אסתר, ניטשה, סאראמאגו והזקפה של האל

* פוסט זה פורסם לכבוד פורים בשנה שעברה והנה הגענו שוב לאותו מקום במחזור הזמן היהודי, אז לטובת מי שלא היה עימנו אז ומי שסתם רוצה להיזכר, זה נערך קצת עם כמה תוספות. 

מגילת אסתר היא סיפור, מיתוס. לכאורה לא ברור מדוע זה כל כך חשוב שהיא תהיה באוגדן המקראי הראשי. מה גם שמדובר במגילה היחידה ששם האל לא מופיע בה אפילו פעם אחת, הוא אינו שחקן ראשי ואינו צד בה. יותר מכך, התפקיד הראשי שייך לאישה, משהו די נדיר במקרא. על פי חז"לנו וע"פ קבלת האר"י מדובר באחד הכתבים החשובים והעמוקים ביותר במקרא, כשהוא נקרא על פי רובד הסוד שלו.

שם האל אינו מופיע מפורשות במגילה אך חז"ל טוענים שהוא נמצא בה. ובכל פעם שנאמר "המלך" הכוונה אליו ולא לאחשוורוש. חשיבותו של סיפור המגילה ע"פ האר"י הוא בתיקון חטא עץ הדעת. מרדכי הוא גלגולה של נשמת האדם הראשון, אסתר היא חווה וגם ייצוג השכינה, הפן הנקבי של האל והמן הוא גלגולה של אנרגיית הנחש, הסטרא אחרא, הקליפה.  

אדם ראשון היה אנדרוגנוס ("זכר ונקבה ברא אותם"). כשהפן הזכרי והנקבי היו גב אל גב הם היו בגלות. האל הפיל עליהם תרדמה על מנת לנסר אותם ולהביאם שוב פנים אל פנים, זהו מצב הזיווג. המדובר בעיקרון שחוזר על עצמו באופן מיתי בחיינו, מקום שבו אנו מחוברים אבל לא באופן מובחן, ממקום של תוהו, גורר אחריו נפרדות וגלות, שהיא ירידה לצורך עליה, לצורך הסתובבות לאחדות ממקום אחר, הוא הזיווג פנים אל פנים. מצב התרדמה הדרוש ל"ניתוח" הזה ברמה ההיסטורית מסמל מצבים חשוכים של העם היהודי שאנו מרגישים שהאל אינו עימנו. האר"י חושב שהמן היה סוג של אסטרולוג רוחני עוצמתי שהפיל פור וידע לזהות שהאל של עם זה ישן (ולכן הפסוק "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד"). 

הוא חשב להקדים את האל בניסור ולהפוך את כל הח'ברייה לנסורת. אך הסוד והלקח הוא הוא שהאל אף פעם לא באמת ישן. פן ממנו תמיד כאן בהסתר. הפעם, באסתר. הפן הנקבי אינו נרדם, השכינה מלווה אותנו ותעיר את הפן הזכרי לגאול אותנו. ניטשה חשב שאלוהים מת. בקבלה מדברים על כך שהוא מנמנם, וגם זה רק ברמת התודעה של אלוהות הזעיר-אנפין. והתרדמה, להזכירכם, היא לצורך ניתוח שנצא ממנו מחוזקים.

כמו בחטא עץ הדעת, הפן הזכרי נרדם והפן הנקבי נותר ער ומשוחח עם הנחש. המוטיב הזה חוזר במערכת היחסים של האל והשכינה וכן בצלמם ובדמותם גם אצל אבותינו, לפן הנקבי תמיד יש מערכת יחסים כלשהי עם אותו "צד אחר". גם אברהם וגם יצחק לא סיפרו שהם נשואים ונתנו נשותיהם למלכים מקומיים.

בשפה הקבלית, רק האנרגיה הנקבית מסוגלת לרדת לעומקה של הקליפה ולגאול את ניצוץ הפרי, להשיבו לאלוהות. זה מזכיר קצת את "על העיוורון" של סאראמאגו, יש כאן יסוד מאד מעניין של האנרגיה הנשית, שהתיקון נמצא דווקא בידה בזמנים הקשים. שימו לב שלאסתר הייתה מערכת יחסים מורכבת גם עם המלך, גם עם המן וגם עם מרדכי והיא בהחלט ניווטה את העניינים. האמנם זהו הסוד הנשי והסיבה שהיסוד הגברי כה חושש ממנו? שנאבד את הגבול הדק בין לתמרן את הנחש לבין "השיאני ואוכל"? בין ארוס לארס?

האר"י והזוהר חזקים בדימויים מעולם הזיווג והסוד המיוחד של פורים הוא שהמודעות נמצאת אצל האישה ואותה אנרגיית יסוד שהיא מעוררת היא כאיברו הזקור של האל שכולנו יכולים אז לגעת בו. נשבעת לכם, זה במקור. "יסוד דאבא" קורא לזה האר"י ומדובר בחידוש הבריאה ומקור הזרע, כוח מתמיר שמעבר לדואליות. יסוד זה יכול להתגלות רק דרך הנקבה וזה הגילוי המקודש של פורים. למי שמתעניין במכאניקה של איך זה קורה, כשרמת תודעה גבוהה יותר של אלוהות (ספירת חכמה, "האבא") מתלבשת בתוך ה"בת" השכינה/מלכות, כאשר הבן (היסוד/זעיר אנפין) ישן, מוזמן לקרוא ב"פרי עץ חיים" שער ר"ח של האר"י. כמובן שהתיאורים פה הם סימבוליקה מיתית, לא צריך לקחת את ה"זקפה" הזו כפשוטה…

מגילת הסתר

ישנם מדרשים הסבורים כי מרדכי היה הרבה יותר מדוד עבור אסתר. הדרמה הגדולה של אסתר היא חייה הכפולים: כמלכה בארמון זר (או אם תרצו גם שכינה בארמון האל) וכחווה עבור מרדכי. בגמרא נאמר שהייתה שוכבת עם המלך, טובלת במקווה ושוכבת עם מרדכי. השם אסתר הוא שם זר, פרסי. שמה המקורי היה הדסה. אסתר זה מלשון הסתר, שכן היא השכינה, האלוהות בהסתר שמלווה אותנו, הפן הנקבי שעומל עבורנו גם כשהפן הזכרי רדום וזמנים קשים מתרחשים עלינו. אסתר קרוב גם לאשתאהאר, האלה המיתולוגית שתפקידה לרדת לשאול ולגאול את מרדוך האל הזכרי שכבר מת, ועליה להולידו מחדש באופן עונתי (מרדוך=מדרכי? ואז המלך=המולך? יש קשרים בין המיתוס השומרי העתיק למגילה הזו). שוב, הצד הנקבי של האלוהות שיורד בהסתר לגאול ניצוצות.

כשכתוב "ותלבש אסתר מלכות" זה המקום שבו הזיווג הגואל מתרחש. לא בגדי מלכות הם אלא ספירת מלכות, אנרגיית השכינה. היא מחכה למלך בחרדה בחצרו ונוגעת בשרביטו, הסמל הפאלי, ספירת יסוד שדרכה השפע זורם למלכות על פי קבלת הספירות. "ובלילה ההוא נדדה שנת המלך" – זוהי נקודת המפנה, הפן הזכרי של האל התעורר מלמטה, ע"י השכינה. 

חטא עץ הדעת הפך את יסודות החיובי והשלילי החיוניים להיווצרות התנועה והבריאה ממש כמו בחשמל, ל"טוב" ו"רע". גם לניטשה הייתה טענה דומה על מצב טבעי של חיובי ושלילי שאינם טוב ורע אך הוא הלך עם זה לכיוון אחר לגמרי של מוסר עבדים. "המלך", האל, הוא פסיבי. הוא מעבר לדואליות של טוב ורע ולכן שני הכוחות משפיעים עליו ומוצאים אצלו מקום. האלוהות שמעבר לדואליות היא ריק ותלוי במה אנחנו מזינים אותו. כאן, שני הצדדים לוחמים על חסדיו.

העם היהודי הפך עבד לכסף והמן הוא הנחש המכיש אותנו וגורם לנו לאבדן החומר, הרע שבהיפוך אותיות מעורר אותנו. המפגש של המן ומרדכי הוא גלגול של המפגש בין שאול לאגג העמלקי ברמה האנרגטית. האמונה היא שמרדכי הוא נכד שאול משבט בנימין והמן הוא צאצא עמלק. כשהורגים את כל עשרת בני המן, אלו בעצם עשר הספירות של הצל, הקליפות. אומרים שהעץ הענקי המיוחד שעליו נתלה המן הוא באופן מטפורי עץ הדעת. הקשר להמן גם נרמז בבראשית: "המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת?"

כל סיפור פורים מתרחש בעצם בחג הפסח ולכן הוא נתפש כעוד רובד של יציאת מצרים. אסתר היא כמשה שניגשת לאחשוורוש כלפרעה. במצרים נגאלנו ע"י הצד הזכרי של האלוהות ובפורים ע"י הצד הנקבי. חשיבות סיפור המגילה הוא כסיפור גאולה דרך החושך, זו מודעות המבטלת ומתקנת את חטא עץ הדעת טוב ורע ומבטלת את הדואליות בין המן למרדכי. בגלל זה ישנה מצווה להשתכר עד דלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, עד לאיחוד שמעבר לדואליות.

פורים הוא ההפך מכיפור, זה אותו מקום אנרגטי בזמן הספיראלי, שאנחנו מגיעים אליו במחזור החגים שלנו, הפעם מתוך שמחה. לפיכך, ע"פ חז"ל בימות המשיח כל החגים יבוטלו ורק פורים ויום הכיפורים יישארו. 

פורים שמח!

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • June  On 6 במרץ 2004 at 21:31

    לגבי הפן הנקבי והפן הזכרי שלנו. מסתבר שרובנו, לפחות בבלוג, עדיין די אנדרוגינוס.

    (מעניין הקשר שעשית אל "על העיוורון").

  • צפריר  On 6 במרץ 2004 at 22:02

    מאיר שלו טוען ב"תנך עכשיו" שכל הסימנים מראים שמגילת אסתר היתה בראשיתה יצירה סאטירית. כל הדמויות בה הן עלובות למדי:

    * המלך אחשוורוש שלא מחליט שמנווט ע"י המן, מרדכי ואסתר(?)
    * המן ראש השרים בעל יצר נקמנות חזק מדי
    * מרדכי בעל השם האלילי שבשאפתנותו ממיט כמעט אסון על העם
    * אסתר אשר שוכבת עם מלך בן עם זר, מלבד שמה האלילי

    סיפור אחר מתקופה קרובה הוא ספר יהודית. ספר קצת יותר מכובד. משום מה הוא לא נכנס לתנך ואילו מגילת אסתר נכנסה.

    ועוד שתי נקודות מעניינות:
    * הקשר לסיפור שאול ואגג. מתי הוא הוכנס לספר? האם הוא היה בסיפור המקורי?
    * סיפור הטבח, אשר אמור בוודאי להתקבל בברכה ע"י יפת נפש שכמוך. שמעתי איפהשהו שכאשר סיפרו לחנן פורת על טבח גולדשטיין (שהיה מעט לפני פורים) הוא הגיב ב:"חג פורים שמח!".

  • כרמל  On 6 במרץ 2004 at 22:14

    נושא אגג ושאול בא מקבלת האר"י, הוא רואה את הדמויות התנ"כיות כגלגולים אנרגטיים זו של זו, שיעורים מעגליים שחוזרים בשינוי אדרת. זה לא מהמגילה עצמה.

    בקשר לטבח, אין לי הצדקות קבליות לזה גם אם הם היו אומרים שמדובר במכה לספירות הצל וכאלה… נראה שגם תודעת העם שלנו התפתחה מאז. חלקה לפחות. אני מקווה! מספרים שאסתר ביקשה עוד זמן להספיק להרוג את כל האנטישמים בשושן ולכן יש לנו את שושן פורים…. נו, שויין.

  • צפריר  On 7 במרץ 2004 at 1:02

    אמנם השם "שאול" לא נזכר במגילה במפורש, אולם הוא נרמז ברמז עבה מספיק.

    לפי המגילה תחילת שושלת היוחסין של מרדכי היא "בן קיש איש ימיני". תיאור דומה להפליא לזה של מחפש האתונות הידוע.

    ואילו אחד מאבות-אבותיו של המן באותה מגילה הוא "אגג".

    זה גם מתקשר לעניין הטבח: בספר שמואל מסופר ששאול לא השלים לגמרי את הטבח בעמלקים, וזה היה התירוץ של שמואל כדי להגיד שהוא לא ראוי למשול. במגילה הזו יש המשך של אותו טבח, אם כי בחסות שליט זר.

  • היסטוריון מצעד המחץ  On 7 במרץ 2004 at 6:03

    שאומץ בגאווה, בשלב כלשהו, ע"י הקנון היהודי.
    זה שאלוהים לא מוזכר בכלל, הספר היחידי בתנ"ך.
    זה שזאת הפעם הראשונה שמגדירים את העם בתור ה"יהודים".
    וזה שנלמד ממנו שהיהודים מגיעים לכל מקום, גם למיטה של המלך.
    כמו שאמרה זרש, בערך במלים האלה, לבעלה: "אם התחלת עם אלה, הלך עליך".
    כמו פרסומי חוץ על הכח הישראלי , לדוגמה פרסומי האטום, לפני שמרדכי (אשר יש מתעקשים שהוא בכלל סוכן מוסד, אבל איזה סמליות בשם) אימת אותם.
    במקור הכוונה של הטקסט היתה להגיד כמה שטניים היהודים, ועד לאיפה מסוגלת השדולה שלהם להגיע, וכמה אומלל זה הוא שאיתרע מזלו להיתקל בהם, וכל מי שהם שונאים אותו.
    הטקסט אומץ אל הקנון היהודי מתוך כוונה להגיד: נכון, ככה אנחנו, ואל תתעסקו
    איתנו. יש לנו נשק אטומי סודי, וכל תכנית נגדינו תעלה בתוהו, אנחנו נצליח בכל מקום.

    אתמול, אגב, יום ההולדת של מצעד המחץ. גם הוא נולד בפורים שהיה גם מלחמת עולמות.

  • אדם  On 23 במרץ 2005 at 18:53

    אם אין זה אין.

  • איריס  On 23 במרץ 2005 at 19:14

    מוצאת חן בעיני התיזה הפרשנית שלך, אפילו מאד
    שים לב אבל שגם האפוקליפסה על פי ג'והן עברה משהו דומה, והרי מרדכי הפך לג'והן. אין ספק צריך סיפור שלישי כדי לצאת מהברוך הזה.
    שלא יהיה איזה בום.

  • דרור פויר  On 24 במרץ 2005 at 2:27

    כרמל, אני חושב שאת אחת מהכותבות הטובות והאנשים הנבונים והסקרנים ביותר בסביבה, אבל לפעמים, במיוחד בענייני הקבלה ובכלל תפיסת העולם שלך כפי שהיא באה לידי ביטוי בפוסטים האחרונים. כבר הרבה זמן שאני זומם לכתוב איזה פוסט קונטרה, אבל בסוף אף פעם אין לי חשק.
    הפעם הגזמת, בחיי.
    הכותרת של הפוסט הזה מדויקת מאוד: אברא כאדברא. הוקוס פוקוס. זורקים מלא רעיונות באוויר, ויפלו איפה שיפלו.
    את מפתח תקווה, סימן שאת מכירה את המילה קולולוש, שזה מה שעושים עם הגוגואים בסוף העונה, וזה בדיוק מה שאת עושה. קרנבל. יסוד זכרי, יסוד נקבי, ניטשה, האישה, הנחש, ספירות, אנרגיות, היפוך אותיות, משחקי מילים ("ההבדל הדק בין ארוס לארס". אקסקיוז מי?), מה לא. זה כמו מחולל אוטומטי של הקבלות ודימיון חופשי שיצא משליטה. אפשר לעשות עם זה מה שרוצים, לקחת את זה לכל מקום.
    לדוגמא, אני מתפלא שבכל מגילת אסתר אין שום רמז לחוכמה הנצחית של הפנג שווי – הרי נדדה שנת המלך, זה בטח בגלל הזרימה של הצ'אקרות דרך התריסים של איקאה (הקטלוג האחרון שלהם כולו דואליות).
    האר"י חשב שהמן אסטרולוג, ולאלוהים יש זקפת בוקר – שהרי כתוב "ישנו עם אחד", כלומר: אלוהים ישן, כמו שאת אמרת, (כן, מבחינה אנרגתית. נוחר כמו נהג משאית), ובבוקר יש לו זקפת בוקר.
    אסתר שוכבת עם מרדכי, הנחש מכיש את המן, שנתלה על עץ הדעת, שזה – בכל הכנות – אחד מהדברים המופרכים ביותר ששמעתי, לצד הממצא המדהים שהצגת: הפן הזכרי והנקבי היו גב אל גב אצל האדם הראשון. למה לא ווגינה על ירך ימין וזין מאחורי אוזן שמאל?
    הכל נורא מטאפורי וסיבובי. מה אני אגיד לך, זה באמת משחק מחשבה נחמד, כל סיפורי הקבלה האלה, אבל זה לא רציני.

  • בו  On 24 במרץ 2005 at 6:04

    לניו אייג' אין חוקים

    אפשר לקשר כל דבר עם כל דבר , אפשר לפרשן בעצמך -לעצמך-על עצמך,
    אפשר גם במקום לכתוב את זה, לשיר את זה ,לרקוד את זה ואפילו לבכות את זה.

    מה זה הזה- בפרוש הכול עם הכל.

    ודרך אגב ה"זה" הזה הוא לא פחות רציני מתיאוריות שהממסד האקדמי מייצר.

  • כרמל  On 24 במרץ 2005 at 9:25

    אני לא המצאתי פה מילה וזו לא הפרשנות שלי, כל זה הוא לחלוטין חלק מהשיח הדתי ואין להפריד את השיח הקבלי מהדתי, את ענין עץ הדעת תמצא במדרשים דווקא. מכיוון שאני מכבדת אותך, איתך אני מוכנה לדבר על זה (ורצוי במייל, אין לי כוונה לפתוח כאן ויכוחים מהסוג הזה). אקדים ואומר שלדעתי, בימים שהדברים הללו נכתבו, מה שאתה קורה לו פיזיקה וביוכימיה היו מעל לרמת התפיסה של אנשים ועקרונות מסויימים נוסחו כסימבוליקה מינית ומיתית ובשפת קוד של ספירות ותחביר של שירה. בקטעים שאני לומדת בספר הזוהר כבר אפשר לעשות חלק מההקשרים הללו באחרים אנחנו עדיין בוהים כסימבוליקה ולי נדמה לפעמים שבכלל לא צריך לכפות על כל החומר המקסים הזה שפשוט פותח את הראש כפשוטו, שום שיח ידוע. את הסירוב שלך לשיח האנרגטי אני לא אשנה, אז מה זה משנה? בסוף נגיע לשאלות של אמונה, שאלות שאין ולא תהיה בהן הכרעה. הבלוג הזה ישאר בדיוק מה שהוא ואף אחד שזה לא מדבר אליו לא חייב לקרוא, באמת…. חיה ותן לחיות, סאטירה תמיד תתקבל בברכה.

    ו"בו" זה מה זה לא ניו איי'ג. אפשר לעשות קבלה ניו אייג'ית שבה הכל הולך, אני חושבת שיש מוסדות שעושים את זה. בעומק זה לא עובד ובבלוג הזה זה לא יקרה.

  • הצועד בנעליו  On 24 במרץ 2005 at 10:03

    (נחמד להיזכר שוב בתגובה ישנה שלי, ובהזדמנות זו להפנות את כולם להסטוריה האלטרנטיבית שאני כותב באתר שלי, כפרוייקט מיוחד לכבוד יום ההולדת של אותו מצעד).

    ולדרור – זה כל העניין, שכ. היא מפתח תקוה, לכשעצמה מזימה אם לא אם כל המזימות, שכדי להכיר אותה ולהתגונן מפניה יש להכיר במשולב את כל תורות הקבלה, פרויד, רש"י, תורת הצ'אקרות ומה לא (בעיקר), שכן מי שלא יגלה בהן בקיאות ימצא מחר את פתח תקוה בסלון ביתו, מענה את הדגים באקווריום עם שירים שלא היו נכנסים למצעד המחץ בעיתותיו הגרועות ביותר, ומעלימה את כל החתולים כאילו היתה החלילן מהמלין.

    ואגב, פתח תקוה היתה צריכה לקום בכלל ביריחו. משה סלומון קנה, או התכוון לקנות שם אדמות, ושמו של האזור בתנ"ך "עמק העכור" ועל בסיס הפסוק "והיה העמק העכור לפתח תקוה" התכוון יואל מוישה, עם החרב באבנט, לקרוא בשם זה את היישוב שעמד להקים בואך קבר רחב הזונה. הדבר לא הסתייע בידו, ואנו דיינו בכך שקמה פתח תקוה איפה שקמה (כך, לפחות, על פי איזה מקומון חרדי שנפל בשבוע שעבר לידי).

    פורים שמח!

  • איריס  On 24 במרץ 2005 at 10:30

    התאריכים. הפוסט פורסם כ 23 במרץ וההודעה של מצעד המחץ מתועדת כ 6 במרץ , הלו ?
    ההערה של דרור – מיסטיקה ואסוציאציות חופשיות זה בסדר ויצירתי, אלא כאשר מתחילים להקים מפלגות ולהכין מצעים מדיניים לפי משחקי מילים. כאן זה מתחיל להדאיג. קיימים די הרבה מאמרים עדכניים על הבעייתיות של המיסטיקה המציבה עצמה מעל המוסר. ("אמרו לי לרצוח אותו. חשבתי שזה אלוהים כמו שהוא אמר למשה..ומצאתי את זה בפסוק ב פרק ד בהיפוך אותיות ) ואולי כרמל, שנשמעת לי כיודעת יודעת, תכניס כמה לינקים על הנושא.
    ישנו מדרש יפה על תנורו של עכנאי ו"בת הקול" ונקבע שמי ששומע קולות לא קובע, אפילו אם הקול הוא של אלוהים. כלומר, קודם לומדים את הפרטיטורה והכללים בעל פה ואז מאלתרים.

  • כרמל  On 24 במרץ 2005 at 11:04

    כמו שכתבתי, הפוסט פורסם בשנה שעברה בכלל וגם התגובות הן משנה שעברה עד לצועד…
    באחד הפוסטים הבאים אני אכתוב קצת על הענין של "משחקי מילים" שבלשון הקודש שבה כתוב המקרא אינו משחק אלא דרך להבין מהותם של דברים שהמילים כשפה סימבולית מייצגות. הפוסט הקודם שלי הוקדש בדיוק להסבר שמיסטיקה אינה מעל מוסר אלא מתפרשת על פי רמה מוסרית. ועדיין יש הבדל בין לדרוש מתוך ועל פי כללים וכלים מקראיים (שהיפוכי אותיות הוא חלק מהם), לבין המצאה הזויה. כל מה שמובא בבלוג הזה מכיל מקור ברור בהגות היהודית שאי אפשר לטעון נגדו אי ידיעת הכללים על בוריים ושהוא לא אני. אני עצמי משחקת עם הכלים הללו במסגרת תרגול בבלוג אחר שזו המסגרת שלו ואין תפקידו להביא מידע לאחרים.

    מדרש תנורו של עכנאי הוא מדרש טראגי בעיני ובעיני מקובלים מסויימים, מהסיבה שבת הקול אשר שירתה את החכמים, קולה של השכינה, הושתקה בעקבות מדרשיהם של חכמים אחרים שהפכו את הכתוב בעבר לחקוק בסלע ולפולחן שמפסיק לחיות ולהתפתח. יתכן ששני הדברים שהעלית קשורים בדיוק בקשר של סיבה ותוצאה. הגענו לימים בהיסטוריה שבהם כבר לא ברור מהי בת קול ומיהו פנאט מסוכן ויתכן שידעו חכמים מה הם עושים כשביטלו דבר זה, למרות שמדובר בזריקת התינוק עם המים. יתכן שכל האנטגוניזם שעולה כאן בא מאותו מקום. קן וילבר כתב שהטרגדיה של העולם המערבי היא חוסר יכולת אבחנה בין מצבים ושלבים שונים כאלו, מושג שנקרא pre/trans fallacy מה שמסתיים בדרך כלל ברדוקציה והשטחה של משהו חיוני שאנחנו לא יכולים להכילו בגבול, או "לזווגו" לסיפור במינוח זוהרי.

  • איריס  On 24 במרץ 2005 at 11:12

    בכלל.
    כן, אני מבינה מה את אומרת לגבי תנורו של עכנאי מהצד השלילי שלו. אני מתייחסת לכלל הזה גם בהקשר ספרותי, ואמנותי, החירות לאלתר לפי השראה טובה יותר כאשר היא באה מתוך בקיאות ושליטה מוחלטת (וכניעה) לכללים. הכללים הם תוצר שוויוני של הגיון אנושי שיוצר קומוניקציה ברורה בין כל בני האדם. ההתגלות היא עניין אישי, והיא יכולה "לעבור" רק מתוך הכללים לא בהתעלמות מהכללים. זה גם טוב לתחום הפוליטי, ויתכן שתנורו של עכנאי בא לאזן התפרעויות מהסוג שמתרחש היום בפוליטיקה. זה עניין של אחריות כלפי ציבור שכולל בדרך כלל גם אנשים שאת לא כל כך אוהבת. בקיצור תלוי מי מחזיק את הרובה ביד ואת הארנק. לחכמים תמיד נותרה רק המילה וכללים יבשים שרק הנימוס האנושי הרופף והרופס מחזיק אותם בכלל. משחקי המילים אני מאד אוהבת, אך יש להודות שהם באמת אישיים מאד. ויש בהם פתח גם לכישוף שחור, שבדרך כלל עונה גם כן על כל הכללים וכל צירופי המילים. בקיצור, עברנו מספיק כדי לדעת להזהר ולהשאר בגדר התבונה, וממנה לפרוץ לחירות הדמיון. הקבלה…נו, זה יפה אבל היום גם פרובלמה גדולה.

  • נפו  On 24 במרץ 2005 at 12:19

    גועל נפש

  • חנן כהן  On 24 במרץ 2005 at 12:57

    "תנור של עכנאי" שהוא כנראה תנור שנראה כמו נחש (עכנאי) המתפתל סביב עצמו

    *ולא*

    "תנורו של עכנאי" שהוא תנור של אדם הנקרא עכנאי.

  • איריס  On 24 במרץ 2005 at 15:11

    סיפורו הדיון סביב תנורו של עכנאי: בבא מציעא פרק ד' דף נט',ב' גמרא:

    וזה הוא תנור של עכנאי:

    מאי עכנאי? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו וטמאוהו.

    תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה. ואמרי לה ארבע מאות אמה.

    התנור הוא כניראה של עכנאי, וכמו שכרמל עושה הם דנו בדמיון של השם שלו לנחש..וכולי. בכל מקרה הסיפור הזה נקרא בכל מקום "תנורו של עכנאי" ולא שום דבר אחר

    אז נא לא לתקן אחרים בלי שעושים שיעורי בית, זה לא נאה.

  • כרמל  On 24 במרץ 2005 at 15:38

    ראה מדיניות מחיקת תגובות תחת "פרטים נוספים"
    and get a life!

  • נפו  On 24 במרץ 2005 at 15:45

    I do have a life.
    הבעיה שלך שאת חושבת שכל מי שלא מסכים איתך – אין לו חיים. בקבלה שלך לא כתוב שום דבר על "למד להאזין למבקריך?", לא כתוב שום דבר על "סובלנו לדעות של אחרים?".

  • כרמל  On 25 במרץ 2005 at 0:48

    אם תטרח לקרוא תגובות אחרות תראה שרוב המגיבים כאן, אם לא כולם,הם אנשים שחושבים אחרת לגמרי ממני. התגובות היחידות שאני מוחקת הן הארסיות שאין להם טיעון מרכזי אלא פשוט ים אנרגיה שלילית, כפי שכתוב במדיניות מחיקת התגובות. בינתיים עד כמה שזכור לי מחקתי בעיקר אותך באופן קונסיסטנטי למדי. אני עדין לא מבינה למה לחזור שוב ושוב לבלוגים של אנשים שאתה לא מסכים אתם סתם כדי להתקיף, אשריך שיש לך זמן לזה בחיים שכן יש לך, לטענתך. להבא כשיש לך קצת ארס לפרוק כתוב לי אימייל נאצה אישי, התגובות לא מיועדות לכך ובוא נפסיק כאן.

  • גרי אפשטיין  On 25 במרץ 2005 at 4:50

    כרמל – אני מכיר את נפו פה מהאתר והוא באמת רק מגיב כדי ליצור אנרגיות שליליות וקטעים מסריחים. אל תתפלאי אם מחר תקומי במצב רוח רע כי הנפו הזה מוקף בהילה שחורה ומידבקת.
    אנא – ולמען כל קוראיך הנאמנים שבאמת לומדים ממה שאת כותבת ומכירים כל פוסט יותר ויותר על הנושאים המרתקים האלה של קאבלה – מיחקי את אותו אחשוורוש לאלתר.
    חג פורים שמח.

  • אורן אנטין  On 28 במרץ 2005 at 0:44

    כרמל, היה לי מרתק לקרוא את הפוסט הזה, הוא כתוב יפה, ומביא דברים בשם אומרם ביחד עם פרשנות אישית מעניינת שלך. אני מצטרף גם למחמאות שדרור נתן לך בתגובה שלו, וגם לביקורת שלו, שיש גודש של נושאים ושלפעמים עדיף לותר על נושא או שניים לטובת העמקת הדיון בכמה מהרעיונות האחרים.

  • יוד  On 28 באפריל 2005 at 6:20

    לשם ידיעה ולא לצורך פולמוס כלל
    התנור נקרא על שם המבנה שלו העשוי חוליות כמו נחש.
    הסוגיה התלמודית דנה בשאלה – האם כאשר מפרקים אותו לחוליותיו הוא נשאר בגדר כלי (כל חוליה בפני עצמה) ולכן יקבל טומאה או שהוא בגדר של מפורק ואינו ראוי להיקרא בגדר כלי ואינו מקבל טומאה.

  • יוד  On 28 באפריל 2005 at 6:43

    ראשית ברצוני לציין את המאמץ שעשית על-מנת לתת נופך שונה לסיפור המגילה הכל-כך נדוש.
    ברצוני רק להעיר הערה טכנית – כדי להיכנס ללוע האר"י (וכל אחד ראוי) כדאי ליצור מבנה לוגי מסיפור הפשט דרך הדרש הרמז ואז לסוד (שעליהם בונה האר"י את מסקנותיו). מבנה שכזה יתן לקורא שאינו בקיא ואין לו הרקע להבחין בצורה המיוחדת בה המקובלים רואים את המציאות (בניגוד לתפיסה הדתית או זו הרואה את סיפורי התנ"ך כבעלי ערך הסטורי או מסורתי).
    בכל מקרה יישר כח.

%d בלוגרים אהבו את זה: