גריאטריה בקרואטיה

עובדת ניקיון בקופ"ח א': באיזו עיר אנחנו בכלל? שכחתי את השם
עובדת ניקיון בקופ"ח ב': רייקה
עובדת א': איך??
עובדת ב': רייקה, כמו רייקי
עובדת ב': אה.

נסיבות הזויות הנחיתו אותי לתוך טיול מאורגן מטעם קופת חולים בלוויית הורי וכ-46 גריאטרים נוספים והיום אני גאה בכך. אני מרגישה כגיבורת מלחמה, עברתי גבול שאיש מכם אינו מעיז להתקרב אליו, נגעתי בשיא של הרפתקנות נפשית על גבול ההתעללות העצמית. אך לפני שאספר קצת על קרואטיה וסלובניה מפרספקטיבה של תרמילאית פנסיונרית, בואו ננפץ כמה מיתוסים נפוצים:

* בקופת חולים לא עובדים רק רופאים, אחים, רוקחים ופיזיותראפיסטים. יש גם אנשי תחזוקה, פקידות, ניקיון ו-affiliation לבתי אבות ומועדוני יום של קשישים. רצה הגורל ובקבוצה שלנו היה גרעין קשה של אלמנות קשישות בנות 75-89(!!!), חלקן עם מקל הליכה, שהתאגדו במסגרת מועדון קשישים ובאו עם מדריכת משנה משלהן. אנחנו עוד נחזור אליהן.

* "בטח תקבלי עשרות הצעות שידוך לנכדים, תביאי לנו כמה" אמרו החברות. ובכן, נכדיהם של גריאטרים בטיול מאורגן תמיד כבר נשואים מזמן ואם כבר יציעו לך מישהו הוא יהיה סוכן ביטוח שמן וקירח גרוש פעמיים+3, עם attitude של "תאמיני לי שאני מספיק טוב בשבילך, רווקה מיואשת שמטיילת עם סבא שלי…"

* קבוצה של ישראלים בחו"ל מגלה סולידאריות גבוהה והם יהרגו בשבילך אם תצטרך אותם. אבל בינתיים הם יהרגו אותך בקרב על מושב בקדמת האוטובוס או מקום בתור לקפה. לא נעים לי להכות קשישים, אבל הייתה שם אחת שפילסה את דרכה באגרופים באופן קבוע, אנשים ממש נפצעו ממנה. אימא שלי העריכה שמדובר בניצולת שואה שהורגלה להלחם כדי לשרוד ולהיות ראשונה כשמחלקים משהו. פחד אלוהים.

* פעם חשבתי שלהיות מדריכת טיולים זה ג'וב חלומי. אחרי הטיול הזה נראה לי שהייתי מעדיפה להיות גננת. אנשים מבוגרים, לאו דווקא זקנים, טועים לראות במדריך תחליף אם, לא תאמינו כמה חרדות נטישה, משחקי תשומי והיעלבויות קורבניות מפעילים אנשים שהוא לא מרשה להם לינוק משדיו כל היום. מצד שני, הוא מלבה את התלות הזו: חס וחלילה שייתן לנו לנוח קצת ולהתבונן בנוף בשקט. כשנגמרים כל הפרטים שהוא יודע על הכלכלה, המשטר, החי והצומח בקרואטיה וסביבותיה, הוא מחלק לנו דף עם שעשועי לשון (!!! נשבעת, בחיי…). שלא נדבר על רפרטואר הבדיחות הגסות והפלרטוטים השחוקים על חשבונם של זוגות נשואים, אותם הוא מוכרח לפרוק ברמקול של האוטובוס. הזקנות לא נשארות חייבות. ללאה, תימניה אסלית בת 80, יש מה להגיד על כל דבר והיא לא מתביישת לפלרטט בחזרה. "אני כבר קברתי שני בעלים והאחרון שבהם היה פרסי, אז אתה קטן עלי" היא מזהירה אותו. אני מתבוננת בה בתערובת של הערצה ותיעוב. ככה נראית ביצ'ית כשהיא מזדקנת?

עד מהרה נכנעתי לנסיבות ושקעתי בתוך הספרים שלי בזמן שהגריאטרים שלנו בחנו כל מתחם שירותים ציבוריים בקרואטיה. ובין ספר לספר, מחשש שלא יישארו לי ספרים, ניסיתי לדבר עם חלקם מדי פעם. התבוננתי במרים, הזקנה הכי חמודה, הכי שקטה והכי זקנה בחבורה והרגשתי איך בשלווה שלה היא כבר שכחה את כל מה שאני עוד לא יודעת. עם המקל שלה היא מתחילה לעלות במדרגות אינסופיות לטירה שבתוך מערה ואפילו לא מסתכלת למעלה, עד שהמדריך תופס אותה ומסביר לה שזה קצת יותר מדי בשבילה והיא מוותרת בחיוך. הלוואי על כולכם צלילות וספורטיביות כזו בגילה.

מימין אגם וטירת בלד בסלובניה, משמאל אגמי פליטוויצה בקרואטיה

קרואטיה וסלובניה יפיפיות כמו הנשים הסלאביות שמהלכות ברחובותיהן. המפלים והאגמים, הירוק-ירוק הזה שכל כך נדיר אצלנו, העיירות שנתקעו בימי הביניים עם בתים צפופים סביב הכנסייה של הכפר, הטירות על ראשי הגבעות ובתוך מערות בטבע פראי והעיר לובליאנה, בירת סלובניה, פנינה ארכיטקטונית סטודנטיאלית וציורית… באמת, בובה של מקומות שבתרמילאות פרטית ודאי היו מניבים כיף לא נורמאלי. אבל משהו היה חסר, ולא רק בגלל המסגרת של הטיול הזה. הייתה חסרה נשמה.

כשר? כלי נשיפה מעור חזיר. נפוץ גם ברומניה

מדינות רבות במזרח אירופה מוכרות את נשמתן למערב, לאיחוד האירופי, והופכות את מסורתן לאטרקציה תיירותית. בתור רומנייה אסלית לא ממש התרגשתי מריקודי פולקלור קרואטיים ולא מצאתי בהם הבדל רב מפולקלור רומני. גם הנופים, אמי מלמלה, כמו בטרנסילבניה ואולי קצת פחות אפילו. עשתה לי חשק עז לקחת תרמיל ולנסוע לרומניה בחגים.

הסלובנים נכנסו לאיחוד לפני חצי שנה וכבר עברו ליורו בכל פיצוציה כפרית. אין להוטים מהם להיות קוסמופוליטיים ולא שונים מאף אחד אחר. רק הטבע והארכיטקטורה נותרו לספר את סיפורו של העם הקטן הזה שמעולם לא היה עצמאי ונכבש כל כך הרבה פעמים שהוא כבר לא זוכר מיהו. והקרואטים? ממתינים לתורם ב-2007 ובינתיים מנסים ללמוד מהשכנים איך להיות יותר אירופאים.

הם תמיד היו להוטים להיות כמו השכנים, גם במלה"ע ה-2 הם היו להוטים להיות יותר נאצים מהגרמנים, אנחנו נוטים לשכוח את זה אבל 80 היהודים המוצהרים שעוד חיים שם בקושי והעובדה שאין במדינה הזו אף מיעוט אתני או דתי, אפילו לא רבע מסגד, מזכירים לנו עם מי יש לנו עסק. הם נורא נחמדים בבתי המלון ובקזינואים של אופטיה, אבל לצדי הדרך במחוז ליקיה אפשר לראות כל 200 מטר קבר אחים מהמלחמה עם הסרבים, הגופות האלמוניות שעל גבן נבנתה הפסטורליה הזו.

"ביאליק", ג'יימס ג'ויס וההשראה של טרנטינו

מימין הככר המרכזית בלובליאנה ופסלו של פרשרן ומשמאל יוליה

כל המלחמות עברו לסלובנים מעל הראש. אותם אף פעם לא עניינו גנרלים ואת המקום המרכזי בתרבות הם הותירו לאנשי הרוח. הפסל המרכזי ביותר בבבירה לובליאנה והדמות המזוהה ביותר עם העיר הוא המשורר פרשרן (preseren), שהיה מעין ביאליק מקומי שכתב שירי דכאון על אהבה לא ממומשת לעלמה בשם יוליה, שצפצפה עליו. כדי לכבדו במותו בחסד לו לא זכה בחייו, בנו ברחוב ממול המשקיף עליו, חלון פיקטיבי שממנו מתבוננת יוליה בפסלו ומקשיבה לו, מחזירה לו אהבה.

ג'יימס ג'ויס בדמיון מפתיע לד"ר ברוך שלנו

כמו שבהוואנה יש פולחן המינגווי (זה בית הקפה שבו הוא כתב וכאן הוא בילה וכד') אז לקרואטים יש טענה על כך שג'יימס ג'ויס ישב בפאב אירי קטנטן בעיירה פולה והם אפילו לא ידעו שהוא כותב שם את רישומיו לספר "יוליסס". עכשיו אפשר לראות שם פסל שלו.

טירת המערה, סלובניה

בפוסטוינה שבסלובניה יש מערת נטיפים מדהימה אבל לא רחוק ממנה יש אתר מעניין עוד יותר – טירת המערה שבה הסתתר אציל בשם ארסמוס ושרד מצור של שנה על טירתו. הוא נהג לברוח מפתח סודי במעלה המערה לקטוף דובדבנים והיה זורק את החרצנים על החיילים שישבו למטה ולא הבינו מאיפה יש לו אוכל עדיין. עד שיום אחד החיילים התפכחו, תפסו את אחד המשרתים שלו ושיחדו אותו שיאותת להם כשארסמוס הולך לשירותים. מבנה השירותים היה המבנה היחיד בטירה שהיה קצת פחות ממוגן בפני בליסטראות, וכך האציל מצא את מותו בתוך תא השירותים. התא סגור כיום אך חלק מהבליסטראות המקוריות שהוטחו לעבר המבנה נמצאות לידו. האם לדעתכם זוהי ההשראה של טרנטינו לסצנה מספרות זולה שוינסנט נרצח בשירותים?

אומרים יש אהבה בעולם

ביום האחרון אני מקשקשת בספרדית עם חואנה ופינחס מאילת, בזוגיות דרום אמריקאית של גיל הזהב. פינחס עם מתכות בכל הגוף ועדיין צולל ובונה רהיטים ועושה ויטראז'ים ואני נהנית מהג'נטלמניות הארגנטינאית של הטלנובלות שניצתת בו באוטומט למראה אישה צעירה. "את צריכה גבר ספרדי, לא כמו הישראלים האלה" לוחשת לי חואנה. לה היה גבר מאורוגוואי והוא היה ימאי. שנים היא חיכתה לו על החוף עד שעברו לישראל, אשר חוקיה מאפשרים לקחת את בת הזוג להפלגות וכך היא נדדה בכל העולם על סיפון האוניה "שלום", עד שבנה הבכור נפל במלחמת יום הכיפורים והיא ברחה  לאילת להתחבא מהמציאות הקשה של המדינה הזו.

מימין רוביני מתחפשת לנאפולי ומשמאל פולה מתחפשת לונציה

אנחנו מסתובבות בעיירות הקרואטיות של חצי האי איסטריה שרוצות להיות נאפולי או ונציה, וחואנה אומרת בעצב: "הכול כל כך מהוקצע, אווירה מתכתית כמעט. פעם הייתה אהבה בעולם, מקומות כאלה נטפו אהבה. אני מהעולם ההוא, אני לא מתאימה לפה כבר". ואני אפילו לא הספקתי להכיר את העולם ההוא, חואנה, אבל גם אני מרגישה את הגעגוע הזה למשהו אחר, אותנטי ולא במובן של צ'יף שבטי הרועה את צאנו בחוטיני מעור. אפשר בכלל להתגעגע לרעיון מופשט ומעורפל שמעולם לא הכרת? או שזה פשוט הגעגוע לאהבה שטעמו זהה בכל מופעיה. 

באותו עניין:

מולבניה – פארודיה על מדינה בדיונית שמייצגת את התמסחרות מזרח אירופה. מצחיק בטירוף ושימו לב במיוחד לשיר שהיא רוצה לשלח לאירוויזיון, בעיני הוא ענק.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • Rogatka  On 1 ביולי 2004 at 8:53

    סופרסוניק.

    אני חושב שהגעגוע הזה טבוע בזיכרון התורשתי: את מתגעגעת לנופים שהיו לא רק נופי ילדותך, אלא גם נופי ילדותם של הורייך.
    מצד שני, זה לא הסבר טוב לגעגועים שמעוררים בי השירים של אבן גבירול או של שלמה בר…

  • אהרן  On 2 ביולי 2004 at 8:50

    מאיפה ? מאיפה בדיוק ? מי היה רב הכפר אצלכם ? איך קראו לשוחט ? פייבל מנדלבאום-גר אצלכם או שבכפר השני ליד הגבול הרוסי ?
    מהביקור שלי בפולין אני מבין בדיוק את תחושתך על המסחור הכבד. תחושת פשיטת הרגל המוחלטת שלהם יצרה תחושה שהם יעשו הכל אבל הכד כדי למכור את הנכסים שלהם לכל המרבה.
    טיפה כמו אצלנו. לא ?

  • ניקי  On 3 ביולי 2004 at 23:33

    וסחתיין על החלפת התמונה
    עכשיו את הרבה יותר יפה

  • תייר מזדמן  On 9 באוגוסט 2005 at 19:20

    פולה מתחפשת לונציה? מה הקשר? הקוליסאום בפולה נישמר בצורה מדהימה,ולכן היא מזכירה את הקוליסאום ברומא,אגב נימצאים חמישה קולסיאום שמורים

%d בלוגרים אהבו את זה: