הריתוק שמאחורי השיעמום

אין לי מושג איך הצלחתי עד כה לקחת משהו קטן בכל פרשת שבוע ולבודד אותו מרבדיו העמוקים ומחלל ההייפרטקסט המקראי בצורה שתהיה מובנת. עם הפרשות האחרונות, משפטים ותרומה, פשוט לא הצלחתי להביא לכם את זה ולכן מדורינו אינו קבוע, מסתבר. אבל רציתי לשתף אתכם במשהו שקשור לפרשות הללו שבעצם מסביר מדוע התחלתי ללמוד את ספר הזוהר ומהווה את אחד השיעורים החשובים של חיי.

לפני שלוש שנים חשבתי להציץ לעולם הקבלה ולראות מי נגד מי והאם זה אמור לעניין אותי. אחרי שפסלתי את כל המסגרות המניפולטיביות למיניהן וכבר החלטתי שאלמד את ספר הזוהר בצורה פתוחה ומבוקרת, רציתי להבין מה הרעיון מאחורי הדרש הקבלי. כלומר, זה קל לראות את מה שסיפרתי לכם עד עכשיו, איך לוקחים את טלנובלות ספר בראשית ועושים מהן לימוד פנימי. אבל במקרה, הזמן שבו חשבתי להתחיל ללמוד היה השבוע שבו עברנו מפרשת משפטים לפרשת תרומה. 

פתחתי את ספר שמות וקראתי ברפרוף את השעמומון הזה: פרשה שלמה על חוקי סחר עבדים שבאים עם או בלי נשים ופרות, ומיד אחר כך פרשה לאדריכלים ומעצבי פנג שווי בלבד עם שרטוטים לבניית המשכן. מה כבר יכולים לומר על זה מקובלינו הקדומים? (זה מה שאומר הרד"פ, אגב) הייתי בטוחה שהם דילגו על הפרשות האלה בכלל בזוהר. מה גדולה הייתה הפתעתי כשגיליתי שכרך שלם של ספר הזוהר עוסק בשתי הפרשיות הללו. זה הולך להיות משעמם יותר מגמרא! חשבתי לעצמי. היום אני יודעת שספר הזוהר ושעמום זה contradiction in terms. 

Boring!!!

כבר בדף הראשון של פרשת משפטים רשב"י מודיע לחברותא שלו, שחוקי העבד בפרשת משפטים הם קידוד לחוקי גלגול נשמות ביהדות. הנשמה יורדת להשתעבד כאן בעולם הצללים ונקבעים חוקים כיצד היא חוזרת למעלה, האם נקבע לה בן זוג עוד טרם ירידתה לעולם או שמהנדסים לו מישהי תוך כדי (האם העבד הכיר אישה בזמן שהיה אצל אדוניו או הגיע איתה וכד'). קראתי חצי כרך מבלי לשים לב ונפעמתי. אז זה מה שזה, הקבלה!

אחד הקטעים המרתקים ביותר בזוהר נמצאים מיד אחר כך, דרשה מהממת של דמות מסתורית בשם ה"סבא דמשפטים" שמגלה סודות עולם עמוקים דרך הפרשה הזו ופשוט, לא היה לי אוויר. אין לי אפילו מאיפה להתחיל להביא לכם את זה כאן. עד שהגעתי לפרשת תרומה, כבר קלטתי את העיקרון, כבר צפיתי שחוקי המשכן יהיו חוקי המשכן הפנימי ושהדרש הקבלי יזרום לכיוונים אחרים לגמרי מתוך זה. הפרשות האלה התחברו לי לאחת האסכולות הקבליות שנחשפתי אליהן אחר כך, שירידת העם לארץ המובטחת היא בעצם היווצרות תודעת העם במימד אחר וירידתה לחיים גשמיים, סוג של שעבוד זמני למען הלימוד שלנו. 

קיבלנו חוקים איך להישאר מחוברים לכלים שלנו מהבית ועם הדורות איבדנו אותם. אחרית הימים, לפי מסורת זו, היא היום בו ייפלו המחיצות המפרידות בין עולמות אלו, הפיזיקה תבין שהרוח והחומר אחד הם ונחיה ברמת תודעה אחרת לגמרי. זה גם סגנון הדיבור של מסורות עתיקות אחרות סביב שנת 2012 אז מי יודע, אולי עוד נזכה להיות בסביבה.

אני משעממת אתכם? תמשיכו לקרוא

אבל בינתיים, פרשות אלו לימדו אותי שיעור חשוב, שחזרתי עליו מאוחר יותר בגרסאות שונות גם במהלך הכשרת ההילינג שלי וגם במערכות יחסים: כשמשהו נראה משעמם, ודאי שהסודות הגדולים ביותר על עצמך צפונים בו. מהי אנרגיית השעמום אם לא אנרגיה של פחד להתעמק, פחד לראות ולגעת או שיראו ויגעו בי? אני משתעממת וזורקת אותו כי הוא משעמם או כי אני פוחדת להיות באינטימיות? מה זה בכלל להשתעמם ולחפש ריגושים כל הזמן, מהו שורש הפחד? היה לי פעם מורה שאמר שהנירוונה הגדולה ביותר נראית כמו שעמום מתמשך. לקח לי זמן להבין למה הוא התכוון.

החיים מאד שגרתיים ושקטים אבל אתה מתרגש מכל דבר בהם וחי אותם במלואם. כשאתה בארוס השעמום מתפוגג, נמלה זוחלת מרתקת אותך לשעות. תסתכלו על ילדים, על חתולים, הם מלמדים אותנו את השיעורים הללו. בעולם שלנו יש הרבה מהכל אבל זה more of the same, ואנחנו רוצים עוד ועוד אבל סוד התאווה הזו נעוץ בעובדה שאנו נוגעים בכל בשטחיות בלבד. אנחנו זוללים ריגושים ומרגישים שאנחנו מתפתחים, כשבעצם אנחנו צומחים לרוחב, מתפשטים כמו דשא שוטה ונשמותינו נשארות בגובה דשא. יש דרך אחרת. תראו את העץ: נראה משעמם, משועמם, תקוע במקום אחד אלפי שנים. אך מבפנים – עולם ומלואו מתחולל בין טבעותיו, עונות, פרחים ופירות, ילדים וחתולים מטפסים וציפורים נודדות….. הריתוק עוצר הנשימה שמאחורי השעמום, לכאורה. לא סתם נאמר "כי האדם עץ השדה". ומי שלומד יוגה מבין את מה שאני אומרת עכשיו בעוד רובד.

אף אחד ושום דבר לא באמת משעממים בעולם הזה, זה רק דברים שאנחנו עוד לא מוכנים לגעת בהם, פוחדים לחוות ולגלות באמת. אנחנו מחזיקים מעצמנו הרפתקנים, פתוחים לחוות, אבל זו תודעה כוזבת, הרפתקנות שטחית, מזוייפת. אנחנו מתעלים את זה לספורט אתגרי, חיצוני, ונהנים מזה כאתגר חיצוני, מהאדרנלין הזורם ומתפוגג מבלי שנזרים את זה למקומות הפנימיים ונלמד את המאבקים האמיתיים שלנו מאחוריהם. ההרפתקנות האמיתית של הנשמה היא. היא כוללת התמודדות עם הפחדים והחושך הפנימי שלנו ומבחוץ היא נראית מאאאאד משעממת.

זה גם המקום לוידוי, לגלות לכם סוד רפלקסיבי על הכתיבה שלי בבלוג הזה. בכתבות עיתונאיות נהוג להתחיל עם הפאנץ' ליין, עם הדבר הכי מעניין, כי אולי לא נצליח להחזיק בתשומת לבכם לעוד שלוש שורות. פעמים רבות אני מתחילה ממקום אחר, באיטיות, אני מודעת לכך שאני מאבדת את תשומת ליבם של המרפרפים כבר בפסקה השניה, אבל מי שנשאר איתי עד לפסקה העשירית, למשל, תמיד מקבל פתאום משהו שהוא לא ציפה. אם הוא הסכים להשאר איתי למרות ההתחלה הפושרת, אולי השיעמום, אני פותחת לו דלת אל העומק. לפעמים גם אני לא יודעת לאן נגיע. כמו בפוסט הזה 🙂

אז הנה תרגיל על חושי שלמדתי בקורס הילינג: בפעם הבאה שאתם פותחים ספר או פוגשים אדם וחשים שהתגובה שלכם היא: "אוף, משעמם", תעצרו רגע ותצחקו על הפחד שלכם, תנסו לראות מה אתם מפחדים לגלות כשתנקשו לשעמום על הדלת, תעבדו עם זה. תכנסו בדלת, מה עולה? חוסר סבלנות? שיפוט וציניות כלפי מה שקורה שם? אלו רק מגננות, פחדים, ביטויים לאנרגיות בתוככם או בסביבתכם הקרובה שפוחדים מהצמיחה שלכם, מהגילוי האמיתי על עצמכם, מלצאת מהמערה של אפלטון. תצחקו על זה. צחוק זה הנוגדן העיקרי לפחד. ותכנסו בכל זאת, שבו ותשתעממו. חבקו את הריק הזה בלי פחד ותראו איך הוא מתמלא בדברים שלא הכרתם. בעצמכם.

מאחלת לכם שבת משעממת.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אילן  On 27 בפברואר 2004 at 13:16

    סליחה על זוטי הדברים: אם בפרשת משפטים אנו עוסקים, האם כשאת כותבת למדור כיפה אדומה את מתכוונת למשמעות שיש למושג הזה אצלנו בנתניה?

  • כרמל  On 27 בפברואר 2004 at 13:23

    סליחה אילן אבל אני בנתניה בקושי שנה, אני אשמח להבהרות מה המשמעות של זה בנתניה. כשקראתי כך למדור חשבתי על משהו אירוני ואלטרנטיבי. יש כיפות שחורות, סרוגות, רפורמיות-כחולות… ולי יש כיפה אדומה. פרשנות ומקום משלי בגווני היהדות וגם קצת מאופיה של כיפה אדומה שהולכת בשביל התפתחותה הרוחני, קופצת ימינה ושמאלה וקורצת לזאב.

  • קולין  On 27 בפברואר 2004 at 14:39

    מצחיק, ואולי גם עצוב, שאנשים אינטליגנטיים מבקשים להתביית על טקסט כל כך ספציפי ולהפוך במשמעויותיו הגלויות והנסתרות עד לזרא. באותה מידה אפשר לקחת יצירה ארוכה אחרת, עמוקה לא פחות, עם נפתולי עלילה ודילמות ולקחי מוסר ויצרים וכן הלאה, ולהפוך גם בה.

    אני מציע את "מובי דיק".

  • אריה לינון  On 27 בפברואר 2004 at 19:49

    או אולי למה דליק בעד ("טעיתי") כלובי דניס פתאום ?

  • כרמל  On 27 בפברואר 2004 at 20:16

    הכל מצוי בכל, הכל עשוי מ-22 אותיות והכל הבל הבלים. יש לנו פה במקרה טקסט קצת יותר מוצפן, זכר לימים שידענו יותר על עצמנו, זה מה שעושה אותו ראוי להתעמקות יתרה על יצירות נפלאות אחרות מעשה יד אדם אחד שמהוות עוד חתיכת פאזל של האמת הגדולה.
    והנה בדיוק אותה ציניות שאני מדברת עליה כמגננה מפני גילוי חדש. יאללה, רדו מזה, תנו להתלהב 🙂

  • צפריר  On 7 במרץ 2004 at 1:31

    מעניין מהו המסר הנסתר ב: http://www.cavaliers.org/john/boring.html

    את גם מוזמנת לנסות את התרגיל הע-חושי שלך על ספר התקציב של המדינה ועוד מיני כתבים מרתקים. בד"כ רוב מה שמשעמם בקריאה ראשונה ימשיך לשעמם גם בעתיד.

    אני מציע להתחיל לחפש דילוגי אותיות בספר התקציב. יש שם הרבה מספרים , אז נגלה כל מיני צירופים מוזרים.

%d בלוגרים אהבו את זה: