הביריון והבורדל

שבת בבוקר בבודפשט ואנחנו בדרך לאי מורגיט. חבורת שרירנים גלוחי ראש עם כתובות קעקע ענקיות מצטופפים בפתחו של בית בירה מקומי. שניים מהם, לבושים לבן מכף רגל ועד ראש, חוסמים את הכניסה למקום. מבפנים נשמעת מהומה ובחוץ כמה מהביריונים מקיפים שרירן אחר שדם נוזל ממצחו. אווה מחישה את צעדיה לחצות את הכביש, הם מדברים בהונגרית על סכינים והיא מבינה שבתוך בית הבירה יש גופה אחת לפחות. כשהיא קולטת שעצרתי לצלם היא צועקת עלי: "את לא נורמלית, אם הוא היה קולט אותך הוא היה רץ אחריך ודוקר אותך, לאנשים האלה אין אלוהים ולא מפריע להם לחזור לחברים שלהם בכלא, את לא מבינה? טוב שאת לא נכנסת לצלם את גופת המת בפאב". 

רולאן בארת' קרא לצילומים כאלו "צילומי הלם", צילום שיש בו גבורה כלשהי, שהצלם סיכן את חייו או התאמץ להשיגם. ובשביל מה? בשביל הסקרנות הזאת ללכוד רגע מחיים כל כך שונים משלי, אפילו שאני גרה בנתניה. מאוחר יותר בארוחת הערב אני מדברת על כך שאנו דומים במהות, בצרכים ובפונקציות, רק שהביטויים לכך כל כך שונים שזה מטעה אותנו לראות ולחשוב שוני. הביריון ההונגרי ואני פועלים מתוך אותם מקומות בחיים, ניצוץ הדמיון המבני הבסיסי שלנו רחב ועמוק מהשוני. קלוד, אינטלקטואל יהודי-אמריקאי מקומי, מתנגד ואומר שהרוחניים, האנתרופולוגים ושאר הבריות השוטות כמוני, משטיחים את כל מה שמיוחד ושונה בעולם, אונסים אותו אל תוך קטגוריות של המוכר ומתעלמים מהניכור הבסיסי בעולם.

הוויכוח עולה לרמה האונתולוגית ואני מפסיקה אותו כדי לחזור למקומות שבהם קלוד ואני דומים יותר. יש הרבה יותר מקומות כאלו, מסתבר, והוא לא מבחין בטריק המעשי שתומך בעצם בטענתי. אחר כך אני חושבת לעצמי שככה מתחילה שנאה. כשאנו תופסים את האחר כשונה מהותית מאיתנו. אולי בהתחלה זה מעניין ומיוחד אבל זה מתגלגל בקלות לניכור שיצדיק פעולות לסימון הגבולות בינינו ואשר עשויות להיהפך לאלימות כלפיו. חיפוש הדומה בינינו אינו מבטל את הייחוד שלנו אך זה הגשר היחיד שיש לאמפתיה ושיתוף פעולה. איך נוכל באמת להכיר מישהו מבלי להופכו למוכר לנו? מוכר ומנוכר הם שני הפכים אנרגטיים ויש להם אפילו את אותן האותיות, רק חומה קטנה שלפעמים נדמית כגדולה, צריכה ליפול, כדי שהמושגים הללו יתמזגו.

בלילה אני חוזרת לבית של אווה, ברחוב מרכזי, עתיק ויפייפה. כדי לצלוח את האינטרקום כשהיא ישנה/לא בבית, היא לימדה אותי ללחוץ על הכפתור של הבורדל מהקומה השניה, שם יש להם מנגנון אוטומאטי לפתיחת הדלת כי הם מצפים ללקוחות מסביב לשעון. לאף אחד מהדיירים זה לא מפריע שבית זונות פועל בקומה השניה. זה לא משהו שמרגישים אם לא מספרים לך, זה וודאי לא מוריד משכר הדירה העצום בבניין השווה ואף אחד שם לא נכנס לתחת של השני מחוץ לכתלי הבורדל, תרתי משמע.

אני מספרת לה שבארץ ערך הנדל"ן יורד מיידית אם יש בבניין בית זונות או אם נכנסות אליו משפחות אתיופיות/פיליפיניות וכדומה. "את החיטוט היהודי הזה בדשא של השכן עוד אפשר להבין, אבל גזענות כזו מעוררת תמיהה אצל עם שסבל מתופעות כאלו בעצמו" היא אומרת. אף אחד מאיתנו לא רואה עצמו גזען אך ספק אם הוא ישכור דירה בבנין כזה. זה בא מאותו מקום של הבדלה, מאותה חשיבה שהאחר כל כך אחר ממני שעלי לסמן את הגבול ביני לבינו בצורה ברורה, להרחיקו מעלי או לשים תג מחיר על ההכרח לסבול את קרבתו.

בבית המדרש למדנו פעם על פרשנויות אלטרנטיביות ליראת אל ואחד הפרשנים אמר שמי שמפחד מהאל לא מפחד מאף אחד ושום דבר אחר, שזו אולי טכניקה למוסס פחד, דווקא. אני לא יפת נפש נאיבית, אני מאמינה שהביריון ההונגרי היה רוצח אותי אם הוא היה מבחין בי מצלמת אותו. אבל אני לא רוצה מציאות שבה אני מפחדת ממנו. מאף אחד. דקה אחרי הצילום הזה עליתי על חשמלית מעבר לכביש ותוך כדי נסיעה עוד שמעתי קולות אחרונים מעולמו של הביריון, סירנות המשטרה ההולכות ומתקרבות. קול יללתן, הזהה בכל מקום בעולם, נשא משמעות שונה לחלוטין עבור כל אחד מאתנו, אך שנינו הרגשנו סוג של פחד.

עוד על בודפשט:

ג'חנון בפפריקה, קובייה הונגרית

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • מיכל  On 14 ביוני 2004 at 21:45

    הגבורה בצילום, לפי בארת', היא הצילום. ההנצחה, ההנכחה, של מה שאינו עוד, לא יהיה עוד ואולי לא היה עדיין.
    אני לא בטוחה שצריך להסתכן ולצלם גופות מתים בבארים בודפשטיים (ממילא המחזה כבר הפך קצת נדוש, לא?)
    מה מוזר שהיום אנחנו מוצאים את האחר במה שהיה המקור עד לא מזמן.

  • Rogatka  On 14 ביוני 2004 at 22:17

    רציתי לומר לך שאין מקור.
    אזל.
    עכשיו יש רק אחר ואחר מאחר.
    המקור נעלם.
    מישהו לקח אותו מהמכונה.

  • כרמל  On 14 ביוני 2004 at 23:42

    אהבתי את משפט הסיום שלך, מיכל (אגב, רוגטקה נראה לי שזו מיכל אחרת…)
    אבל אחר הוא לאו דווקא העתק ביחס למקור. אחר זה תמיד יחסי כי זה ביחס לעצמך.

  • Rogatka  On 15 ביוני 2004 at 7:25

    כי כמו שאמרתי, יש רק אחר ואחר של אחר. אין מיכל מקורית. אזל.

  • כרמל  On 15 ביוני 2004 at 8:12

    אבל מקורית ביחס לעצמה או עבור החברים שלה 🙂
    טוב נו, די….

  • עומר  On 15 ביוני 2004 at 14:51

    תפקיד האנת' הוא לראות את הדומה בשונה. יותר מורכב בקריאה שניה.

  • אהרן  On 17 ביוני 2004 at 0:44

    האמפתיה נובעת תמיד מהזדהות. אבל אם לא נדע לשמור מרחק- לכבד הבדלים ואחרות מה ישאר מאיתנו ? להבין שגם לבריון עב העורף יש נקודת מבט. לדעת שאני הייתי יכול להיות במקומו. לדעת שהוא היה יכול לרצוח אותך (אני בטוח בבית) זה המסתורין של קשרי אנוש.

%d בלוגרים אהבו את זה: