קובייה הונגרית

אחד האתרים המרתקים והפחות קונבנציונאליים בבודפשט שאינו מופיע ברוב הספרים וההמלצות, הוא "המבוך" (דרושה רזולוציה של 1024X768 וכדאי להחליף לכמה דקות כדי לגלוש שם). מדובר בקומפלקס תת קרקעי של מערות פרה-היסטוריות מתחת לטירת בודה הישנה, שהוחזר למצבו המקורי לאחר שסיים לשמש מטה מלחמה סודי. זה בערך כמו שיהפכו את הבונקרים מתחת לתל אביב למערות נטיפים עם חזיונות אור קוליים. 

המקום נמצא קצת מאחורי מצודת הדייגים וכנסיית מטיאס על רחוב אורי מס' 9 (אורי, אגב, זה "גביר" בהונגרית). כדאי לקרוא את החוברת הקטנה שמקבלים בכניסה לפני שנכנסים כי אחר כך אין מספיק אור בשומקום וממילא צריכים להתרכז בניווטים. החוברת נעה בין המיסטיקה הפרה היסטורית של האזור לציניות הביקורתית על הקפיטליזם והמורשת שנותיר לדורות הבאים.

הפרה היסטוריה מתחילה בעץ החיים וסמלי ציר העולם ואנו הולכים לאיבוד בין ציורי מערות קדומים ששופצו ומחליקים על המים הקדמוניים הזורמים במערה. מסתבר שלהונגרים ולפינים מקור משותף בשבטים אסיאתיים ולכן גם השפות שלהם כל כך דומות ושונות מכל שאר אירופה. השבטים המגיאריים האמינו בצורות שאמאניזם שונות שהיו מקובלות ביפן ובחלקים נוספים של המזרח. אנו מתוודעים ל"דרך השאמאן" העתיקה, לאחוריו של הצבי, הטוטם החביב על המגיארים וההונים, שמהווים את בסיס העם ההונגרי, ולמיתולוגיה של אטילה ההוני. 

במקבץ המערות ההיסטוריות אנו פוגשים את ההיסטוריה ההונגרית שמשקפת כל תנודה שהייתה באירופה, נכבשת פעם מימין ופעם משמאל. באחד מחדרי המבוך ניצב מונומנט אבן ענקי, המסמל את ראשו הכרות של המלך ההונגרי שנרצח באכזריות בפלישה העותומאנית להונגריה במאה ה-16. 

אחד החדרים המעניינים שנפתח רק בערב ודורש תאום מראש הוא המבוך האישי. "מבוך שלא נמצא על המפה אך נמצא אצל כולנו ואולי הוא החיפוש החשוב ביותר – אחר עצמנו", אומרת לי החוברת. מכניסים לשם רק אדם אחד בכל פעם והוא צריך לגשש את דרכו החוצה בחושך מוחלט תוך מעבר דרך הפחדים שלו והחושך של הנשמה שלו. תרגול מומלץ, שאם מאד רוצים לבצע והחדר סגור, נסו אותו בכמה מהפינות הדומות במהלך המבוך, שפתוחות וחשוכות מאד, אין בהן כלום והן ללא מוצא. זה אמנם לא מספיק מפחיד וסגור כי תמיד אפשר לחזור לאור, אבל זה חימום טוב.

אחרי כל זאת מגיעים לחלק הביקורתי/סאטירי/קיטשי של העולם הבא. כאן ההונגרים בחרו להציב מאובנים שיראו מה יישאר מהדור שלנו, שהם מכנים אותו "הומו-קונסומוס", האדם הצורך. אפשר לראות שם מאובן של בקבוק קולה שבור ואבנים עם תבליטים של מקלדת מחשב וסוליית נייקי, למשל. זה הזכיר לי שתהיתי אתכם פעם מה תהיה המורשת של הדור שלנו. 

והסיום, שוב מיסטיקה צרופה, תהיה הונגרית שלא עוברת מספיק ברור באנגלית בחוברת, האם האדם הגיע לשיא יצירתו או שמא חוסר הוודאות מתחיל דווקא כאן? ולמי יש אומץ (או שמא זו הפחדנות) לחזור מכאן אחורה, גם כשלא ברור מה יש לפניו? כשגיליתי שזה סוף המבוך התאכזבתי. אמנם הסתובבנו בפנים כשעתיים אבל לא רציתי שזה ייגמר. לי יש את האומץ/פחדנות לחזור אחורה, אני לא באמת מפנימה את זה שאי אפשר לדרוך באותו נהר פעמיים.

כשרע, או לא ידוע, אני תמיד מנסה להחזיר את הדברים אחורה, בדיוק למקום שאהבתי בעבר, מנסה כמעט בכוח, ואז מאבדת גם את פוטנציאל העתיד, מאבדת את הדרך שהכרתי אל פתח היציאה. כמה קשה להיות בהווה. תמיד בתנועה, בשינוי, משילה ולובשת כסויות תוך השתדלות לא להיפצע, והכול עובר, זורם, לידך ובתוכך. האם העובדה שאנחנו משתנים כל הזמן מקנה לנו פטור ממחויבות כלשהי, מכיסוי למילים שאמרנו?

אדריאנה ממתינה בחוסר סבלנות ליד פתח היציאה, המבוך הזה נמאס עליה כבר מזמן. ואני עוד תקועה מאחורי השלשלאות של ה-Ivy Groto, המבוך המסכם, מחפשת עוד פתח, דלת או נקיק שימשיכו את המבוך עבור מי שלא מוכן עוד להיוולד מחדש לאור השמש בחוץ. אבל אין שם כלום וגם בתוכי אין כבר כלום. לך תסמוך על רגש שהרגשת כשהוא מתחלף לך עם כל פיפס. רגש הוא לא מספיק יציב כדי להיות בסיס להחלטה תבונית, כל הפילוסופים נחרו כלפיו בבוז כבסיס למוסר והיום אנחנו מעלים אותו על נס, דברו על הרגשות שלכם כי זה כל מה שיש. ומה שיש הוא כל כך רעוע. אנשים מתבלבלים גם בין אינטואיציה לרגש, כשהם עושים מה שהם חושבים שהם מרגישים. 

שנייה לפני שאני הולכת לאיבוד שוב, אני פותחת את דלת הברזל מאחורי אדריאנה ונשפכת אל עבר הקופה הראשית. אתה אף פעם לא לבד, גם במבוך של עצמך. והמקום תמיד מנוהל על ידי מישהו, אי אפשר באמת ללכת לאיבוד. מחוץ למבוך, ברחוב אורי, מחכה לנו שמש חמימה ועוד קונדיטוריה מדהימה שאדריאנה כבר שועטת לעברה. הנעימות המוכרת הזו, הוודאות של העוגות העשירות, היא האשליה שעושה אותנו מאושרים לרגע. אבל מתחת לפני השטח, כל החיים הם המבוך הזה, ואנו עמלים לעשות סדר בחוסר הוודאות, מנסים לסדר את הקובייה ההונגרית. לפעמים צריך להסכים לא לדעת, יותר לחיות ופחות לחשוב. בתי המשוגעים מלאים באנשים חושבים שהתעקשו להישאר במבוך.

עוד על בודפשט: הביריון והבורדל, ג'חנון בפפריקה

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • thingamajig  On 19 ביוני 2004 at 19:26

    הוא מופיע אפילו בלונלי פלנט. ללא ספק שיא הקונצנזוס.

    בהחלט מקום חביב, אבל אני לא מכיר תייר שלא היה שם. כלומר תייר שמתעניין ביותר מקזינו וחשפניות. הממ… קזינו וחשפניות…

  • טל  On 20 ביוני 2004 at 22:16

    המממ.. קזינו וחשפניות…

    🙂

  • חד-קרן  On 21 ביוני 2004 at 5:06

    איך, איך את מצליחה תמיד לתאר את ההרגשה שלי בצורה טובה ומדויקת יותר מאיך שאני הייתי עושה זאת?

    יפה בעיני החיבור בין המבוך האמיתי למבוך הרגשי

    מקווה שתחושי בטוב בתוך ומחוץ למבוך

  • דודי  On 15 בדצמבר 2007 at 16:11

    זה נכון שיש עטלפים ויונים במבוך?
    http://www.dudi-gag.co.il

%d בלוגרים אהבו את זה: