קונבנציות של ייצוג חתונות

 

חברה שלי התחתנה בצהריים תחת ניצוחו של רב מולטי-טאסקינג מאגניב ששר ומנגן בגיטרה תוך כדי עריכת החופה. פעם ראשונה שאני בחתונה שאין בה את השיר sing halleluiah. טוב שאחרי עשור נזכרו שאנחנו באמת רוצות להתקדם…

אני עוקבת בעיני אחרי הצלם, שתר אחר קלישאות, קונבנציות של ייצוג חתונה: החתן והכלה מנשקים תינוקות רכים, הכלה רוקדת עם הסבא המפתיע בוויטאליות שלו, כולם קופצים בשורה ארוכה ועושים מספרים לסירוגין עם הרגליים, האימא הפולנייה של החתן עושה ריקודי בטן וקולולוש למהדרין…

אני נזכרת איך פעם כשיצאנו מאיזו חתונה של בת משפחה עם בחור ממוצא מצרי, אבא שלי אמר: "אם בחתונה שלך יעשו לולולו אני לא בא". תמתחו אותו עוד שנתיים והוא יבוא בהכנעה גם לחתונה שלי עם יגאל עמיר ורק שאני אוריד לו את הדאגה הזו מהראש.

ואז אני נזכרת ששכחתי להוציא את המצלמה הדיגיטלית שלי מהתיק ואני מחליטה לתעד קצת את החתונה מזוויות חתרניות.

יש לא מעט כלות שמתחתנות כשהן כבר בהיריון. לא תראו את זה באלבום הרשמי, צלמים יודעים לבחור זוויות צילום, והחברה שלי כוסית אז זה אפילו קל.

אבל הנה עוברון בשמלת כלה, במיוחד בשבילכם.

 

הצלם תמיד הולך אל הרוקדים, מתעד את אלו שהכי משתוללים. שפחתכם הנאמנה מככבת בהמון סרטי וידיאו של חתונות בגלל זה, אפילו כשהחתן-כלה שואלים את עצמם מי זאת בכלל.

 

אז הנה אישה, אולי יקרה לחתן-כלה, שהשקיפה על הכול מכסא הגלגלים שלה והצלם לא טרח להתקרב אליה. מה לעשות, רוב הזקנים לא מפזזים עם רבקה מיכאלי באחוזת פולג.
 

 

בכל חתונה יש לפחות חברה אחת, של החתן או של הכלה, שבאה לבד, לא מכירה כמעט אף אחד, בקושי רוקדת והולכת מוקדם.

כשהיא יושבת לבד בשולחן, עם שאריות האוכל של המפזזים, אף צלם לא מחפש אותה, גם אם היא יפיפייה. קונבנציות הייצוג של חתונה לא מתעדות בדידות באירוע שכולו על הזיווג.

והנה ניסיון פתטי שלי להמציא בדיחה לא מצחיקה:

על מה חושבות רווקות כשהן שוקעות בהרהורים באמצע חתונה?
-"לי זה לא יקרה"

אני מתנצלת בפני היפה בתמונה שאני מחברת לה סיפור. הוא לא שלה, הוא שלי.

גם אני באתי לבד, אבל הכרתי את רוב הבנות ממסיבת הרווקות ואני תמיד רוקדת כשיש מוזיקה (אני לא עושה שום פעילות גופנית אחרת, צריך לנצל את ההזדמנות 🙂 ותמיד הולכת מאוחר. יש לי הרבה כבוד ליהדות והמצווה לשמח חתן וכלה ביום חתונתם חזקה מכל תחושה אחרת שיש לי ביום הזה, תמיד. אני יודעת מה מצופה ממני, אני יודעת מה הצלם רוצה ואני נותנת את זה מכל הלב. אבל היום היה לי קשה. חרקתי. אף אחד לא הרגיש כי אנרגיות בינוניות אצלי נראות גבוהות למדי בקנה מידה לאומי. והכול קרה בגלל שירה. 

דקה אחרי החופה, כשאני בדרכי לחבק את החתן-כלה, שירה מדלגת מעלי באמוק וממלמלת: "אני רצה לשתות מהיין". איזהו היין שמתפעל כך אישה, אני תוהה, הביאו לפה משהו מיוחד ממרתפי טוסקנה בלי לעדכן את האורחים הפושטים? אני עוקבת אחריה במבטי ורואה אותה רצה לשולחן הקטן הצמוד לחופה ולוגמת מכוס היין שעליה קודשו כל הברכות והכלה הושקתה ממנה. כשהיא חוזרת, רגועה, אני שואלת לפשר העניין והיא מפתיעה אותי עם משהו שלא ידעתי על מנהגים ביהדות: "זו המקבילה היהודית להשלכת הזר של הכלה. מי ששותה מזה מתחתנת, זו הברכה האולטימטיבית". אחרי שחיבקתי את החתן-כלה אני מוצאת את עצמי לצד החופה, פנים אל פנים עם הכוס בהא הידיעה. יאללה, שיהיה, אני שולחת אליה יד. היו צריכים לספר לי את זה לפני עשר שנים ואז כל זה לא היה בכלל, אני מציינת לעצמי בציניות.

שלוק היין תקוע לי בגרון ומסרב לרדת, ופתאום, תחתיו, יורד לי אסימון בצליל מחריש אוזניים: אני לא מסוגלת. זה לעולם לא יקרה לי. להיות ב"תודעת כלה" זה להגיע למקום של שיא האהבה העצמית, זה יום וזה מקום בחיים שהוא כולו עליך ובשבילך. לזהור בנוכחותך המלאה, להיות בארוס, לתפוס את מרכז הבמה ולתת לעצמך לקבל את זה. פתאום הבנתי שלא משנה אם יש או אין מישהו מיוחד בחייך כרגע – את המישהו המיוחד בחייך שאיננו במלאותו. את המישהו שאיבד אפילו את היכולת לדמיין איך הוא מפרגן לעצמו להיות במקום כזה. זה בכלל לא על זוגיות, עניין החתונה הזה. זה את עם עצמך קודם כל.

וככה, כששלוק היין נכנע למורדות הוושט, אני נשענת על אחד מהמקלות שמחזיקים את החופה ומרגישה שזה הכי קרוב לחופה שאי פעם אהיה.  

אפטר פארטי

 

אפילו שאכלתי היטב בחתונה, הייתי חייבת לעצור אצל יוגו במושב. מאז שיש לו טאבון בחצר הוא מכין בימי שישי בצהרים את הפיצות הביתיות המדהימות ביותר בארץ (עם מוצרלה אמיתית!) וכל השכנים עוצרים עם הטרקטורונים וחוטפים איזה ביס.

שעה אחר כך נכנסתי הביתה מותשת ומפוצצת. השבת נכנסה דקה אחרי ומיד התנפלה עלי בחיבוק המוכר שלה. "לכי תתקלחי, עוד כמה שעות נראה יחד ארץ נהדרת ונמות מצחוק" היא הבטיחה.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שלומית  On 21 בפברואר 2004 at 1:51

    גם אני מסתכלת תמיד על חתונות מהצד. בחתונה האחרונה בה הייתי, באתי עם חברה לחתונה של חברה שלה. בשלב מסויים ישבנו בשולחן עם עוד שלושה זוגות קונוונציונאלים ששניים מהם נישאו במהלך השנה האחרונה ואחרי עשרים דקות שמנו לב שאנחנו ה"זוג" היחיד שמדבר… אנחנו ה"זוג" היחיד שדיבר לאורך כל הערב. אנחנו הזוג היחיד שצחק, הסתודד ועשה חיים משוגעים…

  • גילעד  On 21 בפברואר 2004 at 1:57

    שבכל חתונה שאני מגיע אליה, מישהו דוחף לי לפה חתיכה מהחלה הגדולה שמונחת על שולחן החתנכלה, ושואג "זו סגולה". כן, בטח. סגולה לכך שגם בחתונה הבאה אני אקבל לפרצוף חתיכת קמח.

    ושמחתי לראות שלא רק מכוערים כמוני יושבים בחתונות ובר מצוות בצד ומשתדלים להתחמק מהצלם. בשלושה מהאירועים האחרונים אפילו הבאתי ספר.

  • ישי פרסול  On 21 בפברואר 2004 at 9:11

    עוד מבט על טקס החתונה שהתעצב במחוזותינו כקונבנציה אולטרה צרכנית ומנוכרת:

    http://www.yesod.net/hevra/7/7-5.htm

  • כרמל  On 21 בפברואר 2004 at 10:51

    ליתר דיוק, ההפך מזה. אני אף פעם לא מסתכלת על חתונות מהצד, אני מאמינה גדולה בטקסי מעבר, בסמלים של חיבור, אני חושבת שחתונה היא דבר שמח ואני תמיד תמיד מעורבת ושמחה בו. בחתונה הזו נפל לי אסימון שלא נפל לי קודם לגבי עצמי, שפגע ביכולת שלי להיות שם עבור הכלה כמו שרציתי, זה הכל. אני מאמינה שגם הייצוג שאת מדברת עליו הוא סטריאוטיפי, שהרי רוב הזוגות שמתחתנים לא הופכים לאנשים מנוכרים ומשעממים באחת. פתאום הבנתי שהבעיה שיוצרת התנגדות למעמד לא נעוצה ביש/אין בן זוג אלא ביכולת שלך לראות את עצמך שם ללא תלות במי שמולך. תסמונת "אבודים בטוקיו" – בדידות הנשמה היא בור ללא תחתית שלא בטוח שבן זוג יכול למלא אותה. עליך להתעסק בעצמך עם הריק שלך. זו הייתה התובנה.

    גלעד –
    אולי בפעם הבאה השילוב המנצח – החלה וגם היין! 🙂

    ישי – שמעתי על כתב העת הזה וחיפשתי אותו ברשת, תודה שההר הגיע למוחמד, אני הופכת לקוראת קבועה 🙂 ובי נשבעתי, גם אם יום אחד אהיה במקום אחר עם עצמי ואעמוד מול ההחלטה הזו, לא אגרר לגלגלי המכונה הקפיטליסטית ואעשה מהחתונה הזו משהו אחר לגמרי.

  • ימימה  On 21 בפברואר 2004 at 12:08

    שאמר לתלמידיו להגביל את עלות החתונה לסכום צנוע יחסית, משהו כמו 6,000 דולר, בגלל התקופה הקשה. ההגבלה, הוא אמר, חלה גם על אלה שיש להם אפשרות להוציא סכום גבוה יותר, כדי לא לנקר עיניים.

    בעיני זה יפה מאוד.

    ובאמת, כל הטקס הגרנדיוזי הזה מיותר. בשנים האחרונות, מאחר שרוב חברי כבר נישאו, לא הייתי בחתונות רבות. אחת החתונות האחרונות היתה של אחותי, שעשתה טקס רק לבני המשפחה הקרובים ממש – אחים וילדיהם. זו היתה אחת החתונות החביבות ביותר שהייתי בהן מימי.

  • אביבה  On 21 בפברואר 2004 at 18:14

    התמונות נהדרות. ולרשימת התמונות החתרניות של החתונות באשר הן אפשר להוסיף גם את ההורים הגרושים של החתן, שכבר שנים לא מדברים ביניהם, אבל צריכים לשבת בשולחן הכבוד, כמעט גב אל גב.

    ועוד משהו שנשמר בסרט משפחתי: אם החתן מחבקת את הכלה בחום. הצלם שעמד מאחוריה העדיף להתמקד בפניה של הכלה, וכולם ראו בווידאו איך היא גלגלה עיניים במיאוס.

  • אסף  On 21 בפברואר 2004 at 21:29

    אני די בוחל בכל הנובו-רישיות החתונתית הזו. בדיוק השבוע דנה ספקטור כתבה על זה טור מצוין בידיעות (סוף סוף היא חוזרת לעצמה ונשמעת כמו פזית בניזרי בימיה הטובים).
    אני עוד מאוד רחוק מהשלב שאני אצטרך להתמודד עם העניין הזה, אבל כשזה יגיע יום אחד – אני ממש לא רוצה את החתונות האלה שעולות 100,000 או 120,000 ש"ח (הבנתי שזה הסטנדרט היום). לא בכלל קמצנות, אלא בגלל שקשה לי לדמיין שום דבר שלוקח כחמש שעות ושווה סכום כסף כזה. במיוחד שגם חוויתי על בשרי את העובדה שאין קשר בין ההשקעה באירוע להנאה בו. הייתי בחתונה נובורישית לפי הספר (גן אירועים, נרות ליד החופה, מלצרים שמגישים אוכל רע ודי ג'י שמשמיע שרית חדד) בה לא נהנתי בכלל. חודש אח"כ הייתי בחתונה של קרובת משפחה שנעשתה בצנעה והיתה פי אלף יותר טובה. לא היה המון אוכל, אבל מה שהיה – היה טעים. לא היה די ג'יי, אבל היו שירים ישראלים נורא יפים שהחתן והכלה הכינו מבעוד מועד, והשתלבו נהדר עם השישי בצהריים.
    אנשים ישבו על מחצלות וכריות על האדמה ודיברו ביניהם. היה כיף.
    כזה אני רוצה.

  • ליאורה  On 22 בפברואר 2004 at 0:42

    סרט החתונה והתמונות אף פעם לא משקפים את טקס החתונה, (אני חושבת גם שמישהי בעברית כתבה על זה פעם או נתנה פייפר) והזווית החתרנית שלך משעשעת

  • עורבנית ע"ש יוז  On 22 בפברואר 2004 at 17:25

    ויש משהו מקומם, כמעט אלים, בניכוס של הרקפות- דווקא רקפות מכל הפרחים,ל"דקור" של השולחן.

    דווקא פרח שקשור בשדות סמיוטיים של אינטימיות, מינוריות, אנטי-אקסטרווגנטיות. טוב, אולי זה בעצם אקט חתרני מעניין- להניח אותן על השולחן בין הלחמניות למיץ תפוזים.

  • שי  On 22 בפברואר 2004 at 19:23

    מה, אפ פעם זה לא מוצלח ? תמיד הכלה מתעבת את חמותה בסרט וידאו ? תמיד האוכל חרא אלא אם כן החתןכלה קנו קוטג' בסופר בדרכם לאירוע (בגן ציבורי) והגישו לאורחים עם לחם דאשתקד ?
    חלאס !
    יש חתונות פיגוז, למרות או בזכות שהן עלו המון כסף. מי שידו משגת – סבבה לו לגמרי, וימותו הקנאים.
    יש זוגות שנשואים יותר משנה (כן כן !!!!) ועדיין מדברים זה עם זה, אפילו בחתונות. התגלו גם כלות שחולות על התחת של החמות שלהן.
    חתונות זה יופי, חתונות זה שמח, והרבה תלוי בזוג, באורחים שלהם ובהשקעה ההדדית. לא צריכ לקטול באופן גורף.

    ולכרמל – כתוב נפלא ורגיש ועדין. כמו תמיד. הנקודה היחידה שחוטאת למציאות היא הוצאת דיבתם של צלמי החתונות… הצלמים לא הולכים אל הרוקדים ומצלמים את אלו שהכי משתוללים מיוזמתם. הצלמים מתעדים את האירוע לפי דרישות הזוג. חלק הארי של הזוגות מעדיפ לבחור לאלבום החתונה שלו תמונות של חברים קרובים מפזזים, ולא של החברות של סבתא צופות. זה מעיד, אם כבר, על הטבע האנושי, ולא על הצלם….

    תודה שקראתם,
    שי.

  • שולי  On 23 בפברואר 2004 at 12:48

    אהבתי את הזויות הלא שגרתיות שהצלחת למצוא בארוע שכ"כ יכול להפוך לבנאלי וסתמי עבור מי שאינו החתנכלה.
    אני באופן אישי רואה את החתונה כאקט חברתי יותר מאשר אקט אישי שמחבר בין בני זוג, שמטרתו לאשרר מחדש ערכים בורגניים. ומצד שני, גם בי יש את הצד שכמה להגיע למעמד על תקן הכלה. אבל כל המסביב מלחיץ מאד אותי ואת בן זוגי. ולא נראה לנו מספיק מוצדק.
    אני תמיד נהנית לקרוא אותך.

  • שיר החורש  On 29 בפברואר 2004 at 12:56

    כרמל, היה לי ממש מעניין לקרוא

    ובאשר לדנה ספקטור (תגובה לאסף) – אני בטוחה שבסוף החתונה שלה תיראה כמו החתונות שלנו. למעשה, עוד באותו יום, היא הופיעה בפורום חתונות, והתנצלה על כך שהיא ירדה עליהם בכתבתה…

    והאמת? למי שזה נראה מיותר, עדיף שישאר בבית.. לא אומרת זאת בכעס. אני לא הייתי רוצה שבחתונה שלי יהיו אורחים שלא רוצים להיות שם, ואני מקווה שכך היה.

    יתרה מזאת, אולי כולן נראות אותו דבר, אבל החתונה שלי הייתה בשבילי יחידה במינה…

  • כרמל  On 29 בפברואר 2004 at 23:25

    בתור אורחת בחתונה שלה היה באמת משהו יוצא דופן. מן הסתם זה היה בימים שהרגשתי הרבה יורת טוב עם עצמי ויכולתי להיות שם בשבילה לחלוטין.

  • June  On 6 במרץ 2004 at 21:37

    היה נחמד לראות את הצילום החתרני.

    צריך פעם לעשות פוסט על סצינות חתונה בקולנוע (אני בעד זו של "ציד הצבאים").

%d בלוגרים אהבו את זה: