמים, כי הם מדברים על עוולות אך לא מונעים אותן, ונראה שפון טרייר לועג לעמדה הזו בהציגו את הפילוסוף כיצור החלש והמעוות ביותר.

בסיום הסרט נראה שפון טרייר משאיר לאדם רק ברירה אחת: כל העולם כוחני ומעוות, גם אנחנו אנשים אפלים. אין דרך להיות מוארים סלחניים ומתחנחנים, להיות מחוץ למשחק הזה, גם אתם הייתם עושים כמעט אותו דבר לו התאפשר לכם. גם גרייס חוששת שהיא הייתה עושה לעצמה אותו דבר לו הייתה במקומם. אז אתה יכול להצהיר שאתה מנותק, בניו אייג' עלק, לסרב להיות חלק מעולם הדין, אבל חייך כפילוסוף מוסרי מגוחכים ויובילו אותך להיות למשתף הפעולה הגדול ביותר שיש עם העוול.

עליך להשלים עם זה שאתה חי בעולם הדין, להשלים עם טבעך האכזר ללא התייפייפות. ואם כבר אז כבר, אולי כדאי שתהיה בצד הנכון של הכוח…. אני לא אהרוס לכם את סוף הסרט, רק אומר שבניגוד לחוסר האונים שבו הוא מותיר את הצופה ב"לשבור את הגלים", הפעם הוא נתן לנו קתרזיס ראוי. אולי בכוונה אפילו, שניווכח עד כמה גם אנחנו דומים לדמויות שלו.

כבר כמה ימים אני מסתובבת עם המחשבות האלה על טבע האדם. כל זמן שלמדתי קריאת טקסטים בספר הזוהר הדגשנו את הכבוד הגדול שהזוהר נותן לחושך, לנחש שבתוכנו, שזה חלק מאישיותנו השלמה וכל אדם שמתפתח רוחנית מגיע לשלב שבו הוא חייב להיכנס למקום הזה. זה נשמע טוב, אבל האם אדם יודע איפה החושך שלו? פון טרייר אונס את צופיו להציץ בחושך שלהם. זה מה שמעצבן בו. אבל אני החלטתי לנצל את ההזדמנות שהוא נתן לי ולבקר שם.

כל מי שמחשיב את עצמו לאדם נורמלי, שומר על רמת מוסריות נורמלית למדי. בהינתן מקרה קיצוני כמו בדוגוויל, נורא קל להתבונן ולומר "אני בחיים לא הייתי עושה את זה" או "לפחות הייתי מתריע, נוזף באנשים, מגונן על הקורבן פה ושם". אבל אנחנו לא חיים בקהילה של 15 איש כמו בדוגוויל והמקרים שבפנינו הם לכאורה הרבה פחות קיצוניים.

חווה תמיד אשמה. קידמן בדוגוויל.

גם לנו לא תמיד נוח להביט במראה ואנחנו משליכים על אחרים את האשמה לחסרונות ולחולשות שלנו. אולי החטא הקדמון של אדם היה בכלל העובדה שהוא השליך על חווה את האשמה שהיא פיתתה אותו לנגוס בתפוח? הרעיון הזה מהדהד במטאפורה ברורה למדי גם בסרט.

גם אנחנו מנצלים אנשים לצרכינו, מזלזלים בזמנם… באותו יום שראיתי את דוגוויל חטאתי כך כלפי מישהו בעצמי, בלי שום כוונה רעה, פשוט שכחתי שקבענו והשארתי אותו להתמודד עם התוצאות. זה כזה מאמץ נפשי להיות אדם מוסרי במאה אחוז באמת! (התנצלותי הכנה בפני רמיאל, אם הוא קורא את זה…)

ברחוב המקביל לכם בתל אביב כלואות נשים מחבר העמים שהובאו לכאן בכוח ונאנסות מדי יום על ידי 40 קליינטים. זה קרוב מספיק למצב של גרייס בדוגוויל עבורכם? אז אולי אתם אישית לא מבקרים במכון הליווי הזה, אבל לפי פון טרייר אתם אשמים עוד יותר מהקליינטים שלו, אתם ההוגים והאמנים, אתם העיתונאים שתפרסמו כתבה נוגעת ללב על המצב של הנערות האלה, אבל לא תושיטו יד, לא תזעקו, לא תלחמו. אתם הראשונים שפון טרייר יעמיד מול כתת יורים בדוגוויל.

"אבל מה אני הקטן יכולתי לעשות מול כל עוולות העולם?" תצרחו אל מולו ואולי בצדק. שהרי גם הוא עצמו לא בדיוק מושיט יד לחלכאים ונדכאים אלא עושה עליהם סרטים. גם הוא משליך עלינו את יסורי המצפון שלו ויוצר אצלנו רגשות אשם. השנאה העצמית שלו היא שיורה אלינו את החיצים האלה.

ועוד מעט ואין רשע?

פון טרייר מייצג חצי עולם שחושב שיצר האדם רע מנעוריו. כנגדו, יש חצי אחר שבטוח שאדם הוא טוב במהותו. מי צודק? רבי נחמן מברסלב (נ נח נחמ נחמן מאומן), שנמנה על החצי האחר, מנסה ליישב את הסתירה הזו בקטע המפורסם שלו "אזמרה" מתוך "ליקוטי מוהר"ן". טבע, הוא כל מה שמתרחש ללא התערבות. מהות, היא טבע שני, עמוק יותר ממנו, הגרעין של מה שאנחנו, צלם האל שבדמותה נבראנו. התפיסה הזו מניחה שלא ניתן להיות מה שאנחנו, לחשוף את הטבע האמיתי הזה, ללא עבודת התפתחות. 

אז טבע האדם רע מנעוריו אבל מהותו טוב צרוף. העבודה שלנו היא לחשוף אותו. האדם אינו נולד עם טבע טוב ואז מתקלקל, כמו שרבים מאמינים. תסתכלו על תינוקות – הם אולי נורא חמודים אבל הם לא טובים מוסרית, הם אגואיסטים קטנים, בואו נודה בכך. טוב/מוסר זה דבר שצריך לפתח. בשביל זה באנו לעולם הזה. לכן, גם אדם שזורם עם היצר שלו מרגיש בסופו של דבר מתוסכל, ריק. משהו בו יודע שהמהות הפנימית שלו טובה והוא אינו מתפתח בכיוונה, זה המוסר הפנימי הבסיסי שלנו. את הפסוק "ועוד מעט ואין רשע, והתבוננת על מקומו ואיננו" (תהילים ל"ז) דורש הרב נחמן כך: תמיד יש לדון אדם לכף זכות.

בואו לא נעשה פה התייפייפות ניו אייג' לשחרור מהשיפוטיות שלנו, האדם הוא יצור שיפוטי. אבל במסגרת השיפוט עצמו אפשר לבחור בכיוון של כף זכות. בכל רשע גדול יש מקום אחד ולו רק אחד שבו הוא צדיק. האדם הנורא ביותר עשה פעם אחת מעשה אחד טוב באמת, ואם נדבר אל המקום הזה, נעצים אותו ונאפשר לאדם עצמו להתבונן בו ולהתחבר אליו. פועל כאן עקרון של פיזיקת הקוונטים – המתבונן משפיע על תוצאות הניסוי – התבונן באדם כאילו הוא טוב, התייחס אליו כטוב. פועל כאן גם העיקרון ההולוגראפי, עקרון ה-DNA: בכל חלק מאיתנו מצויה המהות כולה. ניתן לעורר את מהות הטוב הזו אם נאתר חלק אחד קטן שהוא טוב ונפנה אליו, נתמקד בו. 

לטוב יש מציאות אונטולוגית, לרע אין מציאות, גם כשנראה שהוא פשט בכל. ולכך הכוונה ב"ועוד מעט אין רשע". לא עוד מעט במונחי זמן -אוטוטו- אלא המעט הטוב הזה שצריך למצוא בכל אדם. "והתבוננת על מקומו ואיננו" זה כשהמורה הרוחני רואה שאינך במדרגתך, אינך מחובר לאני העליון, לצו הפנימי שלך. האני המהותי לא בבית. זה הרעיון במדיטציה, משיכת האני הזה חזרה פנימה. כמובן שכשעומדים מול רשע ושחיתות יש להלחם בהם, למחות את זכר עמלק מה שנקרא, אבל בכל מקום של רשע יש ניצוצות של טוב שיש לגאול ולהחיות.

רוב חיינו אינם מתנהלים מול רשע אלא מול בני אדם המורכבים מאור וחושך גם יחד והתרגול הרוחני שלנו הוא להתמקד בטוב. אנחנו לא יוצאים נגד החוטא אלא נגד החטא, וכשמתמקדים במעט הטוב, אין רשעים, כי אנו מזמינים את האדם לטרנספורמציה. למי שתהה למה הברסלבים כל הזמן שמחים ומנגנים, המקור לתפיסה הזו נמצא במאמר החשוב הזה. בין השאר ממשיל רבי נחמן את הניגון לליקוט של מעט הטוב הזה, כי תו מוסיקלי הוא צליל שמובחן מתוך כל הרעש וליקוטו יפיק מוסיקה ויופי.

אצל פילוסוף רוחני אחר חשוב, קרישנמורטי, קיים רעיון דומה, אך אין בסופו של דבר משהו באדם או בעולם שניתן לומר עליו שהוא טהור, הכול מורכב מאור וחושך גם יחד. אצל רבי נחמן יש בסוף התהליך גרעין קטן ואותנטי שניתן לברור מבין כל הסיגים, להתחבר אליו ולהתחיל משם את השמחה הגדולה. והנה תרגיל רוחני לסיום מבית הרבי נחמן, מומלץ לנסות בבית:

ערכו רשימה קצרה של דברים טובים שעשיתם. עכשיו תכתבו מתחת לכל דבר למה באמת עשיתם את זה – תשפטו את עצמכם – שהרי אתם לא כאלו פילנטרופים מלידה, אולי לאגו שלכם היה מתאים לצאת נשמות טהורות הבוקר כדי להרשים אדם אחר? ואחרי שקטלתם את עצמכם תנסו לראות מה בכל זאת מבין כל המעשים הללו נעשה הכי בתום, שיש בו יסוד אמיתי של אהבה ונתינה. אולי טיפלת באימא שלך כל היום כי ככה בת טובה צריכה להתנהג וזה מה שציפו ממך לעשות, אבל בסך הכול יש לך אהבה אמיתית לאם הזו ומשהו בך רצה להיות שם עבורה. קחו את הגרעין האותנטי הקטן שמצאתם, עצמו עיניים ודמיינו אותו מתפשט בכם. כי לא ייתכן שכל העולם כולו הוא דוגוויל צר מאד….

שבת שלום.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • רמירז  On 30 בינואר 2004 at 15:48

    ממתי יש לטוב מעמד אונטולוגי?

    התרשמותי מגודוויל:http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=10760&blogcode=279086

  • גבריאל  On 30 בינואר 2004 at 16:29

    תודה על ששיתפת אותי (ואת יתר הגולשים) בתהליך נפשי לא פשוט ולא קל. הרגשתי כאילואני מתבונן בשיקוף רנטגן של תהליך החשיבה וההתלבטות הפילוסופית מוסרית שלך.
    ועתה לסוגייה עצמה;
    חשתי את התמודדות שלך עם התמונה שמציב בפנינו טרייר, וראיתי איך את מנסה לאזן את הקוטביות הקיצונית שלו בדבר הרע. (ולעזרתך את מגייסת את ר' נחמן וקרישנמורטי). אהבתי גם את ההבדלה בין טבע האדם ומהות האדם; שהטבע עמו אדם נולד הוא אני לא מעובד, (ועל כן כרוכים בו סיגים וגם זהב) וכי חשיפת המהות -תקנה לאדם 'אני', שכולו טוב.

    אני מסכים לגבי החיבור למהות אך גם חושב שיש פה עניין של רמת התודעה של האדם,
    רציתי רק להוסיף כי להשקפתי – הרוע, או החושך והצד האפל הם לאוו דווקא משהו שיש להמלט ממנו ולהתמקד אך בטוב, אני חושב שזו מתכונות לרדידות וחד ממדיות.
    מתכונת זעיר בורגנית. שכל שהיא עושה זה הדחקת הצד האפל.
    הדרך לטוב עוברת דרך הרע.
    אני חושב שצריך להגיע לאור דרך החושך.
    עם הצד האפל
    . צריך להתיידד, ולשלב אותו איכשהו בחיים. חיינו צריכים לכלול את שני הקטבים. הבעיה היא לא שאנו רעים ולא טובים, אלא שרמת התודעה הצרה שלנו- מותירה קוטב אחד בחוץ. כשמרחיבים את התמונה שני הצדדים חשובים. שניהם מפרים האחד את השני.

    כדי לבסס את הטיעונים המוזרים הללו שלי, הייתי רוצה להזמין אותך לקרוא שתי מסות שלי- בנדון,-ואשמח כמובן) לקבל ממך תגובה.
    מסה ראשונה נקראה: החיים במבט אפל:
    http://stage.co.il/Stories/198528

    המסה השניה:
    החיים בכלא דו קוטבי
    http://stage.co.il/Stories/267341
    תודה
    גבי

  • כרמל  On 30 בינואר 2004 at 18:03

    גבי, החשיבה שלך היא מאד בראש של ספר הזוהר בקשר לחושך, כי באחדות, האדם השלם הוא אינטגרציה של גם וגם אבל ממקום אחר לגמרי, לא מנקודת המוצא של סיגי הטוב והרע שהתחלנו איתם. זה כמו שסרט תמיד מתחיל בנקודת איזון כלשהי, די מהר מתרחשת הפרת איזון ובסוף הסרט שב האיזון על כנו אך ממקום אחר, זה לא אותו איזון שהיה בהתחלה, עשינו צעד התפתחותי אל חזור. בקבלה יש עקרון של הכנעה, הבדלה והמתקה. אני ורבי נחמן מדברים כרגע על שלב ההמתקה של טוב ורע. אתה עוסק בהבדלה ובהכנעה שלו. גם רבי נחמן לא טוען לרגע שאדם הוא רק טוב. הוא טוען שמהות הטוב שהיא שורש נשמתו של האדם, ניתנת להרחבה גם אצל הרשע מכל. אף אחד לא רוצה ולא צריך להיות רק טוב, הוא לא ילמד דבר בעולם הזה.הוא מלמד אותנו רק מנגנון לזיכוך טוב, לכריית זהב.

    ורמירז, זו הנחת יסוד שאתה יכול לערער עליה, אני גם לא בטוחה שאני מקבלת אותה כמי שמאמינה במצב של אחדות טוב ורע בעולמות שמעלינו ולכן אצלנו הם ודאי שני כוחות שווים במהותם. אך התפיסה של בריאה בצלם האל מניחה בריאת טוב אונטולוגית. לאדם דתי קצת קשה לחשוב, נראה לי, שבצלם האל=טוב ורע, שעתוק של שני הכוחות המניעים את האחדות. יש משהו בהערתך.

  • זו ש  On 31 בינואר 2004 at 23:23

    עולם קטן, פיצפון: מסתבר שאני מכירה ממש ממש טוב את ה"חברותא" (המבריזן) שלך. ואיך זה הסתבר? יצא לו להוציא משפט על טבע האדם הרע מנעוריו, ואני מיד שטחתי בפניו את מה שקראתי אצלך, והוא התפלא קשות, מנין הבקיאות, ואמרתי לו, זה הכל מהאינטרנט!

  • נתן  On 17 בפברואר 2004 at 16:05

    מעזה יבוא השלום

%d בלוגרים אהבו את זה: