מרשת הדייגים לרשת האינטרנט

כתבה זו פורסמה במעריב ב-27.4.00 והגיליון נעדר לצערי מהארכיון ברשת. לפניכם הגרסא הלא ערוכה וכל התמונות. בונוס בסוף: מאחורי הקלעים של הכתבה.

את מונה ליסה וויליאם, כושית נוצרית בת 27 מהאי זנזיבר שבטנזניה, פגשתי בקהילה וירטואלית שחברים בה אנשים מכל העולם באתר Sixdegrees (האתר אינו קיים כבר כמה שנים אך יש שמועות שהוא יעשה קאמבק. הוא היה הסנונית שבשרה את אתרי הרשתות החברתיות, מייסודם של מעריצי השחקן קווין בייקון, אשר האמינו כי כולנו קשורים לקווין דרך 6 אנשים מכסימום-כ.ו 2004). כישות מערבית שמחוברת לאינטרנט מהבית, הנחת היסוד שלי לגביה הייתה זהה, שהרי באפריקה יש גם עשירון עליון. לקח לי חודש של תכתובות דואר אלקטרוני, להבין שמונה ליסה היא מזן אחר, בחורה שאלמלא נסיבות חייה התגלגלו כפי שהתגלגלו, היא לא הייתה יודעת להבדיל בין מסך מחשב למיקרוגל עד סוף ימיי חייה. 

חיוך של מונה ליסה

באותו חודש הספקתי להבין שמונה ליסה מגיעה מדי יום לקפה אינטרנט של תיירים בזנזיבר ומשלמת סכומי עתק במונחים מקומיים, על מנת לעשות את מה שאנחנו עושים באינטרנט מתוך שעמום מובן מאליו ועם כל הזמן שבעולם. המצפון שלי לא נתן לי לשאול אותה שאלות רבות מדי, על מנת שלא תיאלץ להסתבך בתשובות ארוכות כשזמנה מדוד, אך הרגשתי שאני חייבת להבין כיצד ומדוע הבחורה הפשוטה מאי הדייגים, נתפשה כך ברשת האינטרנט. זה היה השלב שבו החלטתי לנסוע לבקר אותה בחופשת הסמסטר שלי.

קבענו שהיא תאסוף אותי משדה התעופה הקטן של זנזיבר. אם במקרה לא נמצא זו את זו, היא אמרה לי, "תבקשי מנהג המונית לקחת אותך למונה ליסה, הבחורה עם האופנוע, הוא כבר יידע". עוד באותו יום, כשהתרמיל שלי ואנוכי התפתלנו על האופנוע של מונה ליסה בסמטאות הצרות של "סטון טאון", העיר היחידה בזנזיבר, הבנתי שהחברה החדשה שלי אינה טיפוס מייצג בתרבותה. 

מונה ליסה היא האישה היחידה באי שיש לה אופנוע כבד, היחידה באי שגרה לבד מתוך בחירה והיחידה באי שמגיעה בגפה בלילה למועדונים של תיירים, שלא על תקן זונה. השונות של סגנון החיים שלה כל כך בולטת, שהיא נאלצת להלחם יום יום באנשים סביבה שמרכלים עליה, מתנכלים לה או במקרה הטוב פוחדים ממנה; ולילה לילה בתיירים שלא מאפשרים לה להיות שום דבר עבורם מעבר לזונה או קוריוז. לא פלא אפוא, שהיא מוצאת מפלט באינטרנט. 

עוד בערב הראשון, לפני שהלכנו לרקוד במועדון התיירים האהוב עליה, היא לגמה כמה כוסיות קוניאגי (קוניאק מקומי מסריח מאד) בפאב על שפת הים, וסיפרה לי איך הכל התחיל. באי זנזיבר השייך למדינת טנזניה מתגוררות כ- 7000 נפשות, כאשר הרוב השלט מורכב ממוסלמים ומיעוטם מנוצרים והודיים. האי הקטן מתפרנס כמעט אך ורק מתיירות, מעט דיג וייצוא תבלינים. חלק גדול מהמשפחות בזנזיבר מפורקות, בדרך כלל בשל אבות שעובדים בחו"ל ושולחים כסף. שאיפתו העיקרית של כל זנזיברי באשר הוא, שאיזה תייר או תיירת יתאהבו בו וייקחו אותו משם, אבל לרוב זה מסתכם ברומן חפוז, פנטזיה של תייר/ת באי טרופי ותו לא. 

האופנוע הכבד של מונה ליסה

אמה של מונה ליסה היא חברת פרלמנט אשר רוב הזמן נמצאת בנסיעות ואביה מתגורר בדנמרק ובקושי נמצא עמן בקשר. מונה ליסה מתגוררת בדירה השייכת לדודתה החיה בחו"ל, ומנהלת מזנון של מזון מהיר השייך אף הוא לדודה. כל הדודות של מונה ליסה נשואות ללבנים וחיות בצרפת, לונדון או אפילו דובאי. לה לא היה מזל גדול עם התיירים והיא תמיד נזנחה לאנחות לאחר שהבטיחו לה את הירח או לפחות את אמסטרדם. 

זה מה שקרה לפני שלוש שנים, עם באיירן ההולנדי שהגיע לאי כתייר, רק שבניגוד לקודמיו, לפני שנעלם לעד, השאיר לה פתק עם כתובת. כתובת דואר אלקטרוני. כשמונה ליסה שאלה מה זה, הוא גמגם משהו על מכתב שמגיע דרך המחשב, והיא לא הבינה מילה ממה שאמר, אך שמרה את הפתק.

זמן קצר לאחר מכן, בספטמבר 1997, קבוצת יזמים שהגיעה מטנזניה הקימה את ספק האינטרנט "זנזינט". זנזינט שירתו בעיקר תיירים ומיעוט של אנשי עסקים, לפי תעריף רצחני במונחים מקומיים, של 5 דולר לשעה. רק לשם השוואה, הפדיון היומי במזנון של מונה ליסה הוא 2.5 דולר. תושבי זנזיבר שמעו על האינטרנט, חלקם באו לראות ולנסות, כמה מהם החלו לכתוב למשפחותיהם בחו"ל מדי פעם, אבל האי הקטן לא חווה שום מהפך תרבותי כתוצאה מכך. אלמלא הפתק מבאיירן, המילה אינטרנט הייתה עוברת למונה ליסה דרך אוזן אחת ויוצאת מהשניה. 

העיר סטון טאון, זנזיבר

יום אחד היא הופיעה עם הפתק בפתח הדלת של זנזינט וביקשה שיעזרו לה ליצור קשר עם הכתובת הזאת. מכיוון שלאנשי זנזינט לא היה זמן בשבילה, היא פנתה לקרוב משפחה שלמד הנדסה ברוסיה ולרופא הודי חדש שהגיע לאי ומשניהם הצליחה ללמוד מספיק על השימוש  במחשב, על מנת להגיע שוב לזנזינט כעבור כמה חודשים, לפתוח לעצמה חשבון בהוטמייל ולכתוב לבאיירן. מדי יום היא בזבזה רבע מהפדיון היומי של המזנון שלה, על מנת לבדוק אם הגיעה תשובה. 

כנראה שלקח לבאיירן שבועיים להתאושש מההלם, שה"פרימיטיבית" שלו הצליחה לגלות מה לעשות עם הכתובת האלקטרונית, אותה השאיר לה בידיעה שאין לה שמץ איך נראה מחשב. כעבור שבועיים היא מצאה בתיבה האלקטרונית שלה מכתב ארוך ממנו, המספר לה שהוא מצטער אבל הוא מאוהב במישהי אחרת. זמן הבכי מול מסך המחשב עלה לה במחצית הפדיון היומי שלה.

למחרת, היא הופתעה למצוא את עצמה שוב מול המחשב. היא כבר ידעה בגדול איך האינטרנט עובד ואיפה צריך להקיש כתובות, אז היא ניסתה ביאושה להדפיס single.com. ההודעה שנתקבלה על המסך סיפרה לה שאין אתר כזה, והציעה לה אתרים בנושאים קרובים. כך הגיעה לאתר השידוכים הבינלאומי match.com. מה שלא מצליח במועדונים של סטון טאון, אולי יצליח במחשב הזה, היא חשבה לעצמה. 

אנשים קרים זקוקים לאינטרנט

במהלך שבעת ימי הניסיון חינם שהקנה לה האתר, היא קיבלה עשרות פניות מרחבי העולם. הדבר בלבל אותה מאד, היא החלה לקבל מכתבי זימה עם תמונות מתושב דנמרק בן 55 וכך למדה לראשונה לטפל ב- attachments, היא נפגשה עם הודי תושב טנזניה שחצה לאי במעבורת במיוחד בשבילה, ורקמה קשר מכתבים אינטימי עמוק עם סטפן, גרוש שבדי טרי, שהיה מוכן לשלוח לה כרטיס טיסה כדי לראות אותה. סטפן הוא זה שהכיר לה את הקהילה הוירטואלית של sixdegrees בה נפגשנו.

תוך מספר חודשים מונה ליסה נשאבה במהירות אל תוך החור השחור של האינטרנט. בין המכתבים, הצ'טים והגלישה לאתרי שידוכים נוספים, היא בילתה שעות בקפה-אינטרנט של זנזינט וכילתה את כל כספה. על מנת שלא לאבד את הריגוש החדש שלה, היא לקחה משרה שניה כפקידה במרפאתו של דוקטור מריו האיטלקי, רופא האי. "לפעמים אני לא קונה לעצמי אוכל, אבל אני חייבת לבדוק אימייל", היא כתבה לי, עוד לפני שנפגשנו. זמן קצר לפני פגישתנו הוירטואלית הראשונה, היא לקחה חופש בן שבועיים וטסה לשבדיה לפגוש את סטפן. הייתה זו הפעם הראשונה שהיא יצאה את גבולות האי.

משפחתה ואנשי האי ידעו על הנסיעה ומטרתה רק בבוקר הטיסה. אמה הייתה בטוחה שמדובר באשמאי זקן נכה, שכן איזו סיבה יש לו להזמין אליו מאהבות רחוקות מהמחשב אם הוא צעיר ובריא? הבחורה האמיצה מהאי הטרופי חוותה הלם תרבות טראומטי למדי בשבדיה הקפואה, מה גם שסטפן הסתבר כקשור מדי לגרושתו הטרייה והפוטנציאל לרומן התמסמס. מונה ליסה שבה לזנזיבר עם הכרזה "לא עוד לבבות שבורים". האינטרנט אכזב אותה בדיוק כמו התיירים במועדונים. 

השבועיים בשבדיה הספיקו לה כדי להגיע לתובנה מעניינת. "באירופה קשה להכיר אנשים, אנשים לא אומרים שלום לשכנים שלהם, כולם קרים כמו מזג האוויר. אז הם משתמשים באינטרנט, שם זה קל להכיר אנשים, זה פתרון קלאסי עבורם. פה בזנזיבר כולם מכירים את כולם, זה פשוט מגוחך ולא ישים שאני אדבר בצ'ט עם בחור זנזיברי, שיושב על מחשב בצד השני של החדר". למרות זאת, היא לא הפסיקה להגיע לזנזינט. אמנם היא נמנעה מלטפח תקוות לגבי גברים ברשת, אך עד מהרה, האינטרנט חשף בפניה טפח חדש, שהיא לא יכלה לעמוד בפניו.

מיעוט קטן מתושבי זנזיבר נהנה משידורי טלוויזיה באמצעות לווין. כל השאר, ומונה ליסה ביניהם, מסתפקים בקלטות של אופרה ווינפרי וג'רי ספרינגר, שנשלחות אליהם מקרובים בחו"ל.  כאשר מונה ליסה גילתה את קבוצות הדיון ב- sixdegrees ו-loveonline, היה זה בשבילה כמו השתתפות פעילה בתוכנית של אופרה, האהובה עליה כל כך. עכשיו היא מתכתבת, בין השאר, עם טינה מקנדה שהחבר שלה נהרג בתאונת דרכים, והן מספרות זו לזו את צרותיהן ומנחמות זו את זו. האינטרנט הפך עבורה בין לילה מערוץ שידוכים לקבוצת תמיכה ואופרת סבון בכיכובה. הניתוק שלה מתושבי האי הלך וגבר ולאחרונה הסתבר שהיא צריכה משקפיים מרוב שעות מסך. 

בימים שהתארחתי בביתה, לא יכולתי להפסיק לחשוב על האבסורד שאין לנו מים זורמים בבית, אבל יש לנו גישה לאינטרנט ברחוב המקביל. באותם ימים מונה ליסה הצליחה להוריד את התדירות שלה באינטרנט לפעמיים בשבוע ולהתחיל קשר עם בחור מקומי, לראשונה מאז גיל 18. ראיתי בכך התפכחות ושמחתי בשבילה, אך ביום בו נפרדנו לפני טיסתי חזרה לישראל, היא סיפרה לי על בחור גרמני מ-sixdegrees שהיה בזנזיבר, מכיר את המזנון שלה וחוזר לביקור שני בפברואר. 

בעיניים שלה ראיתי ניצוץ של תקווה מחודשת ולא אמרתי מילה. מי כמוני יודעת שהאינטרנט הוא כמו הוטל קליפורניה, את יכולה להגיד מספיק וזה אף פעם לא נגמר, תמיד יש משהו שיסחף אותך חזרה, זווית חדשה. You can log out any time you like, but you can never quit.

מאחורי הקלעים של הכתבה:

השהות אצל מונה ליסה הייתה חוויה מאלפת. היא השתמשה בנוכחותי כדי להתקרב לעולם התיירים אבל גם פתחה לי דלת לחוויות לא מתויירות באי. בגלל הרתיעה של בנות האי ממנה, חבריה היו בעיקר אנשי הקהילה ההומו-לסבית המצומצמת באי שגילו ראש פתוח יותר, כך שהסתובבתי רוב הזמן עם טיפוסים מאד צבעוניים באירועים מקומיים: רקדתי ריקודי ישבן שבטיים עם ידידה הדראג קווין כדבר שבשגרה, השתתפתי בטקס אבלים מוסלמי מסורתי עם כל נשות האי ויצאתי לשתות עם חבריה אדי וראשיד המוסלמים שחיפשו דרך לצאת לעבוד בנסיכויות המפרץ או לחלופין להתחתן איתי ולעבוד בישראל.

מונה ליסה, דודתה חואטום ואנוכי, מתלבשות לטקס אבלים מוסלמי

בעוד התיירים בסטון טאון זכו לגסט האוסים סבירים, אני גרתי בחדרה של מונה ליסה כשכל בוקר היא שילמה לשני ילדים ללכת להביא לנו דלי מהבאר ואת ארוחת הבוקר שלנו חלקנו עם בחורה צעירה מטנזניה, ששוכנה בשותפות עימה על תקן מאהבת של גבר נשוי שהיה פוקד אותה לעיתים.

את רוב היום העברנו בעצלתיים בין סתלבט במזנון שהיא "ניהלה" לבין רכילויות בסוכנות הנסיעות של דודתה, חואטום. אחרי שבועיים כאלה כבר הבנתי את הפרינציפ וברחתי לה לבד לחופים, להתאוורר לשבוע לפני הנסיעה הביתה. מה שקרה שם, זה כבר סיפור אחר. לילה טוב.