מלח, שמרים וקליפות – מתכון לעם קשה עורף

על פסח לפי הקבלה אפשר ללמוד שנה שלמה. חודש ניסן היה במקור החודש ממנו החלה השנה ויציאת מצרים היא לידת התודעה של העם היהודי ותחילת המסע שלו שנמשך עד היום. יש אסכולות קבליות שבכלל לא רואות את סיפורי התנ"ך כהיסטוריה אלא כמשלים פנים-נפשיים או שהתרחשו עדיין בממדי השמיים כשהירידה לארץ המובטחת היא הירידה ליקום הפיזי. 

הכול הוא משל מוסרי ורוחני בדרך להתפתחות העצמית שלנו. אנחנו כבר יודעים שלא אנחנו בנינו את הפירמידות, לא ברור אם היינו במצרים בכלל, ארכיאולוגים מדברים פתאום על זה שלא היה בית מקדש ראשון אפילו. אני לא יודעת. אבל את מה שנשאר לנו מהכלים הרוחניים של פעם, יש אנשים שהפכו לדת מקבעת, לטכניקה שהתנתקה ממהותה וככזו הפכה בעצמה לעבודה זרה. 

ל"צד האחר" המיוצג ע"י הנחש, הכוחות השליליים או החיצוניים בבריאה קוראים "קליפות" בקבלת האר"י וזו מטאפורה מעניינת כי קליפה אינה דבר רע, היא דבר שמגן על הפרי אך גם חוסם אותו מלצמוח אם היא לא נושלת בזמנה. כשאנו נאחזים בדבר ישן בזמן מעבר ומסרבים להשתנות עימו, אז הוא הופך לקליפה, לחסימה, לעבודה זרה. זו הסיבה לנקיונות הפסח והמנהג להתחדש לגמרי, לעשות קצת פנג שוואי ולהיפטר מהישן, לבדוק מה בעצם חמץ, מה החמיץ כבר מרוב שנאחזנו בו? הקמח התפוח, החמץ, הוא האגו המנופח שלנו שאת המסע הזה מתחילים בלהוריד לו פרופיל, לחזור למקור הנשמה, לבער את מה שהחמיץ בקרבנו.

כלומניקים שלא אוכלים קטניות

תורה מוסרית צריכה להתפתח כל הזמן והיום אין רבנים עם תעוזה מספקת כדי להנהיג אותנו ולפסוק בנדון. זו גם תורה שצריכה להיות אישית כי הנביעה היא פנימית מהניצוץ האלוהי שלנו ולא לרוץ לשאול את הרב. אדם המושפע מבחוץ חוטא בעבודה זרה. על פי האר"י הזרימה הנכונה היא להיות מלך (מח לב כבד) זהו כיוון זרימת האנרגיה בספירות הגוף. אם זה זורם הפוך והאדם מושפע מבחוץ, אינו מקשיב לקולותיו שלו, זה כלם, מלשון כלום או כלימה. לחיות בעיוורון מצוות של המאה ה-18, אם כן, זהו חטא עבודה זרה.

קחו דוגמא פשוטה: הסיבה שאשכנזים לא אוכלים קטניות זה כי בפולין במאה ה-18 היו שמים קצת קמח בתוך אריזות האורז והקטניות מסיבות של שימור. היום אנחנו כבר לא שם והדברים לא נעשים כך, הרבנים האשכנזים המובילים יודעים שאין סיבה לא לאכול קטניות בפסח אבל מי יעז לשנות את הפסיקה? תבדקו ותראו שזו הסיבה היחידה.  

ערב פסח הוא יום של איזון קוסמי של מהויות זכר ונקבה, שאור גדול מגיע מהזיווג העליון של האל והשכינה ולכן גם יש איסור ביחסי מין בערב זה, כי אין צורך בזיווג תחתון כדי לעורר זיווג עליון, האורגזמה תבוא מלמעלה הערב. בגלל זה גם בסדר יש המון דברים כפול 4: 4 כוסות, 4 מצות, 4 בנים…. אלו הן אותיות שם הוויה שנמצאות בהרמוניה מושלמת, האל והשכינה, הבנים והבנות שזה אנחנו. הילדים מגלים את האב דרך מציאת האפיקומן (ומקבלים על זה סוני פלייסטיישן חדש). האר"י הקדוש ממליץ לחצות את מצת האפיקומן לשני החלקים כמו האות הא. ומחביאים דווקא את החלק הגדול, כי האלוהות בהסתר. אנחנו עובדים פה עם ה"וו" הזו משם הוויה, שזה אנחנו והניצוץ האלוהי שבנו, זה מה שמכונה בקבלה ה"זעיר אנפין".

מצרים: כור היתוך לעם קשה עורף

הירידה למצרים לפי האר"י היא חזרה שלנו לרחם האם, היריון שני כמנגנון הגנה מפני דליפת אנרגיה. תרבות מצרים הייתה מפותחת מאד, ינקה ממוח הדעת ישירות סודות גדולים אך אלו נוצלו על מנת לחזק את הקליפות והצד האחר והתגלגלו לרוע. תראו את זה כמטאפורה ביולוגית: ה"חיצוניים" כפי שהאר"י קורא לאותן קליפות, יוצרים חסימה בזרימת השפע לגוף ולכן התודעה שלנו נסוגה לתוך ההיריון הזה, סוג של תרדמה לשם פריצה מאוחרת יותר. פרעה ידע שהזעיר אנפין חזר לעוברות ואפשר לנצל את המצב לשעבוד, כמו שהמן ידע, להזכירכם. האנרגיות האלה שאנו פוגשים במקרא הן אותן אנרגיות שמתגלגלות ונפגשות במאבקים שונים לשם התפתחותן, על פי האר"י.

בואו נסתכל על זה שנייה באותיות. האות הא מסמלת היריון, יש עוד ו' בפנים שההא יולדת אותה ושומרת עליה. שימו לב שחמץ ומצה זה אותן אותיות פרט להא ולח'. ח' היא הא סתומה, שאין לה פתח לידה, כי היא תפוחה, מלאה בעצמה, ח' שהיא חטא. זה מה שמסמל הקמח התופח שאסור בפסח כאקט סימבולי. הנסיגה למצה תאפשר את הלידה הגדולה של המסע שלנו, את קריעת ים סוף כירידת המים.

אנרגיית פרעה, שכאמור עוצרת את זרימת הדעת לספירות תחתונות, מצויה בגרון, באיזור האחורי של העורף. פרעה זה אותיות עורף ולכן אנחנו עם קשה-עורף. מצווה היא לספר ביציאת מצרים, פשוט לדבר, כי רק בעזרת התקשורת, הפה השח בפסח, נפתח את צ'קרת הגרון ונשתחרר מיניקת אותם "חיצוניים" שאנו יכולים לראות כיצרים שונים והשפעות חיצוניות, וניזכר מי אנחנו. 

ביום הראשון של פסח יש מכה חזקה של אור המיועדת לפתיחת החסימה הזו ויש לנו הזדמנות להתחבר מחדש לשפע הזה. ביום השני של פסח מתחילה ספירת העומר, שאלו הם 49 ימים המיועדים להטמעה, להבאת האור לכל אחת מהספירות: 7 שבועות בדיוק, שבוע עיכול והתפתחות והתמלאות לכל ספירה בגופינו ובמציאות החיצונית שלנו. היום החמישים הוא כנגד 50 שערי בינה והוא מסמל את החזרה שלנו לקשר עצמאי עם האם, השכינה.

שמרים ומלח: הזיק והמזיק

מטאפורה נוספת לחיצוניים/קליפות/צד אחר/נחש, קשורה לחמץ. בזוהר לעיתים המטאפורה היא שמרים. שמרים גורמים לתהליך לקרות, זה כוח מניע לתסיסת המערכת, היצר שבלעדיו אין יצירה ויצירתיות. לשם תנועה בבריאה יש צורך גם בשלילי וגם בחיובי, גם באלקטרון וגם בפרוטון. ולשלילי אין משמעות של רע – כשהוא חלק מהמערכת, הוא חיוני. אבל כשהוא נפרד ממנה ומוצא מהקשרו הוא הופך רע. נסו לשתות שמרים, ככה סתם, לבד (בעצם אל תנסו, שלא יגידו שלמדתם שיטה חדשה להתאבדות מהאינטרנט). 

הדבר דומה לאותו קורטוב מלח שיש להוסיף גם לתבשילים מתוקים כי זה מוציא ומדגיש את המתיקות. זהו תבלין שאי אפשר בלעדיו אך לאכול אותו כך סתם לבד זה רע ומר. זוהי האמנות שאנו צריכים לדעת אבל תמיד נופלים בה, מהו הקורטוב? אי אפשר להימנע מלהיפתח לכוח השלילי אך משנפתחנו, ישנה סכנת נפילה. איך נדע לשמור על הזיק, שלא יהפוך למזיק? (זכויות יוצרים שלי על משחק המילים האחרון)

איילת השחר והנחש

המטאפורה לכל זאת אצל האר"י הוא סיפורה של איילת השחר, שמופיע גם בזוהר (חלק ג' דף רמט/א), בדרש לפסוק מתהילים: "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוהים". קודם כל איל זה שם גנרי, כמו אדם, זה זכר ונקבה גם יחד (ולכן "כאיל תערוג"). איילת השחר היא חיה רחמנית שמשיגה אוכל עבור כל החיות במיתולוגיה היהודית, היא זו שמולידה את העולם החדש, את היציאה מעבדות לחירות, והיא נקראת כך על שם שעות פעילותה טרם דמדומי הבוקר, כי תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. 

אפיקי המים הם נחלי אכזב שהתייבשו והעולם צמא למים. לאיילה בסיפור יש חבלי לידה והיא סתומה וגועה על כך. הקב"ה שומע קולה ושולח לה נחש שנושך אותה במקום הנכון וכך היא נפתחת ללדת. זה מתרחש אנרגטית בפסח, קריעת ים סוף, תעלת הלידה. על פי המיתוס יוצא תחילה דם שהאיילה מלחכת ואז מים שכל החיות שותות מהם. יש כאן רמיזה לכך שהנחש הוא פן של קול האלוהות, כמו שמשה הכה על סלע עם המטה שהיה לנחש בעבר.

זוהי יציאת מצרים היומיומית שלנו: אנו חייבים להיפתח לכוח המניע של הנחש, אך דואגים ממה שהוא מביא איתו כשנפתחים. ולהזכירכם, שדי (אל שדי) + דם בגימטריה = נחש. וגם נחש ומשיח זו אותה הגימטריה.

אז שיהיה לכולכם חג שמח שיאפשר לכם חיבור במידה הנכונה לכוח הנחש וביעור החמץ בקרבכם. גם אם אינכם מודעים לכך אתם פותחים הערב עוד מעגל אנרגטי, עוד מסע חירות אישי. אחרי החג אביא לכם עוד סיפור מדהים מבית האר"י הקדוש על דור המדבר ומה הקשר שלו להיסטוריה שלנו.

מתנות לחג (מוקדש לרוגטקה שביקש תלושי שי):

הלילה הזה – הגדה ישראלית חדשה ומעשירה, המתנה האולטימטיבית לסדר, מכילה הגות עכשווית משחקים ומנהגים

מכרו את החמץ שלכם דרך האינטרנט כדת וכדין

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

%d בלוגרים אהבו את זה: