השיעור של מריאן וחסד נעוריי

אחרי שמיציתי את האירוח של מונה ליסה ומאסתי בחיי המקומיים בסטון טאון, החלטתי לבלות את השבוע האחרון שלי בזנזיבר בחופיה המפורסמים. בדיוק סיימתי לקרוא את "חסד נעורייך" של איל מגד המתרחש בחלקו בחוף נונגווי בצפון זנזיבר ושמעתי רבות על החוף הקסום, אך תיירים בסטון טאון דיברו על בתוליות החופים המזרחיים, שם השמש זורחת מן הים והגאות עושה ממנו חוף טנטורה מדי בוקר, אפשר ללכת עד אינסוף אל תוך הזריחה והאופק. כיאה לתרמילאית יסודית שלא מסוגלת להיוותר עם תחושת פספוס החלטתי לחלק את השבוע הנותר בין שני החופים, שהרי האי קטן הוא. שלושה ימים בנונגווי ועוד שלושה באחד החופים המזרחיים.

חוף נונגווי, פברואר 2000

שלושת הימים בנונגווי היו גן העדן בהתגלמותו. גרתי לבד בבונגלו ציורי על החול הלבן ממש מול החוף, כל בוקר ישבתי בערסל וקראתי את "החוף" של אלכס גרלנד בשקיקה (הרבה יותר טוב מהסרט האמריקאני הטיפשי, אם היה לכם ספק), בערב אכלתי תמנון עם תפוחי אדמה ברוטב קוקוס ומוזס הברמן המצחיק עשה לנו קוקטיילים מתוקים על הבר. לא היה שם שום דבר לעשות ולא היה בכך כל צורך. נונגווי הייתה מעין שדרוג של סיני ואפשר היה להיות שם לנצח. 

כבר ביום הראשון הכרתי את שכנתי מהבונגלו הימני, מריאן, הולנדית מרוטרדם ממוצא אינדונזי, בת 38 שנראית עשר שנים פחות ועם אנרגיות של עשרים שנה פחות. היא הייתה בנונגווי כבר כמה ימים לפני והתכוונה להישאר עד סוף השבוע. הפכנו מיד לחברות מעולות ובילינו נפלא יחד: צחוקים והשתוללויות בערב ושיחות נפש בבקרים על החוף. "את רוצה לדעת הכול ועכשיו, אה?" היא צחקה עלי כשהייתי מסרבת להיפרד מהספר העבה שלי ולהשאיר לעצמי חומר קריאה להמשך השבוע. 

מריאן משתטה בבר כהרגלה

עשר שנים הפרידו בינינו אז והיא הייתה לבד והיא שקלה כבר לעשות ילד לבד ולי זה היה נראה כל כך רחוק. גם לי היו חברות קטנות ממני בחמש-שש שנים וידעתי שאפילו שיש לנו המון במשותף יש בינינו בכל זאת משהו שונה, משהו שקשה להגדיר, משהו בהתפתחות הפנימית שלנו. הסתכלתי עליה ולא יכולתי להבין עד הסוף באיזה מקום היא נמצאת ומה באמת עומד ביני לבינה, לאן עוד עלי להגיע.

בבוקר היום הרביעי היא מצאה אותי בערסל מוקדם מהרגיל, "שותה" את הספר שלי. "אני עוזבת עם סירה בצהריים, לחוף המזרחי" אמרתי לה. "למה, לא טוב לך פה?" היא שאלה בדאגה. "מה קרה לך, מדהים לי פה! אבל לא ראיתי את החוף המזרחי ומספרים שהוא מאד שונה" עניתי וסיפרתי לה קצת מיתוסים שרצים בין תיירים על החוף הזה. "זוכרת ששאלת אותי איך אני רואה אותך ממרומי עשר השנים שמבדילות בינינו ומה עוד יש לגלות בכברת הדרך הזו? נדמה לי שיש לי תשובה בשבילך" היא מתיישבת על החול לידי ואני סוף סוף מרפה מהספר.

"בגיל 38 ניסיון החיים לימד אותי שכשטוב לי אני נשארת שם. כשטוב אין דבר כזה יותר טוב. כשטוב, פשוט נאחזים בזה עד שזה נגמר. אני רואה את התשוקה שלך לטעום מהכול, אני זוכרת את התחושה הזו שמגרדת לי ברגליים, כאילו אני מפסידה משהו אחר במקום אחר. אין לי את זה יותר. זה נשר עם הגיל. אני רגועה, אני יודעת שאין לי שום דבר להפסיד שנמצא במקום אחר. לא ראיתי את כל זנזיבר. זה החוף הראשון שהגעתי אליו וכל כך טוב לי פה שאני לא הולכת לשומקום עד לטיסה ואין לי נקיפת מצפון אחת על זה, רק שלווה. אם את רוצה לנסות לטעום מזה, תישארי איתי כאן. את לא באמת יודעת איך יהיה במקום אחר. אולי יהיה לך טוב שם ואולי לא, אני לא בטוחה שיש דבר כזה יותר טוב כשטוב, כאמור. את מסוגלת להישאר כאן עד סוף השבוע?" היא זורקת לי אתגר.

אני חושבת שאני מבינה בדיוק את מה שהיא מסבירה לי ובטח נפגשתי עם הרעיון הזה באיזה קורס רוחני גם פעם. אבל כעבור שעתיים אני יוצאת מהבונגלו עם התרמיל על הגב והיא מביטה בי במבט של צער והבנה גם יחד, ופתאום עשר השנים שבינינו פוערות לנו תהום ענקית בחול הלבן. "אני לא מסוגלת" אני נפרדת ממנה כשהסירה מגיעה. "אני איפה שאני, בשלב שלי ובגיל שלי. זה באמת מגרד בכפות הרגליים, התחושה הזו שאני לא יכולה לוותר על להכיר עוד מקום, על ההרפתקה של מי יודע מה יהיה שם, שאני לא יכולה לעזוב את זנזיבר בלי לראות את החוף המזרחי, בלי לראות את כל האטרקציות המרכזיות…. הראש שלי תמיד יציק לי וישאל what if. אני פשוט עוד לא שם…."

בבוקר למחרת, אני הולכת לעבר הזריחה, אל תוך האופק בחוף המזרחי. החול כאן מטונף, הברמן חמוץ פנים והשתייה יקרה יותר, ואני לבד. יש אנשים מבוגרים יותר או זוגות. ואין את מריאן. בערב אני מכירה את עלי מלבנון ואנחנו מוצאים המון במשותף ומחליטים שהאויבים הגדולים יותר דומים זה לזה מאשר לכל מי שנמצא בתווך ושותים לחיי זה. הערב הנחמד נגמר כשאני מבינה שעלי מעוניין גם לישון עם האויב, אם כבר. 

למחרת עלי נעלם והימים הקרובים עוברים עלי כמו מסטיק שאיבד את טעמו וגם בלונים הוא לא בדיוק עושה. "החוף" נגמר מזמן וכבר אין לי אפילו מה לקרוא. זה יהיה טיפשי לקום עכשיו ולחזור לנונגווי ולמריאן בשביל רק עוד יום? רק לספר לה שאני רואה את כברת הדרך שעלי לעשות ושאני עדיין לא יכולה ושלא הייתי סולחת לעצמי שלא באתי לכאן, גם עכשיו כשאני יודעת שזה סתמי. איזה תסכול זה להיות צעירה.

אני מספרת לה את זה באימייל כמה ימים אחר כך כשאני כבר בארץ והיא ברוטרדם. "טוב שלא חזרת, הקדימו לי את הטיסה ועזבתי יום מוקדם יותר" היא כותבת. "עוד אחת מהסיבות שאני לא עוזבת משהו טוב זה שאם אתחרט וארצה לשוב אליו אף פעם לא אמצא אותו בדיוק באותו המקום שעזבתי אותו. אם הלכת זה כבר לא זה, לפחות תלכי עד הסוף עם הבחירה שלך".

שנה אחר כך מריאן עברה לאמסטרדם והחלה לעבוד בחנות ערסלים מיוחדת מול שוק הפרחים. קפצתי לבקר אותה ועשינו חיים משוגעים אבל אחר כך הקשר ניתק אט אט. היא בטח כבר בת 42 ואני מקווה בשבילה שהיא מצאה את האחד או עשתה לבד את הילד שהיא דיברה עליו. את השיעור שלה לא שכחתי ואני עדיין עובדת איתו. לפעמים זה מצליח לי ולפעמים לא. 

השבוע הייתי באטרף של לארגן לנו דיל בחג. היינו חבורה גדולה וכל אחד משך למקום אחר: סיני, כרתים, בודפשט, פסטיבל זורבה באשראם במדבר? מתישהו הרפיתי מהמאמץ והחלטתי להישאר בבית. נזכרתי במריאן, בחוף המזרחי הג'יפה והחלטתי בלב שלם שאני באמת לא מפסידה כלום, שלא חייבים בכוח לנצל את החג פשוט כי הוא שם. שיהיה כיף גם לעשות כמה סידורים שלא עשיתי שנתיים ולפגוש כמה חברים שלא ראיתי מזמן וגם הם לא נסעו לשומקום…. אני יושבת בבית עכשיו ומרגישה נפלא. איך היית גאה בי, מריאן.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • הדרסקה  On 8 באפריל 2004 at 15:25

    "איננו בוחרים בדבר משום שהוא טוב – הוא טוב משום שאנו בוחרים בו"

  • יעל המקורית  On 10 במאי 2004 at 18:33

    לשמחתי את השיעור של מריאן למדתי הרבה לפני 38 ואני כבר מצליחה לרוב להטמיע את המסר ממרום שנותיי (עשור פחות) – אם כי אחרי דריכה ארוכה במקום אחד בנדודיי התרמילאים, איני יכולה שלא לשמוע בתוך הראש את "רוחות הצפון" של אהוד בנאי: "הלב כמעט נשבר אבל הכל בער/ כן, הכל בער ולי חיכתה הרכבת", ואחרי יומיים שהשיר מתנגן לי בראש (בדר"כ אחרי שבוע-שבועיים באותו נוף מוכר) אני באמת חייבת להזיז שוב את הרגליים…

    באשר לזנזיבר, המלצה לפעם הבאה:
    כשניים-שלושה ק"מ מערבה מנונגווי נמצא חוף Kendwa. בעוד נונגווי (המשמחת כשלעצמה) היא מלאת אדם ושוקקת חיים, בארים ומסעדות – קנדווה, במיוחד מחוץ לעונת הקיץ, היא אלטרנטיבה שקטה להפליא. הגסט האוסים ספורים, החוף שקט ולעיתים ריק מאדם, יותר אינטימי ונינוח (וזה בלי להזכיר את העובדה שההפרש בין השפל לגיאות קטן יותר מבשכנתה הצפון-מזרחית, ועל כן כשהים נסוג הוא עדיין קרוב לקפיצה קרירה). היתרון הגדול הוא בכך ששני החופים לא רחוקים במיוחד, וכך ניתן ליהנות מאופיים השונה. אף ניתן ללכת ביניהם ברגל (כחצי שעה) בהליכה נעימה שבה אגרתי אוסף צדפים יפהפה במיוחד – רק שימו לב לעניין הגיאות – בעודי מבלה על ערסל באחד מהברים של נונגווי, עלה מפלס המים ואי אפשר היה לצלוח את הדרך חזרה אלא בשחייה… (מזל שהיה ירח מלא עת בוא השפל בלילה)

%d בלוגרים אהבו את זה: