דודי בלסר נגד דון גילי

גיברת, גיברת, בואי תראי, בואי תגעי
תגעי בבד ותשתגעי,
כותנות לילדות היפות שלך בעשר שקל
ג'ינסים של פוקס קידס בעשר שקל
את כל המעצבים הבאנו לך לפה בעשר שקל!!!
זה לא יאמן, מן מן מן!!!!

קניתי לש' חולצת פשתן מקסימה בקסטרו-מן. עוד לפני שהוא הספיק ללבוש אותה נשרו ממנה שלושה כפתורים וגם האחרים נראו קצת על הקצה. מבוישת וכועסת התפרצתי לסניף הקרוב לביתי, כדי לגלות שמישהי הקדימה אותי. אישה נמוכת קומה כבת ארבעים נופפה בסוודר מרוט וצעקה: "איך זה יכול להיות שסוודר ב-200 שקל יראה ככה אחרי כביסה ביד??? איפה אתם תופרים את הבגדים שלכם, בהודו???"
"בסין" מלמל המוכר. "בטח בסין אפשר להשיג את זה בעשר שקל!" היא המשיכה לנופף ולצעוק.

שתינו לא קיבלנו פיצוי. בכל החולצות האחרות מאותו הדגם הכפתורים היו רופפים ועוד שנייה היו מנסים לשכנע אותי שזו אופנה חדשה. כשאנחנו קונים מותגים אנחנו מניחים שהאיכות תצדיק את המחיר, אבל בפועל נראה שאין הבדל בין הגימור של העובד הסיני המנוצל תמורת פרוטות ב-sweatshop של תאגיד מותגים, לבין התפירה של בן דודו עבור הבסטה המקומית. אולי הכפתורים המרושלים האלה זו הנקמה הקטנה שלהם בקפיטליסטים, הקריצה הקטנה והד"ש שלהם על דש הבגד, כרוצה לומר שהם לא פראיירים. הם באמת לא פראיירים. אנחנו שמשלמים הון תועפות על החולצות האלה, אולי כן.

הבוקר קפצנו לשוק ראש העין. למי שלא מכיר, מדובר במוסד רב שנים המתקיים רק בימי שישי בבוקר. בילדותי בפ"ת היינו נוסעים לשם כדי לאכול את המלאווח הטוב ביותר בעולם. היום נסענו לשם כדי לעשות קניות בפוקס, קסטרו והום סנטר, בחמישית מחיר.

המוכרים בשוק הם תופעה מרתקת בטווח שבין ראפר לקבלן קולות בליכוד. הם ישובים על סולמות גבוהים עם מגאפונים ושוזרים מילות שירה ומכירה (ראו פתיחת הפוסט מתחת לתמונה).

המותגים המובילים בשוק ראש העין הם סדרת הלבנים לגברים של "דון גילי" (5 שקל לחבילה, רק היום, חיקוי לא רע של דלתא וספרינט) והבגדים של המעצב הדגול (לפחות בפי האיש עם המגאפון) בוריס קריספין. (שו??! אולי בן דודו העולה החדש של יובל-המסיבה-קריספין?)

חלק מהדברים נראים כמו סחורה גנובה, חלק כמו חיקוי, אבל איזו ברירה אתם משאירים לנו, אנשי הרשתות העבריות שפעם היו עממיות והיום מילאנו זה outlet לידן? אמא שלי קונה בגדים רק במרכז פתח תקווה שזה כמו רחוב ביאליק ברמת גן כזה, כל הבוטיקים שהכל בהם 50 שקל. תמיד היא מתגאה במציאה ב50 שקל שהיא מביאה ואני תמיד מאיימת עליה שזה גם יחזיק מעמד רק 50 יום אבל בינתיים עברו אולי 5 שנים והכל בסדר.

אולי התפיסה הזו של "אם זה זול זה חרטא" שגויה מיסודה? אולי היא תוצר של חינוך קפיטליסטי טוב שיש לבחון מחדש? אצל בוריס קריספין הכפתורים לא נושרים מהבגד. אבל לפחות אצלו, אם זה יקרה, את לא מרגישה שצחקו לך בפנים. כולה עשר שקל.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • נמרוד ברנע  On 1 במאי 2004 at 1:30

    אפשר רק להתגעגע לבגדים האמינים, האיכותיים והנוחים שסיפקה "אתא" במחיר שווה לכל נפש.

  • בועז  On 2 במאי 2004 at 2:56

    כל החיים שלי טענתי שמה שיקר הוא לא תמיד טוב ולהיפך.
    לא שאני יכול להרשות לעצמי דברים בקסטרו מן אבל גם אם הייתי יכול לא הייתי קונה

  • Calvin  On 2 במאי 2004 at 12:09

    חבל שעוד אין בארץ.

  • t shirt  On 2 במאי 2004 at 15:27

    לא יצא לי להחזיר דברים לקסטרו, אבל כן השבתי חוטים לגולף. יאמר לזכותם שקיבלתי לא פעם (פעמיים) זיכוי מלא על אוסף החוטים שהחזרתי ושפעם היה בגד

  • בילי  On 10 במאי 2004 at 21:08

    אני משקרת
    בהפוכה משקרת
    – 700 שח החצאית – יקר מדי?
    – וואו, זה בטח טוב
    הכל כדי שלא ניתקל בעוגמת הנפש פנים מול פנים

%d בלוגרים אהבו את זה: