יש לו ציפור קטנה בלב והוא רואה לך בעיניים

אחד המוטיבים בספר "תיקוני זוהר" הוא מוטיב הגלות. בפרשנות החסידית סיבת הגלות היא למצוא את האור הגנוז בחושך. גלות עם ישראל מארצו היא רק סמל לגלות הנשמה מעולם האיחוד. כל עולמנו הוא גלות והשכינה, כך מאמינים, מלווה אותנו במסענו. לידיעת המתכלבים בהודו, במסורת החסידית היה מנהג לצאת לנדודים של שנה ללא יעד וללא פרוטה בתור תרגול רוחני, על מנת להזדהות עם צערה של השכינה בגלות. יש לי פנטזיה לעשות את זה יום אחד. זה לא קל ולא תמיד אתה נתקל רק באנשים הטובים באמצע הדרך, יש הרבה חסידים שחטפו מכות מפולנים שיכורים במסעות כאלה. 

הבטחתם שכינה, עלה של זית

בהקדמה לספר "תיקוני זוהר" נאמר "כציפור נודדת מקינה כן איש נודד ממקומו". כשהדימוי מתפתח אנו מגלים שהציפור היא כינוי לשכינה ומיהו האיש, אם כן? מערכת היחסים של האל והשכינה היא הפכפכה והוא מגרש אותה פעמים רבות אל הגלות להשגיח על הבנים. פעמים רבות יחסים אלו חוזרים על עצמם גם אצל הבנים, כמטאפורה.

כותבי "תיקוני זוהר" מביאים סברות וגוזרים מפסוקים שייתכן שה"איש" כאן הוא משה או נוח, ששורש הנשמה שלהם קשור זה בזה. לשתיהם הייתה מערכת יחסים עם ציפור: את נח ליוותה יונה כמטאפורה לשכינה ולמשה יש את אשתו ציפורה. חשבתם שזה במקרה? אין במקרה במקורות. בתחילת פרשת השבוע, פרשת יתרו, ציפורה שבה למשה "אחר שילוחיה" והגמרא אומרת שמשה התגרש ממנה לפני החזרה ממצרים. ממש גירוש השכינה.

ועוד משהו: לכל אנרגיה יש את התשליל שלה. הנגטיב של נשמת משה היא נשמת בלק, נציג ה"סטרא אחרא" (הצד ה"אחר"). ולהזכירכם לבלק קראו… בלק בן ציפור. גם יתרו, חותן משה היה נגוע קצת בקליפותיו של אותו צד אחר. בנשמתו הוא אחד ממכשפי פרעה והגמרא אומרת שהוא אחד מהמחפשים את עצמם שעברו כל דת בעולם של זמנו ובסוף בא והכיר בכך שאלוהי העברים הוא הכי שווה. הזוהר בפרשת יתרו מזכיר לנו דרך סיפור זה שאין טהור אלא מהטמא ואין סיטרא אחרא ללא ניצוץ של אור קדושה. ממש יין ויאנג. 

כל בעלי השפתיים הגדולות רכלנים?

יתרו מציע למשה להמציא בירוקרטיה של שרים ושופטים ואומר לו "אתה תחזה מכל העם". מה ואיך הוא בדיוק חוזה? כאן נמצא אחד הקטעים המרתקים בזוהר המדברים על חוכמות סוד הכוללות קריאה בתווי הפנים ("חכמת הפרצוף"), קריאה בשרטוטי הידיים (כף היד) וברשתית העין, כשהכל מקביל גם לסוד האותיות. זהו קטע נדיר של קבלה מעשית בזוהר אבל הוא לא כתוב בצורה שניתן ללמוד וליישם ממחר. ממש לא.

מכיוון שלא למדתי את זה מעולם לעומק אני לא רוצה לחטוא לפרשנות. בקריאה מרפרפת בהחלט אפשר להוציא מזה אמירות פופוליסטיות מרגיזות כמו: אדם מקריח הוא מצליחן אך רמאי, לכל מי שיש שפתיים גדולות יש נטייה ללשון הרע ובעלי העיניים הירוקות הם רחמנים. אבל זה באמת יותר עמוק, יש שם ממש הוראות לבדיקת רשתית העין, ערבוב גוונים וכד', עצמות גולגולת, מספר קמטים בין הגבות וקווים על השפתיים ואפילו קצת שאמאניזם – הרעיון שפני האדם מזכירים חיה מסוימת מהחיות שבמרכבה בחזון יחזקאל (נשר, אריה וכד'). אז כל האנשים שאמרו לי פעם שאני דומה לשועל היו מקובלים גדולים לדעתכם? 🙂

מי זוכר שבת?

השיא של פרשת יתרו הוא כמובן מתן תורה ועשרת הדיברות, אבל לא נדבר עליהן הפעם, אלא רק על אחת: יום השבת. עשרת הדיברות מופיעות פעמיים במקרא. הן יופיעו רק עוד פעם אחת בפרשת "ואתחנן" בספר דברים, כשמשה חוזר על כל משנתו 30 יום לפני מותו בהרצאות יומיות. ההבדלים הקטנים בין המקור לחזרה הם פתח לדרש ויש הבדל מאד משמעותי כזה בקשר לשבת. בפרשת יתרו כתוב לזכור את יום השבת לקדשו ובדברים כתוב לשמור אותו. מה ההבדל?

שמירה הכוונה לשמור על כל ההלכות. בתורה יש רק 2 הלכות שבת: לא לעבוד ולא להדליק אש. את כל השאר גזרו חכמינו מתוך 39 אבות המלאכה שהיו נהוגות בבית המקדש, כך שאם אתם רוצים לשמור שבת על פי התורה אתם לא צריכים להתאמץ הרבה וזה באמת מנקה את הראש וטוען את הסוללות.

לזכור שבת, הכוונה לעונג השבת, להיות ביחד עם המשפחה או החברים ולעשות רק דברים שנהנים מהם. זו הצורה לקדש את המרחב הזה וזה ממש עושה טוב לנשמה אם עושים בשבת משהו טיפה שונה מימים רגילים ברוח הזכירה הזו.

שבת שלום.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • דניאל  On 13 בפברואר 2004 at 23:45

    כרמל,
    "כציפור נודדת" וכו', שאת מייחסת להקשמה של "תיקוני הזוהר" (כך, ולא תיקוני זוהר, כפי שכתבת), הוא פסוק מספר משלי, פרק כ"ז. אני מציין זאת בקטנוניות, כי נראה לי שאת חורגת קשות ממחוזות הידע וההבנה לעבר במאגניבות. לא טוב. תורה זה דבר חשוב מדי, והשכינה יקרה מדי, והגלות עמוקה מדי. זה לא צחוק. צריך ללמוד, לא רק לצטט ולאלתר.
    באהבה רבה ושבת שלום

  • כרמל  On 14 בפברואר 2004 at 0:19

    דניאל לידיעתך אני לומדת את זה מאד ברצינות. ודווקא בגלל זה ברור לי שאין סיכוי להעביר את זה ברמת השכבתיות בנלמדת עם כל העומקים בשום צורה. לכן אני מפרידה חלקי רעיונות, שמה את הגבול איפהשהוא. ומה שאתה קורא לו מאגניבות זו פשוט צורה לכתוב, עיתונאית-בלוגית. אנחנו לא בבית מדרש פה, גם ערוץ תכלת עושה את זה, כי זו תקשורת. תורה היא החיים. ולכן זה צמצום שלה להתייחס אליה כאל דבר רציני וכבד. דברים שברוח אינם רציניים וכבדים. אנרגיית צחוק ושעשוע היא מהתדרים הבריאים והגבוהים ביותר שיש. מזל שלאלוהים יש חוש הומור יותר טוב מלכמה אנשים….

  • ישי  On 14 בפברואר 2004 at 9:17

    מגניבות ולא מאגניבות.
    הא' שאינה במקומה עלולה להסיט את הקורא לאסוציאציות שגויות בדבר המקלע האימתני, מאג ("עוד לא התחילה הטירונות כבר עשו אותו מאגיסט", "כל המטווח יריתי רק במאג – איזה חגיגה", "רצו לעשות אותי מאגיסט אבל אני אמרתי גבר אמיתי סוחב רק את הג'ריקן מים"), או בדבר כוס הקפה הגדולה המתאימה גם למרקים נמסים אינסטנט ("מילאו לי את כל המאג מים וחשבו שכפית סוכר תספיק", "בואנה ראית את ההיא עם המאג מהפרסומת למרק, מה לא הייתי עושה לה").
    המלה מגניבות צומחת, כמובן, מהשורש ג.נ.ב. ומשמעותה המקורית – נטילת התפעלותו או תשומת ליבו של אדם ללא רשותו ("איך נגנבתי מהרעידת אדמה…", "לובה היא כזאת מגניבה", "נראה לי שאת חורגת קשות ממחוזות הידע וההבנה לעבר המגניבות").

  • שרונה הו  On 14 בפברואר 2004 at 19:01

    המאגניבות, וכך גם מבטאים את המילה,
    היא הסתלבטות קלה על המגניבות.

  • דניאל  On 15 בפברואר 2004 at 0:08

    תודה. חסכת לי

  • צפריר  On 15 בפברואר 2004 at 0:54

    אנחנו הרי יודעים שלא ייתכן שתהיה סתם שגיאה. שום דבר אינו במקרה.

    תוספת האות א' מאפשרת, לדוגמה, למצוא את המילה "אגן". זהו זכר לכלי הקודש של מקדש שלמה.

    שמת לב לקשר בין אגן המים ל"מאג" המשמש גם הוא לנוזלים?

    בתכונה זו יש לו לאדם קיבול גדול הרבה יותר להומור (פירוש מילולי: "ליחה". אחד מארבעת נוזלי הגוף לפי סודות הרפואה העתיקים של היוונים) והיא יכולה לשפוע ממנו לכל הסביבה.

    אני מתאר לעצמי שכרמל לא היתה חושבת על־כך לבד. לכן אני מניח שאת התגובה הזו היא כתבה בהשראה אלוהית.

    מישהו מתנדב לכתוב פרשנות על סתרי האל הגנוזים בספר "מלחמה ושלום?"

  • צפריר  On 15 בפברואר 2004 at 0:58

    עכשיו באמת אני רואה שהתגובה הנ"ל לא נכתבה ע"י כרמל. אין לי אלא להניח שהתבונה העליות שכתבה את אותה תגובה שלחה כאן אזהרה. הסודות שבהם את מתעסקת מסוכנים ואל לך לדון בהם בציבור.

    (אלא אם כן זה חלק מקידום מכירות של ספר)

%d בלוגרים אהבו את זה: