כולכם זונות

בתרבויות הפאגאניות העתיקות המין נתפש ככלי עוצמתי לחיבור לאלים והיווה חלק מטקסי הפולחן. אולי זו הסיבה שהדתות המונותיאיסטיות החדשות היו כל כך פוריטניות והתאמצו כל כך לדכא את המיניות ולהגביל אותה, הן רצו לתווך בינינו לבין האל ולשלוט בנו, הן לימדו אותנו שיצר המין=יצר הרע. בספר הזוהר ובתפיסה הקבלית יש למיניות מקום של כבוד ברמה שמזכירה את הפאגאניות ולא בכדי, השבתאים, שנטלו לעצמם חופש פרשנות רחב ביותר לקבלה, עשו אורגיות פרועות דרך קבע. אבל דווקא מתוך הכרה בחשיבות של הזיווג של מטה כמשפיע על הזיווג של מעלה, ספר הזוהר מציע לצדיקים ולצדיקות לקחת על עצמם מגבלות אלו ואחרות על מנת לרומם את הזיווג הזה וליהנות ממנו ממקום אחר לגמרי. 

בעולם שבו שולטת תאווה ריקנית, שהמין הופך כמו הכסף, מאמצעי למטרה, ככל שמחפשים ריגושים נוספים מתרוקנים יותר מבפנים. אי אפשר למצוא מנוחה כשמאבדים את היכולת לקדש לעצמך מרחב, לייחד מישהו או מישהי ולהתרומם מעבר לסיפוק הטכני, לחיבור שבין האל לשכינתו. יש פרקטיקה כזו של טנטרה יהודית שמתעוררת עכשיו ואף מתחילים ללמד אותה בשולי הניו אייג'. לזיווג בקידושין יש חשיבות בגלל הקבלתו לעולם של מעלה ולזיווג האל והשכינה. הבגידה מטמאת את האנרגיה שלנו ומשפיעה טומאה גם על עולמות עליונים. 

בתפיסה הקבלית האלוהות פתחה את עצמה לפגיעות מצדנו, סך כל נשמותינו הוא שמרכיב את השכינה, לא בכדי שמה הנרדף הוא "כנסת ישראל". וכל אחד מאיתנו בייחודו, תרתי משמע, אחראי לתמהיל הזה, אחראי לזיווג. לדוגמא: במקרה של מות בני אהרון, נדב ואביהוא, בשל חטא הבערת "אש זרה", הזוהר מפרש זאת כ"אישה זרה", זיווג שאינו בקדושה, מין טכני מתוך ניכור. חטא שבחטאים עבור נשמה צדיקה טהורה, רבותיי. ומתוך המקום הזה יש גם יחס חמור מאד לבגידה.

חווה, הנחש ומקור הבוגדנות הנשית

התפיסות הביולוגיות והפרוידיאניות שעליהן התחנכנו יוצאות מנקודת הנחה שהגבר הוא יצור בוגדני שמכור ליצרו והאישה מטבעה רוצה יציבות. רק בעשור האחרון, כשהסטטיסטיקות מראות כי נשים בוגדות הרבה יותר מגברים, מתחילים לחפש הסברים אחרים. בתקופת המקרא היה ברור כשמש בצהריים שהבגידה תבוא דווקא מהנשים וזה לא היה בגלל יחס שוביניסטי של איפה ואיפה. ספר הזוהר מתייחס אל הגבריות כאל מהות תמימה יותר, כלבלבית כזו. קל מאד לרפד אותו ולספק אותו. האישה, לעומת זאת, היא מורכבת יותר. היא יכולה לסובב גבר על האצבע כמו שרק חתול רחוב ערמומי יכול לשגע כלב. אישה אחת היא די והותר עבור גבר כזה, כי הוא צריך שני גלגולי חיים כדי בכלל לתפוס אותה לעומק. היא, לעומת זאת, תמיד יש אצלה פינות שהוא לעולם לא יוכל לספק ולהבין. אחרי שהוא גומר ונרדם היא ערנית ומהורהרת והיא הולכת לטייל בגן ופוגשת את הנחש…. 

לפי התפיסה הזוהרית, זו בהכרח המהות הנשית שאליה נדבק הנחש ומציע למלא את אותם חללים שהגבר, גם אם בצלמו ובדמותו של הבוס, לא מגיע אליהם. ועם המהות של הנחש היא אחר כך שבה ושוכבת עם הגבר כשדם אחר זורם בעורקיה ומטמא עולמות של מעלה. האישה בזוהר היא יצור מרתק ונערץ באותה מידה שהוא פתח לסכנה, וזה המקום שממנו עוותו כל התפיסות שמדכאות נשים בדת. הפחד של הגברים הוא לא מהיצר שלהם כשלעצמו אלא מהבור ללא תחתית הזה שקוראים לו אישה, המקום הזה שהם נמשכים ליפול אליו רק מעצם נוכחותה, מארס נחש תת מודע שמבעבע תחת עורקיה. 

נכון שאפשר לראות על גבר מתי הוא בתול ומתי הוא ידע אישה? יש בו משהו אחר אחרי שהוא עבר דרכה, משהו שדבק בו והוא לעולם מעתה יאבק בו. הנחש שהוא אויב והוא חבר. וצריך שיהיה נחש, אך במידה. כל אדם צריך להתיידד עם הנחש שלו. כנראה שבדת לא סומכים על אף אחד שימצא את המידה ויוצאים בשורת מגבלות מדכאות על נשים כדי שחלילה לא יתפתו הכלבלבים (לא שזה עוזר). השילוש הקדוש הזה של אישה גבר והנחש שזוחל ביניהם הוא כנראה חלק בלתי נפרד מהתוכנית האלוהית, וספר הזוהר מבין זאת ומנסה לתת כלים לניהול האנרגיות הללו. 

סוטה שותה מים קדושים רעילים

אני מדברת על זה היום בגלל פרשת נשוא, פרשת השבוע, שבין השאר מדברים בה על אישה שוטה (מבוטא: סוטה), הבוגדת בבעלה ולא בדיוק ברור מקריאת הפרשה לבדה, מה מכריחים אותה לשתות שם ומה קורה לה בעקבות זאת. לא היה קל להיות אישה בעולם העתיק, ורבות הומתו כמכשפות או נסקלו למוות כנואפות אם העיזו לקרוא דרור למיניותן. על פניו נראה שהיהדות בימי המקרא התאימה את עצמה לרוח התקופה והרעילה נואפות, אבל בחינה מדוקדקת של מסכת שוטה (סוטה) בתלמוד, בעזרתו האדיבה של הרמב"ם, חושפת יהדות קצת יותר נאורה וגם קצת יותר פאגאנית. 

קנאה, ביהדות, זה רגש בריא וצריך שבעל יקנא לאשתו. אבל חז"לנו היו לוגיקנים הומניסטיים שלא רצו להתיר ליצריהם של כל מני אובססיביים לפגוע בנשים סתם כך. לכן נקבעה הגדרה מאד מעשית לבעל קנאי: הוא רשאי לקנא לאשתו מפני אדם מסוים רק אם הזהיר אותה בפני שני עדים שלא להתרועע עימו ביחידות. הם מנסים לדאוג שלא יתעופפו האשמות לא מבוססות ולהביא את הבעל למצב זה רק לאחר מחשבה. הוא גם צריך לדייק בבקשתו – אם ביקש רק שלא תימצא איתו ביחידות אך לא ביקש שלא תדבר איתו – הוא אכל אותה וצריך שוב שני עדים וכו'. ואז, רק אם מישהו ראה אותה עוברת על בקשת בעלה מתחיל הבלגן. ולמרות שהזוהר אומר שאם אין קנאה אין אהבה, בעל קנאי צריך להביא מנחת קנאות לבית המקדש במקרה שהוא מביא את אשתו כנואפת בפני הכהן, כדי לכפר על כך, לקחת אחריות על מעשיו ולא לפעול רק מתוך היצר.

אני לא אלאה אתכם בכל ההלכות, רק אציין שיש שם כמה דברים מאד מתקדמים, כמו למשל – לעולם לא סומכים רק על מקור אחד ולא סומכים על הבעל עצמו אם הוא זה שהיה עד לבגידה, צריך עד נוסף. בכל פעם שיש ספק, מתירים לו לגרש אותה אך הוא חייב לתת לה כתובתה, בעוד שנואפת אמיתית יכולה להיות מגורשת ללא כתובה. בכל אופן, הצורה הטובה ביותר לדעת בוודאות אם אישה נטמאה בזרע זר או לא, ודאי לא תהיה לפי הלכות משפט עברי ועדים, אלא בדרך הפאגאנית הישנה והטובה, בטקס משפיל ומזעזע לנואפת שתחילתו בשתיית "מי המרים המאררים". 

המדובר במים מכיור מיוחד בבית המקדש עם עפר מקרקע המשכן, שיש להם אפקט של סם אמת, מים קדושים מחוללי ניסים וארס של ממבה שחורה גם יחד: אם האישה אכן מקודשת לבעלה ולא נטמאה בזרעו של זר, המים ירפאו ויברכו אותה, היא תרפא ממחלות, תלד בנים זכרים ותתחזק. אך אם נשמת האישה נטמאה, שתיית המים תהרוג אותה וכשהיא תתחיל להתעוות ותיפול ללא רוח חיים במשכן, גם הגבר שטימא אותה ימות במקביל בכל מקום שיהיה באותו הרגע. בפועל בגמרא אומרים שמעולם לא הגיעו לקיים טקס כזה בבית המקדש. תמיד צריך לעשות הכול כדי לגרום לאישה להודות או לסרב לשתות את המים (ואז לא מכריחים) ומגיעים לפתרונות אחרים. 

הדבר שהכי מצא חן בעיני בטקס הזה, זה שאם הבעל אי פעם בגד בעצמו או ביצע משכב מחוץ להלכות הקדושה, אפילו אם זה עם אשתו בעת שלא הייתה נשואה לו עוד, כל העניין של המים לא יעבוד. האישה לא תיענש כי הוא טימא את הזיווג הזה ממילא כבר. בגמרא גם מספרים שבתקופת בית שני כשהיקף הבגידות תפח לממדים מפלצתיים, החליטו לא להתעסק עם זה בכלל ופטרו את עצמם מהטקסים על פי פסוקו של הנביא הושע (ד',י"ד): "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה". או במילים אחרות: יאללה, כולכם זונות ממילא, איזה זיווג שמימי ואיזה נעליים, נואשתי מכם מזמן, גררתם את שכינתי לתהומות הנשייה ואני בדד אהלך בשמיים….

את ההדהוד לאותו קורבן קנאות ניתן לראות בקורבן העומר, הוא מנחת השעורים של שבועות. חג השבועות הוא חג הזיווג בין האל לשכינה לאחר 50 ימי העומר שבהם השכינה מיטהרת ומתקשטת ומתכוננת ואנו, נשמות האדם שמרכיבות את כנסת ישראל, אמורים להיטהר אנרגטית, ספירה אחר ספירה, ליום הזה. השעורה מתוארת בזוהר כדגן נקבי שמייצג את ספירת המלכות וזה סודו הפנימי של הדבר שעליו אנו מכפרים באמת. בשנה שעברה כתבתי כאן על קריאה פנימית של מגילת רות, אבל מה שלא אמרתי הוא שהסיבה האמיתית שהיא מתאימה כל כך לשבועות, זה לא בגלל שמדובר בסבתא של דוד המלך או בתקופת הקציר, אלא שזהו סיפור על זיווג משמים. סוד מפגשם של גבר ואישה, במהות. זה מה שחגגנו השבוע ומי ייתן שנטעם כולנו מסודו של הייחוד הזה ולא נדע טעם בגידה ומיי עפר מה הם. שבת שלום.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • מירי  On 28 במאי 2004 at 21:14

    אולי כבר קראת (היה רב מכר) ואם לא יכול להיות שתהני מ"קוד דבינצ'י" שכולו מתובל בסימבוליות ושאלות יחסי דת ומיניות.

  • באנדר  On 28 במאי 2004 at 21:58

    אבל בתור קיבוצניק אני יודע שחג השבועות הוא קודם כל חג חקלאי.
    ההצמדה למתן תורה היא מאוחרת יותר ולא מוזכרת בתורה (בהקשר לתאריך הספציפי הזה)
    יש פרושים איזוטרים רבים, הם תמיד היו בשוליים , ועדיף שכך גם ישארו.

  • שומנית  On 28 במאי 2004 at 22:23

    בתור קיבוצניק – להגיד אני יודע מעורר גיחוך קל. מה אתה יודע? איך לחלוב פרות, איך לשבת על אדמות גזולות של פלסטינים, איך להעביד מזרחיים בפלחה ובמפעל ובחדר האוכל?

  • אשתו  On 28 במאי 2004 at 22:33

    דוד היה הנין של רות

  • באנדר  On 28 במאי 2004 at 23:26

    לימים יפים יותר.
    איפה הזמנים שהיתה לנו רפת, ובמקום מלוכסנים היו לנו מזרחיים? לפחות האדמות הגזולות עוד אצלנו, ואפילו בנינו כמה צימרים.

  • ימימה  On 29 במאי 2004 at 9:16

    אתה לא מדייק בעניין מתן תורה. זה ללא ספק קרה בחודש סיוון (בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים – שמות יט א) רק שהתאריך אינו בהכרח ו סיון אלא תחילת החודש איפה שהוא.

    בכל מקרה, החג עצמו, כפי שהוא מוזכר מאוחר יותר במקרא, הוא אכן חקלאי.

  • גילעד  On 30 במאי 2004 at 13:29

    חג שלא היינו צריכים להרוג בשבילו.

  • איתי בנר  On 30 במאי 2004 at 22:46

    על פרשת בר-המצווה שלי 🙂

  • Calvin  On 31 במאי 2004 at 9:44

    א. גם אני חושב שאם עדיין לא קראת את "קוד דה וינצ'י", של דן בראון, כדאי לך. זה אמנם ספר מתח "רגיל" אבל הוא עוסק הרבה בכל הקשור ל sacred feminine וזה מעניין מאד.

    ב. ככל שיוצא לי יותר ללמוד זוהר, זה יותר ויותר נחמד. אני עדיין מעדיף להאמין בשיטה של הרמב"ם, בגדול, אבל למדתי להעריך את כל מה שקשור בספר הזוהר.
    הבעייה היא, וגם למדתי על זה משהו בשבועות (תכשיטים לכלה…) זה שיש כזה פתח גדול לפרשנות, ואפשר להצמיד כ"כ הרבה דימויים לפי איך שמתחשק – שמרוב שאפשר להגיד הכל לפעמים לא אומרים כלום. יש יותר מדי דרגות חופש, לטעמי.

  • קארין  On 8 בנובמבר 2004 at 16:04

    הכל הטוב מה איתכם

  • תמר ושמעון  On 2 ביוני 2006 at 0:28

    ההקשרים האנרגתיים
    של הנשמות
    בין הזכרי לנקבי
    בעולם שלנו יש מעברים הקבלות כך שיש שורש מוחלט
    אך שני המינים מכילים מהויות ניגודיות בתוכן
    וזה מהות ההיכל
    ובנו גם כן כלול הכול
    הזיווג שאינו נפסק הנונ דואליות
    מתקיים גם בפרודים בחיים עצמם
    הזיווג שבין הגוף לנפש
    כך שבין העורף האחורי שאינו רוצה בזווג ומעדיף להשאר ערירי ללא שינוי
    כל זיווג הוא עיבור ושינוי נשמות
    לבין יתרו רות
    הנעים במעברים ומשתנים תרים ותורמים
    ליצירת זווג המביא תולדות חדשות ובכך מרחיבים את הכלל
    או ממשיכים בגילויו של המורכב והשפע

%d בלוגרים אהבו את זה: