הנחשונים, הטופו והל.ס.ד

במרכז פרשת השבוע עומדת קריעת ים סוף, ירידת המים, מטאפורת הלידה הגדולה של תודעת העם שלנו. לפי המדרש הים נפתח ל-12 נתיבים, נתיב אחד עבור כל שבט, כדי ללמדנו שלכל אחד מאיתנו יש את הדרך הייחודית שלו.

בגלל שירת הים המופיעה בפרשה כשירת הודייה לאחר חציית ים סוף, מכונה השבת הזו "שבת שירה". בגלל מדרש שאומר שכל הציפורים שרו אותה יחד עם בני ישראל, יש מנהג להאכיל ציפורים בשבת הזו, לידעת כל מי שעושה סופ"ש בככרות אירופאיות עתירות יונים.

קפיצה נחשונית

דמיינו את המחזה הנורא הבא: בני ישראל עומדים מול הים הגועש כשהמצרים סוגרים עליהם מאחור, וזועקים: "יכולת להרוג אותנו כבר במצרים, למה הבאת אותנו עד כאן כדי למות?" וה' אומר להם "סעו", פשוט תמשיכו קדימה, יא קטני אמונה. כמה ניסים שלא מראים לאנשים האלה הם עדיין לא סומכים עליך לרגע. אבל אז, האגדה  מספרת, נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה, החליט שהוא מאמין באל הזה ופשוט קפץ למים.

נחשון החל לטבוע אט אט והמדרש אומר שמילותיו האחרונות עמדו להיות "באו מים עד נפש" (ומכאן, אגב, מקור הביטוי), כשבדיוק באותו רגע קרה הנס והים נפתח. מכאן מקור הביטוי "קפיצה נחשונית" והכינוי "נחשונים" לקופצים בראש ומאמצים ראשונים של חידוש. הדבר בא ללמדנו עקרון ביהדות שהאדם צריך לעשות קודם צעד, לעזור לעצמו ואז האל יעשה צעד נוסף לקראתו. אל תחכו שיפתחו לכם את הים, תקפצו ותאמינו.

המן: טופו מחוזק בל.ס.ד?

בפרשה זו הכירו בני ישראל לראשונה את המזון שילווה אותם מעתה 40 שנה במדבר – המן. מה זה בעצם מן ומה טעמו? בפרק ט"ז פסוק ל"א כתוב שמראהו כזרע גד וטעמו כצפיחית בדבש. עם זאת, בפרשת "והעלותך"  (במדבר, פרק י"א פסוק ז' ואילך), כתוב שטעמו כלשד השמן ויש הוראות בישול מדוקדקות שלו. חז"ל אומרים שאדם צריך היה להכין את המן על פי הצורה של המזון שרצה לאכול וכך יהיה טעמו. אם אתה צדיק, אתה יכול לאכול מן ולדמיין שאתה אוכל צ'יפס וטעם הצ'יפס אכן יהיה בפיך.

לרשעים זה ישאר בטעם דבש רגיל, ללא יכולת בחירה. עונשם של הרשעים הוא השיעמום ואכן כזכור העם מתעייף מהמן עם הזמן ("זכרנו את הדגה, הקישואים והאבטיחים שאכלנו במצרים… בלתי על המן אנחנו"). בקריאה קבלית, צדיק הוא מי שנמצא במסלול התפתחות רוחני ומוסרי ועובד על עצמו ורשע הוא פשוט מי שלא, מי שרץ אחרי היצר ואחרי קולות זרים ואינו מכוייל לקול הפנימי האלוהי שבתוכו.

ותחשבו על זה במונחים שלנו, תחשבו על כל אותם אנשים המכורים לריגושים ולגיוון, שאין להם מרכז פנימי יציב. באורח פרדוכסלי הם המשועממים והמשתעממים כל הזמן. השיעמום הוא הכיסוי לחוסר היכולת להתמודד עם הריק שלך והניסיון למלא אותו מכל הבא ליד. מי שעולמו מלא מבפנים אינו משתעמם בקלות ומוצא עניין רב בדברים הפשוטים ביותר. ואם נחזור למן, המן משקף מהות פנימית. ה"רשע" עושה שינויים חיצוניים רבים אך מבפנים אין טרנספורמציה, הכל חוזר על עצמו.

בהמשך הפרשה, בפסוק כ"ג, כתוב "את אשר תֹּאפוּ אֵפו" בהקשר למן. ובבית המדרש שלנו עלתה סברה שאולי טופו צריך להכתב בעברית תֹּאפוּ בגלל הפסוק הזה. כי איכות המן דומה קצת לאיכות הטופו, מזון בסיסי בריא, שניתן לערבו במגוון מזונות והוא סופח את הטעם של אותו מזון, שיכול להיות גבינה, גלידה וגם פסטרמה. אולי זה המזון הכי קרוב שיש לנו היום למן. 

ואברהם לידר, מורנו היקר והמקורי, חשב שסם הל.ס.ד, כמו המן, גם כן משמש לגיוון המציאות ולהוצאה של מהותנו הפנימית מהפנים אל החוץ, ולכן אולי כדאי להציע לאקדמיה ללשון לתת שם עברי לסם: ל.ש.ד, מלשון לשד השמן שנאמר על המן.

ובמדרשים המטורפים הללו, נפרד להפעם.

שבת שלום.

מודעות פרסומת
סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • גדי  ביום 6 בפברואר 2004 בשעה 14:09

    והעולם שותק.

  • גיל רימון  ביום 6 בפברואר 2004 בשעה 14:34

    http://www.bluehoney.org/Manna.htm
    אם בפרשנויות פסיכדליות עסקינן. יצא גם ספר בנושא, של ארכיאולוג די מפורסם, שעשה קצת רעש היפי בשנות השבעים.

  • עדי  ביום 6 בפברואר 2004 בשעה 19:17

    החכמתי ונהנתי

  • היודע  ביום 7 בפברואר 2004 בשעה 9:40

    ה ל .ס. ד מכניס את החיצוניות אל פנימיותינו

  • רמירז  ביום 7 בפברואר 2004 בשעה 14:19

    כנראה שהחבר'ה האלה היו ממש צדיקי אל.אס.די, אם הם היו מסוגלים לאכול משהו כמו טופו ולדמיין שזה צ'יפס.

    השאלה שלי תמיד הייתה האם אלוהים הרשה לבני ישראל לצלות את המן והעופות הקטנים שלהם על עמוד האש. גם אלוהים יכול להיות מועיל לפעמים …

  • טל  ביום 8 בפברואר 2004 בשעה 1:36

    איזה שעמום.

    לא ייאמן שאפשר לכתוב משהו כל כך משעמם. זה ממש הישג.

  • ערן  ביום 8 בפברואר 2004 בשעה 19:46

    אין מלים. תודה על מלה

  • איתי מידן  ביום 18 בדצמבר 2005 בשעה 21:29

    אהבתי את רוח הדברים
    בהקשר המקראי לא חסרות עדויות לשימוש בסמים בתקופה המקראית
    קצת קשה לי להאמין של.ס.ד היה קיים במתכונתו הנוכחית (מאחר והוא מופק בצורה מלאכותית לחלוטין,)
    אך צמחים "מעוררים"
    היו בשפע והיכולת האקספרמננטית של האינדיבידואל לא נכבלה בידי בירוקרטיות וחוקי ממשלות
    מה גם שרוח התקופה היתה בלבל רוחני גבוה יותר
    ולהערכתי יש מצב שכל הנביאים
    היו תחת השפעה
    מה שאנו לא נדע (ואולי כן)
    כמה ממשות \שפיות מתקיימת במצב ההזייתי המופלא שמתרחש תחת השפעה…
    תשאלו את פרויד,על קוק,
    את אלכסנדר דיומא על קנאביס
    את ארתור קונן דויל(שרלוק הולמס) על אופיום
    וכו'

  • חני(שם בדוי)  ביום 27 בינואר 2007 בשעה 20:49

    מה זה צריך להיות ככה מדברים על עמי" מה אתם מבינים בכלל?????????????פשוט בושה…ה' ירחם איך אתם מסלפים את דברי התורה פשוט חוצפה ועזות מצח!!!!!!!!!!!!!!!!!!

%d בלוגרים אהבו את זה: