צידוק מוסרי לפיראטיות – חוויה קמבודית

הגעתי לפנום-פן, בירת קמבודיה, חצי שנה אחרי שאחרון מנהיגי הקמר רוז' חוסל בידי המשטר החדש. העיר הדיפה ריחות של לובסטר, באגט ודמוקרטיה טריים והייתה רעבה לגלובליזציה, טכנולוגיה ואמריקה. האופנוע-מונית הווירטואוזי שלי הוריד אותי בפתחה של חנות דיסקים ענקית במרכז העיר, ובמשך השעתיים הקרובות אהיה עסוקה בדפדוף בין סרטי DVD ב-4 דולר לבין תקליטורי מוסיקה בדולר וחצי – הכול פיראטי. 

אני מנצלת את העובדה הנדירה שהמוכר יודע אנגלית ומנופפת באלבום החדש של ריקי מרטין. "כמה זה עולה?"
"2 דולר" הוא עונה בנימה מתנצלת, "כי זה חדש".
"כמה עולה הדיסק המקורי?" אני שואלת בשם הסקרנות, רק לשם השוואה.
"הדיסק המקורי?" המוכר חוזר אחרי באי אמון, "את מתכוונת להקלטה הראשונית מאולפן ההקלטות של ריקי מרטין?" הוא מנסה.
"מה? לא, לא…." אני מתחילה לתהות אם הוא יודע מספיק אנגלית כדי לצלוח את השיחה הזו. "אני מתכוונת לדיסק שהוא מקורי, בהוצאה של חברת התקליטים של מרטין, לא כזה פיראטי, משוכפל".
"אההה… זה מה שאת מכנה מקורי?" האסימון נופל אבל התגובה עדיין מבלבלת אותי. הוא, לעומת זאת, חוזר לעסוק בענייניו כאילו החידה כבר נפתרה.
"זה מה שכולם מכנים מקורי" אני טוענת בבטחה.
"מי זה כולם? תעשיית התקליטים האמריקאית?" הוא מפתיע אותי. "העותק שאת מחזיקה ביד מקורי בדיוק כמו העותקים שהם מפיצים שעולה לך פי חמש. זו אותה טכנולוגיה של שכפול, רק שהם השכפול הרשמי ואת אמורה לכבד את זכותם הבלעדית לעשות מזה כסף". טוב, שפצרתי לו קצת את הניסוחים, הוא באמת לא ידע מספיק אנגלית כדי לומר את זה ככה, אבל האנגלית שלו הספיקה בהחלט כדי להעביר את הרעיון הזה.
"זה לא נכון, יש הבדל באיכות" אספתי את שאריות המרד הקפיטליסטי שלי.
"צריך להיות מקצוען אמיתי כדי לחוש בהבדל הזה. אין לזה שום משמעות עבורך" המוכר סרב להתרשם. 

 על פי דוחות ה-BSA קמבודיה מוגדרת כמדינה של 100 אחוז פיראטיות תוכנה, סרטים ומוסיקה. 100 אחוז, כי אפילו ה"מקור" שממנו משכפלים לכל המדינה אינו מקורי, אלא שכפול שמגיע ממלזיה – כך מגלה לי המוכר. עליתי על אופנוע-מונית חזרה לגסטהאוס עם 2 קילו דיסקים, 21 גרם של מחשבות על מקוריות וקורטוב של רגשות אשם קפיטליסטיים. הפילוסוף היהודי-גרמני, ולטר בנימין, כתב את "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" בשנות השלושים של המאה שעברה, על מנת לברר עם עצמו את היחס בין מקור לשכפול, ערב העידן הטכנולוגי הממשמש ובא. 

אמנות הצילום הטרייה וראשית הראינוע ריתקו אותו, כאמצעים שמשכפלים את המציאות. הוא דימה את השכפול הטכני לרפרודוקציה של ציור: זה נראה בדיוק אותו הדבר, אבל זה נעדר "הילה". אין בו את האנרגיה הזו של ההיסטוריה הנקשרת במקור, ההתרגשות המיוחדת שרק יצירה מקורית יכולה לעורר באדם שצופה בה, רק מעצם הידיעה שמדובר במקור האותנטי שאין בלתו.  אבל צילום, יש לו מקור, או שכל תמונה שמפתחים מהפילמים היא שוות ערך? 

בתהייה הזו עורם בנימין את הזרדים למדורה שבודריאר עתיד להבעיר, כשיזהיר אותנו מפני הנטייה הפוסט-מודרניסטית לאבד קשר עם המקור. אנחנו חיים את חיינו בין סימנים ריקים שכבר אין להם קשר לשום מסומן. מי זה מיקי מאוס, הוא קשור לאיזה עכבר אותנטי? מה זה קרלו וממתי חתולים שותים שוקו? ואם נחזור לדיסקים הפיראטיים בקמבודיה, אז האם בעולם של וולט דיסני, ביל גייטס ואדלר-חומסקי יש למישהו זכות בכלל להגדיר מהו מקור? יש למקור בכלל משמעות?

ריקי מרטין אצלי באמבטיה

מכיוון שאנו מעבירים את רוב חיינו בין שכפולים, לפעמים המקור יותיר אותנו אדישים. אם תלכו לראות את ה"מונה ליזה" המקורית במוזיאון הלובר, ותעמדו מולה בגודל הטבעי שלה, מפוחלצת בארון זכוכית, סביר להניח שלא תבינו על מה המהומה. ראיתם את הפרצוף הזה כבר בתמונות מרשימות יותר ולמען האמת הוא כבר די נמאס עליכם. מה ערכו של מקור בכלל בעולם של שכפולים טכנולוגיים? בקמבודיה ושכמותה המקור לא רלוונטי. ואולי אין שום ייסוריי מצפון שצריכים לתקוף אותנו כשאנחנו קונים דיסק פיראטי או מורידים שיר בקזאאה.

ההבדל בין קובץ mp3 שאני מורידה בקזאאה לבין אותו קובץ שנמכר לי תמורת עשרה שקלים ב-songs.co.il אינו במהות או באיכות, אלא בהגדרת החוקיות שאני מחויבת לכבד מתוקף היותי אזרחית במדינתי. אבל בקמבודיה התנהג כקמבודי, לא? השכפול טומן בחובו סיכונים, בעוד "המקור" מציע ודאות ובטחון. התעשייה דואגת שלא אחטוף וירוסים בתוך הקבצים, שהקובץ לא יהיה חתוך לקראת הסוף וכדומה. הם לא מוכרים מוצר, הם מוכרים ביטחון. מה הם הלוא מותגים ועל מה אנחנו משלמים כשאנחנו קונים אותם ומסרבים למוצר מאותו פס הייצור ברבע מחיר באיזה שוק?

התמונה המוגדלת שצלם בחר להעמיד בתערוכה במוזיאון נחשבת למקור, וכל העתק מאותו הפילם שיימכר מאוחר יותר, אפילו יפותח באיכות גבוהה יותר או פי שניים גודל, יהיו העתק בלבד, למרות שטכנולוגית אין בזה שום היגיון. כולנו מזייפים את הילת המקור ומקנים אותה לאיזה שכפול בכל תחום בחיינו. מבחינה פילוסופית וטכנולוגית, הטיעון של המוכר הקמבודי מובן ומוצדק: המקור הוא ריקי מרטין. כמה חבל שאי אפשר לקנות אותו הביתה ככה שישיר באמבטיה, כמו במערכון של "ארץ נהדרת" על נינט טייב.

אבל אם נתייחס למקור הטכנולוגי, הרי זו קלטת הביטא המקצועית שיצאה מאולפן ההקלטות של ריקי מרטין, הסליל הראשון שקולו הותיר בו את הרישום. כאן כבר איבדנו את ההילה הראשונית של ריקי מרטין, שנוכל להשיגה שוב רק בהופעה החיה. ומכאן והלאה, זה כבר לא משנה איזה מן העתק יש לנו. ההעתק של חברת התקליטים או ההעתק של הקמבודים או של המפעל בעזה, לצורך העניין. המקור של ימינו אינו ניחן בכל מקוריות אותנטית אלא הוא פרי של הגדרה אידיאולוגית, כלכלית או פוליטית. וככזו, לא בטוח שאנחנו מחויבים לה מבחינה מוסרית. 

Advertisements
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • ערן  On 2 ביוני 2004 at 19:18

    אם כבר הזכרת את בודריאר, אז הנה צמד מאמרים מאת שמעון גלבץ:

    http://www.haayal.co.il/story?id=886&NewOnly=2
    http://www.haayal.co.il/story?id=890&NewOnly=2

  • רוני  On 2 ביוני 2004 at 19:50

    ניתוח מצויין ומרתק, אבל מתעלם לגמרי מזכויות היוצרים של היוצר. אם תימצא דרך לשלם לריקי מרטין עצמו על כשרונו, האם תבחרי לעשות את זה?

  • באנדר  On 2 ביוני 2004 at 20:55

    או שהוא דמות ייצוגית ומשוכפלת שחברת המדיה בחרה להציג?
    יש לו כישרון או שהוא רק עושה עם השפתיים?

  • צפריר  On 2 ביוני 2004 at 23:19

    אקדים ואומר שאני לא מעודד שום הפרה של זכויות יוצרים. זהו החוק הקיים ואני מכבד אותו. מי שחושב שהחוק לא תקין צריך לפעול כדי לשנותו ולא להמשיך ולהנציח את המצב הקיים.

    זכויות היוצרים היום הן דבר מוגזם להחריד. המצב היום הוא למעשה שזכויות היוצרים הן "לנצח" כמו שסוני בונו רצה, במקום להיות לזמן מוגבל כמו במקור.

    עד שלא התפתחה טכנולוגיה יעילה להיצירת עותקים רבים של ספר, לא היתה בעיה: יצירת עותק של ספר היתה פעולה מסובכת ויקרה: לא זולה בהרבה מכתיבת ספר חדש. חלק חשוב מהלימודים באוניברסיטאות הוקדש להעתקה פשוטה של מה שהקריא המרצה.

    אבל באמצע המאה ה־15 נוצרה טכנולוגיה ליצירת עותקים זולים של ספרים. כאן נוצר לראשונה התמריץ ל"העתקה": הרבה יותר פשוט להעתיק ולמכור עותקים של ספר שהוא כבר פופולרי מאשר ליצור ולמכור ספר חדש, אשר לא בטוח כלל שהוא יימכר.

    המושג "זכויות יוצרים" נולד בתעשיית הספרים האנגלית. המונח האנגלי הוא "copy-rights" שמשקף את העובדה שמדובר כאן על הזכות להעתיק. החוק נועד להסדיר את היחסים בין המדפיסים השונים. ליוצרים עצמם לא היו שום זכויות על היצירות.

    עם התחלת התפתחות הדפוס, בסוף המאה ה־16, התגבשה בלונדון גילדת מדפיסים שרק לחבריה הותר להוציא לאור ספרים. השלטונות העדיפו לרכז את כל בתי הדפוס קרוב אליהם כדי להקל על הפיקוח.

    לחברי הגילדה הזו (שהיו בעצם המו"לים, ולא הסופרים) היה אינטרס לשמור על רמת מחירים גבוהה. לכן הם הסדירו בינם לבין עצמם שכאשר אחד מהם מדפיס ספר, אין לאף אחד אחר זכות להדפיסו.

    זה החזיק מעמד עד שנכנסו לתמונה השכנים מהצפון: כאשר אנגליה וסקוטלנד אוחדו למדינה אחת, התברר שהמדפיסים הסקוטיים לא מכבדים את אותה הסכמה שבין חברי הגילדה הלונדונית. הם הדפיסו מה שהם רצו. הלונדונים מחו בתוקף, אך זה לא עזר להם.

    המצב הזה הוסדר באופן חוקי בשנת 1710 בצו מאת המלכה האנגלית דאז (אן). הצו העניק זכויות מלאות על היצירה דווקא לסופרים, ולא למדפיסים. לסופרים ניתנה אמנם האפשרות למכור את זכותם זו למדפיסים, אולם מעמדם של הסופרים התבסס.

    חידוש נוסף של אותו צו: זכויות היוצרים ניתנו למשך תקופה של 28 שנים בלבד (14 שנים ואפשרות להאריך בעוד 14 שנים). הסופר לא מקבל את הרשות הזו כ"זכות טבעית" (כמו הזכות הטבעית של הבעלות על הרכוש) אלא כמונופול זמני מטעם המדינה, כדי לעודד יצירה. (ליתר דיוק: עבר זמן עד שהפרשנות הזו התקבעה, אבל זו נהפכה לפרשנות המקובלת בבתי המשפט).

    כך נוצר הבסיס לחוקי זכויות היוצרים האנגליים (שעליהם, למיטב ידיעתי, מתבססים גם החוקים בארץ). גם תושבי המדינה החדשה שנוצרה באמריקה קצת מאוחר יותר (ארה"ב) קילה לחוקיה את הפרשנות הזו.

    במאה מהנוכחית הואץ התהליך של הגדלת פרק הזמן הזה: בתחילה נוספו כל משך שנות חיי היוצר. בחמישים השנים האחרונות הורחב (רטרואקטיבית) משך הזמן הזה עוד שלוש פעמים. הציניקנים טוענים שכל פעם שזכויות היוצרים על מיקי מאוס עומדות לפוג, חברת דיסני דואגת להאריכן: http://cyber.law.harvard.edu/openlaw/support.html , http://randomfoo.net/oscon/2002/lessig/

    הרחבה נוספת של אותו החוק היתה בפרשנות שניתנה למושג "העתקה": חוקי זכויות היוצרים נועדו להתייחס להפצה של תוכן, ולא לשימוש בו. ברגע שקנית ספר, תוכל לעשות עימו ככל העולה על רוחך. אסור לך להפיץ עותקים שלו. הסייג היחיד הוא "שימוש הוגן": מותר לצטט מהיצירה ליצירות אחרות במידה המספיקה כדי להתייחס אליהן.. לדוגמה: אפשר לכתוב ספר חדש שיצטט המספר המקורי קטעים מסויימים ויבקר אותם. אבל לספר החדש אסור סתם־כך לכלול את כל הספר המקורי.

    עם כניסת ההדיה האלקטרונית (ויותר מאוחר: רשתות המחשבים) לתמונה, פתאום הורחבה הפרשנות: כל שימוש סביר בעותק של תוכנית מחייב למעשה יצירת עותק של הטקסט בזיכרון. לפעמים קשה להבדיל בין המקור לעותק. קל גם מאוד ליצור עותקם במחיר אפסי, אפילו ביחס למחירי עלות הדפוס.

    לכן קבעה הפרשנות החדשה שחוקי זכויות היוצרים חלים על כל "העתקה" כזו: כל השמעת שיר דרך מחשבכם היא העתקה, ומחייבת רשיון מפורש מאת בעלי זכויות היוצרים.

    הרחבה נוספת היתה ההתייחסות לתוכנה כאל יצירה שכפופה לאותן מגבלות. כל שימוש בתוכנה נחשב "העתקה" ולכן חייבים לקבל לשם כך רשות שימוש מהיוצרים.

    בתגובה הבאה: מספיק לקטר. מה אפשר לעשות?

  • צפריר  On 2 ביוני 2004 at 23:33

    (שכחתי לציין שהמקור העיקרי למידע במאמר הקודם הוא: http://www.culturaleconomics.atfreeweb.com/cpu.htm . ארוך למדי, אולם לדעתי מהווה הקדמה מועילה למי שהנושא מעניין אותו).

    אז מה אפשר לעשות?
    בתחום החומרה עלה כבר בשנת 1984 רעיון איך לעקוף את המגבלות של זכויות היוצרים: רשיון ה־GNU GPL של ריצ'רד סטולמן, אשר זכה לכינוי "copyleft" (או בציטוט המלא: copyleft, all rights reversed). הרעיון הוא להשתמש בחוקי זכויות היוצרים כדי ליצור מאגר גדול של תוכנה ללא מגבלות שימוש. בתחילה רק ריצ'רד סטולמן ואנשי ה־FSF המעטים כתבו תוכנה ברשיו ןזה.

    אולם הם עבדו בשיטתיות כדי ליצור מערכת שלמה. כבר ב־1990 היתה להם מערכת כמעט שלמה. איכות הקוד שלהם נחשבה טובה, ובראשית שנות התשעים כל מנהל מחשב יוניקס שהחשיב את עצמו דאג לבנות ולהתקין במחשבו את כלי גנו שעלו באיכותם לרוב על מה שהגיע לו עם המערכת.

    לינוקס, ליבת מערכת ההפעלה שכתבלינוקס טורבלדס החל משנת 1991, היתה כנראה אחת התוכניות הראשונות הבולטות שקיבלה על עצמה את רשיון ה־GPL מסיבות תועלתניות: לינוס אינו חסיד קנאי של רעיונותיו של סטולמן. אולם הוא הבין שאם הוא ישנה את הרשיון של התוכנה שהוא כתב ל־GPL, הפיתוח שלה ירוויח.

    מאז התפתח מאגר רציני של תוכנות חופשיות. בסוף שנות התשעים החלו להבין גם בחברות גדולות כגון דיגיטל, יבמ ו־HP שהמאגר הזה יכול לחסוך להם זמן פיתוח רב: אם הם ישקיעו את המעט שלהן בהוספה של מה שחסר לאותו מאגר, הם ירוויחו מערכות טובות במחיר זול (כי עלות הפיתוח מתחלקת על הרבה יותר מפתחים).

  • רוני  On 2 ביוני 2004 at 23:49

    אתה ממש חייב לפתוח בלוג משלך.

  • צפריר  On 2 ביוני 2004 at 23:51

    בעוד שעבור תוכנה השימוש בחוק זכויות היוצרים הוא מלאכותי למדי, השימוש בחוק זכויות היוצרים לגבי שירים ושאר תכנים הוא טבעי למדי.

    הפרשנות שכל השמעת שיר היא העתקה נראית מוגזמת למדי. אולם ברור שהפצה באינטרנט של שיר לכל דורש היא הפרה של זכויות היוצרים, גם אם לא משלמים על־כך כסף. ושמיעה של שיר שקיבלתם בדרך לא חוקית גם היא הפרה של זכויותיו של היוצר.

    לעומת זאת, ההרחבה הבלתי־פוסקת של תחולת זכויות היוצרים "מייבשת" את מאגר המידע הזמין לציבור. דוגמה שניתנה במצגת על מיקי־מאוס שאליה קישרתי קודם: וולט דיסני היה חופשי לחלוטין להשתמש בסיפוריו של הנס כריסטיאן אנדרסן (לדוגמה: "הברווזון המכוער") בסרטיו. אולם לבני דורינו אסור להכין סרט שיתבסס על דמותו של מיקי־מאוס.

    ישנן יוזמות שונות להגביל את זכויות היוצרים. הצעה מסויימת שנראית לי ריאלית יחסית היא להגביל את זכויות היוצרים האוטומטיות לתקופה של 50 שנים, ולהתנות חידוש הזכויות בתשלום סמלי. זה יבטיח לפחות שיצירות שלא מרוויחים מהם כסף יחזרו למאגר הציבורי. אבל במצב הנוכחי לא נראה שחקיקה כזו יכולה לעבור.

    אפיק פעולה אחר מזכיר את רעיון ה־GPL: ניצור דרך פשוטה ליוצרים להפיץ את יצירותיהם עם רשיונות שיתנו את התנאים המתאימים. הרעיון הוא שהוצר מעביר את זכויות היוצרים על יצירתו לגוף שהוא "נאמן הציבור". הוא מקבל מאותו הגוף רשיון מלא להשתמש ביצירתו. כמוכן הגוף נותן לציבור רשיון להשתמש שימוש עם מגבלות שמטיל היוצר במשך תקופה של 14 עד 28 שנים. לאחר תקופה זו הרשיון משתנה לרשיון מתירני לחלוטין והיצרה כמוה כיצרירה שברשות הציבור (public domain).

    הגוף שמפעיל את המפעל הזה הוא Creative Commons: http://creativecommons.org/ . הם מאפשרים ליוצר לבחור בין מגוון רשיונות: http://creativecommons.org/license/

    כמוכן יש באתר גם אפשרות חיפוש תוכן (לפי פורמט ולפי תנאי רשיון: לדוגמה: אפשר להגביל את החיפוש לקובצי קול שמותר לעשות בהם שימוש מסחרי). http://creativecommons.org/getcontent/. תרגישו חופשי להשתמש בתוכן משם (בהתאם לתנאי הרשיון, כמובן!). ואם זה עזר לכם, תשקלו לתת לתוכן שאתם יוצרים רשיון דומה.

  • ויניל4  On 2 ביוני 2004 at 23:55

    ההוצאות שיש לחברת התקליטים כוללות גם עלויות הפקה הפצה ויחסי ציבור לדיסק. כל העלויות האלו – ולא רק השכפול – מגולמות במחיר הדיסק הסו קולד מקורי.
    אפשר להתווכח האם אחוזי הרווח שהן חותכות גבוהים מדי, אבל כיום אין עדיין מי שימלא את מקומן במימון ההפקה ההפצה והפרסום של הדיסק.
    בדוכנים בקמבודיה תוכלי למצוא את ריקי מרטין,שנהנה כבר מיחסי הציבור של שנים קודמות, אבל לא תמצאי אמן חדש שזה עתה יצא.
    ברשת אולי תוכלי למצוא אפילו את האומנים האיזוטרים ביותר, אבל בהעדר מנגנון יחסי ציבור את רובם לא תדעי אפילו לחפש.

    במצב הקיים היום – דגש על היום – התפשטות הפירטיות דנה את רוב המשתמשית לשממת פלייליסט נוסח גלגל"צ

  • מרק ק.  On 3 ביוני 2004 at 0:21

    מענין שחברות התקליטים, כמו כל גנרל כושל, נלחמות את המלחמה הקודמת. הפס הרחב בתוספת קיבולת בלתי מוגבלת של הדיסקים הקשיחים בתוספת דיסקים קשיחים ניידם כמו הIPOD והdisk-on-key הופכים את כל שאלת שכפול המדיה לבלתי רלבנטית, ואת שאלת המקור לחסרת פשר (איך מגדירים מקור של BIT?)

    למעשה המודל העיסקי של חברות התקליטים בעשרות השנים האחרונות לא קשור בכלל למוזיקה אלא לעיצוב דעת קהל. ריקי מרטין הוא דוגמא נהדרת, כי כבר היום אף אחד לא זוכר את האיכויות המוזיקליות שלו ואם אנשים היו עומדים בפני בחירה בינו לבין זמרי פופ טובים אחרים (וממש לא חסר) אף אחד לא היה קונה את הדיסקים שלו. למזלו חברות התקליטים איפרו אותו יפה, הלבישו עליו קולביות, השקיעו בצילום בימוי ועריכה של הקליפים ובהפצת הרבה הודעות לתקשורת ויצרו מהמוזיקה שלו אירוע חובה ללא שום קשר לאיכויות המוזיקה. הבעיה שלהן היא שהן צריכות למכור דיסקים בשביל להחזיר את ההשקעה. הכעיה שלנו כצרכנים היא שהמוזיקה של ריקי מרטין לעולם לא תהיה שווה יותר מעשרה שקלים.

    העתיד לדעתי הוא החזרת השליטה ליוצרים. היוצרים ימכרו ישירות לצרכנים את התוצר הדיגיטלי (שיר, תמונה, ספר או תוכנה) תוך שימוש בהגנות שנהוגות כבר קיום בממכר תוכנה. הורדת כמות המתווכים תוריד את העלות לצרכן ותגדיל את כמות האנשים שמוכנים לשלם עבור המוצר במקום לחפש שעות בקאזה.

  • צפריר  On 3 ביוני 2004 at 1:35

    אני בהחלט מסכים עם דעתך, אבל…

    נראה לי שבשנתיים האחרונות כבר נוצרו תנאים מספיקים להתפתחות של "שיווק עצמאי". אך למרות זאת אין כמעט ערעור על השליטה של חברות המוזיקה הגדולות בשוק. לא נראה שתחרות מצד יוצרים עצמאיים גורמת להם להגמיש את התנאים.

    מה דעתכם?

    אגב: ההגנות הקיימות הן מאוד בעייתיות: הן לא יכולות להיות כלל אפקטיביות ללא תמיכה בחומרה. והמימוש של השליטה בחומרה מגביל מאוד את המערכות שיכולות להשמיע את המוזיקה. לפרטים נוספים, חפשו פרטים על digital restrictions managment (פירוש ראשי התיבות DRM לפי דעתם של מתנגדי הרעיון)

  • כרמל  On 3 ביוני 2004 at 8:15

    רוני רציתי לענות לך אבל המאמרים של צפריר התישו אותי. התלבטתי אם למחוק אותו או לא, אבל מה לעשות, במקרה זה ענייני ואפילו לא תוקפני, סתם מעייף. אפשר למחוק מגיב כי הוא מעייף? אני אבחר בינתיים לנטוש את הדיון. צפריר, מכיוון שנראה שאתה מבין כמעט בכל דבר מהומיאופתיה ועד זכויות יוצרים, פשוט תפתח איזה בלוג משלך ותשים בתגובות כאן לינקים למאמרים שלך בנושאים הרלוונטיים. התגובות הארוכות הרבות והמעייפות הללו מבריחות את כל מי שאין לו הפרעת אישיות אובססיבית מהדיון וחבל לי. זו הפעם האחרונה שאני משאירה את הדברים כמו שהם, בפעם הבאה תגובות שרשרת מתישות ימחקו ככלל. מישהו צריך לקחת את החוק לידיים באתר הזה….

  • רוני  On 3 ביוני 2004 at 8:56

    שאחרי שקראתי את צפריר אני לא מצליחה לזכור בעצמי מה רציתי.
    למחוק, יקירה, למחוק.

  • כרמל  On 3 ביוני 2004 at 9:02

    בינתיים נשאיר את זה כאנדרטת זכרון למלחמת ההתשה….

  • טלי לרנר  On 4 ביוני 2004 at 10:50

    למה למחוק תגובות ארוכות?
    למה לא לתת במה בתגובות לדיונים ולשרשורים ארוכים בנושאים מרתקים?

    קראתי את התגבוות של צפריר בשמחה ובתקווה להמשך דיון מעניין – אבל המיץ ממש יצא לי……..

    בכל מקרה – תוספת קצרה
    בנוגע לתוכן ולמוזיקה לפחות – צריך ליצור פרוייקט מקביל שכזה כאן בארץ הקודש – ולעודד כותבים ויוצרים לקחת בו חלק.
    רוב הבעיה עם זכויות יוצרים היא העלות המטורפת של זכויות השימוש – כלומר של קניית ספר או דיסק – עלויות שנובעות מהגזמת יתר חריפה של הוצאות הספרים והדיסקים – שגובות סכומי ענק – כל הפרסומים על האמנים הרעבים הם אכן נכונים – אבל לא בגלל תעשיית השכפולים אלא בגלל עשיקה לא נורמלית מצד ההוצאות.
    מצד שני – היום בעולם הגלובליזציה המשתוללת שלנו – אם אתה לא מוציא ספר או דיסק באחת ההוצאות הגדולות – אין לך סיכוי להגיע למדפי החנויות בכלל – ופה גם כשלונם של הלייבלים העצמאיים – אז מה הפתרון?

  • g  On 7 ביוני 2004 at 9:41

    מה למחק ת למה למחק לא יזיק לך ללמוד פעם אחת משהו מעבר לממבו ג'מבו שאת מתעסקת בו בד"כ

  • אריה  On 10 ביוני 2004 at 13:14

    כרמל העלתה שתי שאלות בפוסט המקורי:
    1) האם יש צידוק מוסרי לפיראטיות (בכותרת).
    2) האם יש משמעות לכינוי "מקורי" (בתוך המאמר).

    הטענות שלה בתוכן המאמר (שאין משמעות ל"מקור" ו"העתק" בעולם דיגיטלי) היו יפות וברורות, אבל לא נגעו בכהוא זה בשאלה בכותרת: האם זה מוסרי לשכפל ו\או להשתמש בעותק פיראטי.
    היא מתיחסת ארוכות לטענה פרגמטית של חשש שמא העותק הפיראטי יהיה פחות-איכות מעותק מורשה, אך גם זה לא קשור למימד המוסרי.

    צפריר ניסה לגעת בענין המוסרי, אבל הכביר מלים והסתיר את הנחות היסוד שלו.

    השאלה המוסרית הבסיסית היא: האם יש ליוצר זכות לשלוט על יצירתו ולדרוש תשלום עבור שימוש בו על ידי אחרים?
    שאלת מישנה: האם יש הבדל בין יצירה הניתנת לשכפול כמעט ללא מאמץ ובלי הבדל מהותי בין מקור והעתק, לבין יצירה 'רגילה' שאינה כזאת?

    העמדה המוסרית של הפיראט אינה נוגעת לשאלה של מקור והעתק, אלא לשאלה של תחרות זכויות: האם הזכות שלי (הפיראט) להתפרנס עולה על הזכות שלך (היוצר) לשלוט ביצירה שלך ולהנות מפירותיה.

    לחילופין, השאלה המוסרית בשבילנו כצרכני תרבות היא: האם הרצון שלי לקבל מוצרים טובים בזול או באופן נוח, עולה על זכותו של היוצר להלן?

    אל תתנו לקשקושים הפוסט-מודרניים על חברות מנצלות וכו' לבלבל אתכם. הדיסק של "ריקי מרטין" הוא יצירה של יותר מאדם אחד, והאנשים הללו אגודים בתוך חברה, וכחברה הם רוצים לשלוט ביצירתם ולהנות מפירותיה.

    דרך אגב, זכויות יוצרים הוסדרו באיטליה לפחות מאה שנה לפני הכרונולוגיה של צפריר על יד — יהודים! אם ראיתם פעם ספר 'תורני' בטח סמתם לב ל'הסכמות' בדפיו הראשונים, שנראים סתם כמו הגירסא התורנית לblurb שמדפיסים בכריכה האחורית ובדפים הראשונים של רבי מכר של היום, מין פירסומת וחלקים נבחרים של ביקורות טובות על הספר. אך בראשית הדפוס, כאשר באמת קמו הפיראטים הראשונים והעתיקו ספרים שנכתבו, נסדרו לדפוס בעמל רב, ואחר כך הופצו בעותקים פיראטיים על ידי מישהו אחר, הרבנים המציאו את ההסכמה שתוכנו המשמעותי היה חרם על מי שיעתיק ויפיץ את הספר בלי רשות המחבר עד שייגמר תקופה מסוימת או מלאי ההוצאה.

    תחשבו על השאלות! תשאלו שאלות משלכם! כל אחד מאיתנו בעל אינסטינקט מוסרי מיוחד וייחודי, וכל הסיפורים וההיסטוריה המשפטית אינה יותר מאסמכתא וקוריוזים.

  • כרמל  On 10 ביוני 2004 at 14:51

    האם יש מקום לגישה כמו "ממילא אין חדש תחת השמש ואנו פועלים בתוך היש ודבר לא באמת שייך לנו" כעמדה נגד זכויות יוצרים בכלל?

  • קקה  On 17 במרץ 2005 at 12:59

    אידיוט

%d בלוגרים אהבו את זה: