פי האתון מבלעם ועד שרק

פרשת "בלק" היא אחת הפרשיות המרתקות ביותר במקרא. מדובר בפרשה היחידה שמשה לא מופיע בה מאז שנולד, מפני שהנגטיב האנרגטי שלו על פי הקבלה מככב בפרשה, הלוא זה בלעם. " לא קם נביא כמשה בישראל" אבל בעמים היה כזה, מוסיפים חז"לנו, בלעם בן בעור, קוסם גדול שעסק בניחושים וידע לתקשר עם נחשים, ממש וולדמורט של ימי המקרא. ושימו לב לקשר הלשוני בין נחש לניחוש כדי להבין את גישת המקרא לאנרגיה שממנה ניזונים עובדי כוכבים ומזלות. שימו לב גם לשמו, בלעם בן בעור, בולע, בוער, טבע אש, לוקח ומתלקח, לא נותן, לא מאוזן.

מוקד הדרמה בפרשה לא מתרחש במחנה ישראל, אלא לוקחים אותנו, כמו בסרט, להצצה מאחורי הקלעים של מחנה האויב, מבחינות רבות אין עוד פרשיה כזו בתורה. אני רוצה להתמקד היום בפרשנות פסיכואנליטית-חסידית מבית הרב גפני, של אחת הסצנות המעניינות ביותר במקרא – סיפור אתונו המדברת של בלעם, או כמו שגפני קורא לזה, הגרסא היהודית ל"the talking ass" – בתיאום מושלם עם יציאתו של שרק 2 לאקרנים השבוע. 

בלעם אולי נחשב למקבילה האנרגטית של משה, אבל הניסוי שהאל מעמידו בו בפרשה זו מהדהד דווקא עם ניסיונו של אברהם בעקדה. בזמנו, כשדיברנו על העקדה, אמרתי לכם שהשם "אלוהים" הוא שם גנרי לכל מני סוגי אלוהים, כל מני קולות. כולנו מדברים עם אלוהים, השאלה איזה אלוהים. לפעמים איננו נקיים מספיק כדי לשמוע את קולנו הפנימי האלוהי הנקי ביותר, ולפעמים מוליכים אדם בדרך שהוא רוצה ללכת בה. אז גם בלעם שומע איזה קול אלוהים והולך בעקבות שריו של בלק בן ציפור לקלל את ישראל. הוא רכוב על אתונו והמקרא מציין "ושני נעריו עימו". גם ככה כל הסיפור הזה באמצע התנ"ך נראה הזוי, והלוא בתנ"ך אין אות אחת מיותרת, אז בשביל מה אנחנו צריכים את הפרט הזה? 

שני נערים אוזכרו גם כמלווים את אברהם וגם משה היה עם שני בניו באזכור דומה, כששב למצרים ונעמד מולו מלאך שרצה להרוג את הבנים שלא נימולו וציפורה מלה אותם על המקום, זוכרים? יש משהו עם כל הנערים האלו והבעש"ט מפרש את הפסוק כ"ושנות נעוריו עימו" – כלומר, עוד לא התבגר רוחנית באמת, עוד לא עשה את האינטגרציה המינית והרגשית של נערותו. החרב השלופה בידי המלאך בפרשנות זוהרית היא סמל פאלי שמדגיש את חוסר האינטגרציה של המיניות הגברית ואי החיבור למאהבת הפנימית, לאינטואיציה הכי פרימיטיבית, לאתון שבו. הגירוש מגן העדן הוא גם היציאה לבגרות, לדעת להסתדר עם להב החרב המתהפכת שקשורה למעברי זכרי-נקבי.

האתון של בלעם היא חמור ממין נקבה. חמור הוא הקשר לחומר והיותו ממין נקבה מרמז אולי על הצד הרגשי/אינטואיטיבי באישיותו של בלעם. בניגוד למשיח שיגיע רכוב על חמור, כלומר ביחס נכון עם עולם החומר, בלעם במאבק עם האתון שלו שרואה מלאך עם חרב שלופה בקצה הדרך, ובלעם, הקוסם הגדול, אינו רואה דבר. גפני חושב שהאתון מסמלת את האינסטינקט הראשוני הבסיסי ביותר של האדם, אותו הוא מאבד לעיתים מרוב ידע. הקוסם הגדול דיכא את הדבר הכי ראשוני שלו שממנו באופן פרדוכסלי אפשר לקלוט את הדבר הכי נשגב. והנה נקודה למחשבה, אם כבר הזכרנו את שרק – תחשבו על מערכת היחסים בין שרק לדונקי בסרט הראשון- האין דונקי מבטא היבט מדוכא בנפשו של שרק ובכך מאפשר לשרק להתחבר אליו?

בלעם מכה את האתון, מדכא את המקום הזה, ואפשר ממש לראות את הדרמה, כיצד האתון פותחת את פיה ומדברת ובלעם בכלל לא חושב שזה כזה פלא בלתי רגיל (הוא כנראה כבר צפה ב"שרק"). הוא כל כך שבוי בזעם שלו שבא לו להרוג אותה, תסכול ילדותי כזה, "לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך" הוא אומר לה ושוב החרב הזו, הפאלית, אך היא לא בידו, האינטגרציה הפנימית שלו עוד לא נעשתה. "התעללת בי", הוא מתבכיין לה, התעללות גם מלשון עולל, שוב, קוסם דגול אך איפה הבגרות הרגשית-רוחנית-מינית? רק כשהאתון מדברת אליו כבת זוג, כאם, נופל לו איזה אסימון. איש המילים והלחשים שותק, מסתפק ב"לא" שכמעט אפשר לשמוע את הטון הנזוף שלו, את המפנה בו הוא מתחיל להקשיב ואז זוכה לראות. 

הסיפור המתרחש בנפשו של בלעם כשכל הדמויות בסיפור מייצגות חלקים בנפשו, הוא סיפור התפתחותי של כולנו. הגישה של גפני בלימוד תורה לקוחה מתחום הפסיכולוגיה הנרטיבית – לראות את עצמנו בתוך הסיפור – כמו בשירה וסיפורת, הדבר הכי אישי הוא הדבר הכי אוניברסאלי. אנחנו כבר לא בעידן האובייקטיביות והפרשנות, זהו עידן שבו הדבר האותנטי ביותר הוא סובייקטיביות קיצונית. זו גישה פוסט מודרנית מרתקת למקרא שרואה את סיפורי התורה כתהליכים התפתחותיים של כולנו. מומלץ לנסות בבית על כל סיפורי בראשית.

שבת שלום.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • Rogatka  On 3 ביולי 2004 at 12:58

    קצת מתחמקת ממה שקרה שם "באמת" וקצת גורמת לצבעוניות של הסיפור לדהות.
    הייתי רוצה להאמין שהיא באמת דיברה, אותה אתון. אולי לפני שאלוהים גילה את עיני בלעם לראות את המלאך, הוא נתן לו יכולת להבין את שפתם של בעלי החיים? פחות שרק ויותר דוקטור דוליטל.
    פרק נהדר, שאפשר לגייס לטובת ל"תנו לחיות לחיות" – בלעם בן בעור הוא בלום ונבער. דווקא האתון, לא רק פיה פתוח לדבר, אלא עיניה פקוחות לראות את מלאך ה', לפני שבן האדם, נזר הבריאה, מצליח לראותו. אולי יש כאן רמיזה לאדם שלא להתגאות מדי: גם לנו יש מה ללמוד מבעלי החיים, אפילו מאתון.

  • Calvin  On 6 ביולי 2004 at 10:13

    יש בזוהר על פרשת בלק אחד מהסיפורים על האתון המדברת של ר' פנחס בן יאיר, ויש שם גם התייחסות למושג שנקרא "פי האתון", שהוא משהו כללי ולאו דווקא פה של אתון מסויימת. "פי האתון" הוא אחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, בסוף תהליך הבריאה, לפי הסיפור בגמרא.
    יש שם גם פרות ששרות…שווה עיון (זוהר על התורה דף ר"א).

%d בלוגרים אהבו את זה: