תקשורת, שליטה ושבת

מיקי חיימוביץ באה אלי הביתה הבוקר לדבר על תרבות סלולארית.

(חתכתי את עצמי כי יצאתי זוועה…)

ערוץ 10 מצלם סדרה דוקומנטארית בת כ-5 פרקים שתשודר כנראה מתחילת מאי על הנושא וממה שהיא סיפרה זה נשמע מבטיח. הם נסעו לדבר עם הממציא של הטכנולוגיה בארה"ב וגם נסעו לדרום קוריאה ששם חיילים שלא מפקידים את הסלולארי בבקו"ם יושבים בכלא וקורים שם עוד דברים תרבותיים ייחודיים הקשורים בנייד. דיברנו על מה שיש לי כחוקרת טכנולוגיה ותרבות לומר על זה ואמרתי דברים "טריוויאליים" כמו מתח בין מרחב ציבורי לפרטי ועניין הזמינות התמידית והשלכותיה, החינוך לחוסר דחיית סיפוקים וקידוש הכמות על האיכות, המדיום על המסר, ההווה על העבר וכד';  אבל חשבתי לשתף אתכם בכמה מהמחשבות הפחות מובנות מאליהן שאולי בכלל יישארו על רצפת חדר העריכה, אתם יודעים איך זה…
 
הסוציולוג זיגמונט באומן כתב על הסלולארי שהוא מאפשר לנו להעביר את עצמנו בין מרחבים. אני כיניתי את התופעה הזו בעבר לפני ששמעתי על זה: Beam me up, Scotty. אני נושאת עלי משהו שמאפשר לי לעבור למרחב תודעתי או קיומי אחר כשלא נוח לי. אני יושבת לבד בבית קפה או מול אדם אחר ומתעסקת בטלפון, כי הנוכחות המלאה אינה נוחה לי כרגע. קפטן קירק יכל לבקש מסקוטי שיעיף אותו משם, יקרין אותו חזרה לספינת החלל. אנחנו לוקחים נייד ליד ומקרינים את תודעתנו למרחב אחר. 

לרכל, לשחק סנייק או להיות?

"להיות או לא להיות?" שאל אותנו שייקספיר את השאלה שאנחנו שואלים את עצמנו ללא מודע כל רגע ורגע. בתנ"ך כתוב 39 פעם איסור לשון הרע והאיסור הזה מאפיין את המוסר היהודי יותר מכל מצווה אחרת, אבל הוא גם הגזירה היחידה שהציבור באמת לא מסוגל לעמוד בה. זה קורה בגלל שקשה לנו מאד להיות בנוכחות מלאה מול אדם אחר כל הזמן, לא תמיד יש לנו כוח/אומץ לחוות את עצמנו בנוכחות אדם אחר והדרך הכי נוחה טרום עידן הטכנולוגיה לעשות Beam me up Scotty ולתקשר עם מישהו מבלי להיות שם באמת, הייתה לדבר על מישהו אחר. תחשבו לרגע כמה מהשיחות שלכם עם אנשים הם על אנשים אחרים, גם אם זה לא ממש רכילות במובן המרושע אלא פשוט לעדכן מישהו בדברים שקרו למישהו אחר או היו בטלוויזיה אתמול. כמה מהתקשורת שלנו היא באמת מהותית? כשזה קורה אנחנו קוראים לזה "שיחת נפש עמוקה" ויוצאים משם בהרגשה שהייתה פגישה מדהימה ויוצאת דופן, כשבעצם אם היינו מסוגלים "להיות שם" באמת בכל פעם, כל תקשורת שלנו הייתה כך. תחת זאת אנחנו מלעיטים אנשים בפרטים אבל לא מביאים לתוכם את החיות שלנו, את עצמנו. כל כך הרבה תקשורת, הייפר-קומוניקציה קרא לזה בודריאר, וכמה being? הנייד נותן לנו פתרון טכנולוגי למצב הזה, להיות במקום אחר כביכול כשאי אפשר להיות.

ישנה פרדיגמה חדשה המנצנצת בשולי מחקר התקשורת ומושפעת מאד מעמנואל לוינס, מרטין בובר ודרידה, המאתגרת את מה שחשבנו שהמושג תקשורת מייצג או כולל. בטכנולוגיות התקשורת שהמצאנו יש מוטיב חזק מאד של שליטה ופיקוח, ארגון של חיינו, של המציאות והטבע סביבנו וקצת גם ארגון של אחרים. תמיד חשבנו שתקשורת בינאישית היא פשוט חילופי מידע וצריך רק לדאוג שהמידע יעבור ללא הפרעה. תמיד חיפשנו קהילה שיש בה חילופין כאלו על מנת למצוא את המשותף לנו ולהיות יחד. ופתאום באים הח'ברה הפילוסופים האלה ואומרים לנו שטעינו. שיש בתקשורת חוויה של האחר ואי אפשר לעשות לה רדוקציה למידע לכן היא נחווית לא רק בדיבור. הם באים ואומרים לנו שקהילה אמיתית היא קהילה שבה אנו מאפשרים לאחר להישאר אחר ולא תמיד מנסים להבין אותו כי בהבנה יש ניכוס ותיוג, וכשאני לא מאפשר לאחר להיות אחר אני גם לא מאפשר לעצמי להיות עצמי; כלומר שהמסגרת והמטרה של מה שהחשבנו כתקשורת מאותגרים מהותית.

נחזור לנייד. בספר מאיר העיניים "היידיגר, הברמס והטלפון הנייד", כותב ג'ורג' מאירסון על כך שחברות הסלולאר כבר מזמן אינן מכוונות לפונקציות של טלפון כשהן מוכרות לנו אותו. הן מוכרות לנו אשליית שליטה, אשליית פרטיות, תקשורת עם עצמנו וניהול של מערך התקשורת שלנו. הוא מצטט מקמפיינים פרסומיים מסרים שבהם הצד השני בתקשורת אינו אדם אחר אלא רשת. הרשת. הטלפון שלך הוא זה שמחובר לעולם כולו ולמי אתה מחובר? האם הוא עוזר לך לעבוד או שהתחלת לעבוד אותו? מאירסון מפנה את תשומת ליבנו לכך שאנשים מדברים לעצמם ובשביל עצמם גם כשהם פונים לאחרים. גם לוינס מדבר על כך שאנחנו בעצם לא רואים את האחר באמת, אלא משתמשים בו כמראה שמשקפת אותנו ומתעלמים מכל מה שלא נכנס לתבניות המוכרות לנו. עלינו להסכים להיחשפות, להיות נוכחים באמת בתוך עצמנו כדי להיות אובססיסביים פחות על הנכחה על חשבון האחר; לאפשר לו להיות הוא ולחוות מפגש אמיתי, שבו אנו מגלים שהתקשורת היא בעצם סיטואציה אתית.

לדעת לוינס, רק פניו של אדם אחר קוראים לי לתגובה ממקום אמיתי. תחשבו כמה קשה לנו להביט לאדם בפנים, בעיניים, כל הזמן. וכשנראה קבצן לרוב לא נביט בפניו כי המבט הזה עלול לעשות לנו משהו שאולי חלילה יגרום לנו להוציא את הארנק מהכיס… או שלא. אבל כדאי לנסות להביט בו ממש פעם, בשביל תרגול תקשורתי אחר, גם כשזה לא נעים. זה יכול להתחיל להרגיש מאד נעים אחר כך, ממקום אחר לגמרי שבו אני חווה את החיות שלי. זו שאלה מעניינת אם טכנולוגיה שמנתקת את התקשורת מהגוף הפיזי יכולה לספק תחליף כזה לפנים אנושיות (ומי שרוצה להתעמק בזה מוזמן לקרוא את המאמר המצוין של שלמה שוהם ועמית פינצ'בסקי "The medium is the barrier" על אתיקה בצ'אטים). או שאולי, כמו שמאירסון טוען, אנחנו מדברים רק עם עצמנו ולעצמנו ממילא. תקשורת ושליטה, שני דחפים שיש לבן אנוש והוא מנסה לפתור אותם דרך אותה טכנולוגיה, מצויים בפרדוכס עמוק, לפיכך. כדי לחוות תקשורת אמיתית, לוינס ואחרים, מבקשים שנוותר על השליטה שבסיטואציה ונבחר להיות, אני מוסיפה.

ניידים כתרפים

מיקי שאלה אותי אם אני חושבת שהמגמה הזו של סלולאריות יכולה בכלל להיכנס לנסיגה ואני חושבת שלא. כי אנחנו מכורים למילויים הללו ועוד לא הגענו לרמת ההתפתחות ולבשלות שתאפשר לנו להיות אנשים חופשיים באמת. אנחנו נמשיך לעבוד על עצמנו עם טכנולוגיות שמבטיחות לנו שליטה וחופש אך גורמות לנו עבדות מתוחכמת מסוג אחר ופספוס מסוים של האדם האחר שהוא גם פספוס של עצמנו. בינתיים, אנחנו עוד לא שם. הסלולארי כנראה עומד לנצח גם את גדולי התורה בציבור החרדי שלא יעבור בהמוניו ל"מירס הכשר" ויוותר על שירותי התוכן. הסלולארי מנצח כבר את התרבות הצרכנית שהוא תוצר שלה, כי אנחנו לא מסוגלים לכבות אותו ליום אחד כדי למחות על העלאת המחירים. ב-4.4. שהוא תאריך החרם הבא, הטלפון שלי יהיה כבוי ואני מזמינה אתכם לנסות זאת ולו למען התרגול.

אני מכבה את הנייד ל-24 שעות כל שבת ולפעמים שוכחת להדליק אותו חזרה, וזו אחת המטרות של השבת בעיני, לעזור לנו להיות מודעים לכל הדברים שאנחנו מכורים אליהם, להשאיר אותם בצד ליממה כדי לא להיות באמת תלויים בהם ולהזיז הצידה את כל מה שמפריע לנו פשוט להיות נוכחים באמת. המילה שבת מביאה לידי ביטוי את מה שנראה לנו כפרדוכס, השביתה מההתמכרויות הללו, שמאפשרת לעצמיותנו לשוב ולהיות נוכחת. וזה ורק זה הוא מה שאני קוראת לו "לחזור בתשובה" 🙂 מפאגאניות לאל אחד ששוכן בתוכנו, מזמינות מהירות ניידות והתפשטות מוקצנת, לנוכחות ומלאות.

זה לא קל. וזו בעצם מהותה של עבודה רוחנית אמיתית, היא קשורה לתפקוד מהותי ומלא בחיים ולא בניסיון נואש להעביר את עצמי לממד אחר שבו אפגוש את אי.טי. זה אירוני ומשעשע בעיני שכל כך הרבה אנשים, מסתתרים מאחורי הרציונאל והמדע שבטכנולוגיה מבלי להיות מודעים לנתיב הבריחה מהעצמי שהיא משמשת להם, וכמה הם דומים בשורש של הצורך הזה לכל אותם מרפאים עם חוצנים/מתקשרים עם סלבריטאים מתים/מתייעצים עם שאריות קפה טורקי… אולי נדבר פעם אחרת יותר לעומק על הקשר ההיסטורי הבל-ינותק של טכנולוגיה, תקשורת וספיריטואליזם.

 

דברים דומים שכתבתי בעבר:

איפה זה קורה לנו גם באינטרנט או למה אני נגד סייברסקס – פורסם במעריב

סלולארי בתרבויות שונות

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • עידן  On 29 במרץ 2005 at 18:24

    אפשר גם להוסיף את המסרונים לתמונה. הם הרי הקצנה של הניתוק – לא רק ממראה, אלא גם מקול.
    בניגוד לשיחות מסנג'ר, מסרונים הם כמעט ולא שיחות. לרוב אפילו לא מצפים לתשובה.
    לאחרונה דיברתי עם ידידה שלי שנפרדה מדייט לא מוצלח במסרון "לא מתאים לי, ביי". כך היא הצליחה להמלט מהאינטראקציה הלא נעימה. כלומר, עבורה, לא הייתה כאן אינטראקציה אנושית כלל!

    כמוך, גם אני לא רואה חזרה אחורה מכאן. מצאנו פתרון קל לאי הנעימות החברתית (שיצרנו בעצמנו), כיצד נזנח אותו?
    לצערי, זה נכון לכל טכנולוגיה. לא זונחים טכנולוגיה בעיתית, אלא מוצאים טכנולוגיה אחרת שתפטור את הבעיות שיצרה קודמתה, וכך הלאה. מעניינות בהקשר הזה התפיסות האקולוגיות העמוקות שמציעות פתרון שונה. אבל בהזדמנות.

  • מיצי  On 29 במרץ 2005 at 19:18

    שלא זונחים שיטה בעייתית, אלא מפתחים שיטה… וזה כדי לא להכניס את המשמעויות של חדש/ישן/מתוחכם לתוך נושא ה"פעילות" הזו או האחרת.
    וכרמל – אני כבר שנים עושה BEAM OUT בעזרת סיגריות, וסלולרי אין לי, את חושבת שיש לי סיכוי?

  • כרמל  On 30 במרץ 2005 at 0:47

    עידן, אתה צודק, זה חלק מאותו סיפור בדיוק שמאירסון מתייחס אליו כאל מסר שאנחנו שולחים ונפטרים ממנו, אנחנו את שלנו אמרנו, את ליבנו שפכנו, התקשרנו בזמן, מה שאתה תעשה עם זה, זה כבר לא מעניין אותנו כי "השומר אחי אנוכי"?
    אני אשמח לשמוע על פתרונות אקולוגיים. אני חושבת (וזו גם תשובה לך, מיצי) שזה לא ייחודי לטכנולוגיות אלא שטכנולוגיות הן פשוט עוד מופע של אלילות, התמכרות. ב"לדרוש אלוהים" של יאיר כספי יש לו פרק שלם על סוגי אלילויות מודרניות שהוא מאד מעניין וחלק מההגדרות שלו הפתיעו גם אותי ומצאתי אותן אצלי ללא מודעות לתלות שלי בהן. אני יכולה לראות את תיאודור אדורנו וחבריו יושבים בפרנקפורט של שנות השלושים, צופים בחרדה בעולם צרכני וטכנולוגי שהולך ונוצר מול עיניהם, מבוהלים מהשיעתוק כתופעה ומההשלכות שלו על התרבות, על הזהות. הם הזהירו שאנחנו ממציאים מערכת ממכרת שבה אדם יעשה הכל כדי להתחמק מכאביו שהם חבלי התפתחותו ועוד ישכנע את עצמו שזה גיוון בחירה וחופש. הסיבה היחידה ששוכחים אותם היום זה בגלל הראיה המרכסיסטית שלהם שכבר לא אופנתית, אבל כל מילה שם בסלע ללא קשר למרכסיזם. הכתובת היתה על הקיר.

  • חבר של צחי יערי  On 30 במרץ 2005 at 1:45

    הרי הוא עוקב אחריה כבר הרבה זמן ושולח אפילו SMS. למה היא לא שמה על צחי יערי, למהההה? אז מה אם אבא שלו אוהב ערבים. זאת סיבה להתנהג אליו בצורה סלולארית לא יפה ולהתעלם מה SMSים שלו????

  • הצועד בנעליו  On 30 במרץ 2005 at 9:49

    זה גם סוג של אלילות.

  • רשעית גם  On 30 במרץ 2005 at 10:57

    גישתך כפי שבאה לביטוי בפוסט לעיל מבטיחה, אבל ממש מבטיחה, שלא תזכה לביקור כזה עד שתשנה את צורת החשיבה שלך…
    אנחנו נדע כאשר זה יקרה, ואז אולי…אולי…תזכה לשמץ איזכור שולי בכתבה של רשת מקומית של אחד המתנ"סים בקריות.
    אני בטוחה, אבל ממש בטוחה, שמיקי באה להמשך טיפול אצל כרמל שלנו, הסרת עין הרע והתרת מטרידים לאחר שהבינה סופסוף שזה עונש קרמטי אבל עליה להכריז על ביטול ההסכם בינה ובין צחי, גם אם זה יגרום לפיצוץ. הטיפול האנרגטי הצליח ומיקי באה לשלם…

  • כרמל  On 30 במרץ 2005 at 12:29

    אלילות היא תלות המכרות והשלכה על…
    (ראה צחי יערי)
    רשעית, אולי גם את רוצה איזה טיפול קטן? אני רואה אנרגיה של רשע שהיא לא שלך מטילה צל כבד על ההילה שלך וחוסמת לך את יכולת הביטוי של הרגישות שלך. 750 ש"ח פלוס מע"מ, לא כולל הוצאות על נורות צבעוניות 100 ואט בצבעי הצ'אקרות למען תהי גם מוארת 🙂

  • רשעית גם  On 30 במרץ 2005 at 12:41

    בתנאי שקודם תחוללי איזה נס שיצור את הסכום הזה

    אולי אפילו נלך על בסיס אחוזים קבוע…

  • כרמל  On 30 במרץ 2005 at 13:32

    רוצה לבוא לקריאת הילה של שעה במסגרת קורס במחיר סמלי של 75 שקלים? תזכי לכך שכמה אנשים נחמדים יראו את היופי שבך ויאשרו אותו וגם יספרו לך אילו דברים חוסמים אותך מלהגשים את יעדייך כרגע. אנחנו עושים קריאות ב-5.4 וב-19.4 ימי ג' בין 19:30 ל21:00 בערך. הרשעית ומעוניינים אחרים מוזמנים ליצור קשר דרך "כתבו אלי" לקבלת פרטים 🙂

  • מיצי  On 30 במרץ 2005 at 15:41

    תשובה, חצי תשובה, מבט אחד פעור, שברי אלילים כנוסים ודי.
    וברצינות עכשיו, בהקשרי אלילות – הספר של אסא כשר לא הוזכר על ידך, טרם קראת או שאינך מסכימה או ש
    ?

  • כרמל  On 30 במרץ 2005 at 16:17

    מיצי, אנא תמליצי!

  • הצועד בנעליו  On 30 במרץ 2005 at 16:21

    שברת לי את הלב.
    קבל עם ואתר את מכריזה שלא תבקרי אותי יותר.
    אחרי כל מה שהיה לנו?

    וכל כך למה? על שהסתכלתי על תמונתה של מיקי חיימוביץ המבקרת אצל כרמל והערתי מה שהערתי?
    במקום לפרסם את התמונות המצודדות מביקורך אצלי?
    טוב, אני נכנע, מתנצל ומבטיח שתמונותיך אצלי יפורסמו בהקדם.

    שלך
    הצועד.

  • רשעית גם  On 30 במרץ 2005 at 19:07

    כדי שלא אאלץ, כמו כרמל, לחתוך חצי מהתמונה, אנא העבר אותם קודם לאישור, וכמו שנהוג בארץ, אשלח לך תמונות פוטומונטג' שלי מהבת מצווה, שם הייתי רזה וחטובה כמו מיקי .
    אבל חכה חכה, קודם אני הולכת לקרוא את ההלה שלי אצל התלמידים של כרמל ולהסיר את צל הרשע שלך שמונע ממני להתפתח.
    רגשית

  • כרמל  On 30 במרץ 2005 at 20:53

    תבואי תבואי 🙂

  • רשעית גם  On 30 במרץ 2005 at 21:27

    הצועד בא גם כן.
    ניראה לי שהוא יכול לתקן לרשעית את רגליה יורדות מוות
    ביחד הפרופיל שלנו 42 שזה בגימטריה מב(עס) שערי חכמה פחות עשר (שנים הבדל הגילים בנינו) יוצא
    לב
    הא ?

  • כרמל  On 30 במרץ 2005 at 21:48

    +10 ספירות. וואלה המחשב הגדול ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" קלע בול.

  • צימצימיצי  On 31 במרץ 2005 at 0:01

    סדרת שיחות באוניברסיטה המשודרת שאוגדה לספר ומירון ח איזקסון כתב על זה בדצמבר 2004 בהארץ ספרים.
    אני לא מיומנת בגוגל אז לא מצאתי לינק, רק את הנייר (בדרך הישנה, בפנוכ הערימות) ואני לא אסרוק לכם את הכתבה, יש גבול, ואני לא יכולה להמליץ, להיפך, כיוון שלא קראתי, אלא את הביקורת בלבד, תהיתי אם את תוכלי, כיוון שיש ברוח הדברים מן המשותף, כך נדמה לי הבורה
    חצי ברורה?

  • כרמל  On 31 במרץ 2005 at 0:02

    יש לי ערימת ספרי עיון ביהדות שמחכה שיהיה לי פנאי אליה ואין לי משוג מתי אספיק לקרוא הכל. אולי אני אארוז אותה בתרמיל לאתיופיה

  • הצועד בנעליו  On 31 במרץ 2005 at 16:51

    אם הפרופיל 21 שלך כשר.
    במרכז המשולש הסגול שמצוייר על המצח שלך (ושכל תלמיד בכיתה של כרמל אמור לדעת לראות אותו היטב), צריכה להיות נקודה קטנה שאם מסתכלים בה טוב, רואים שחרוט שם המספר "21".
    אם אין לך את זה, סימן שאת פרופילניקית מזוייפת ולא כשרה, ואין לי מה להתעסק איתך.

    הצועד בנעליו, שומר כשרות פרופילניקית.

  • רשעית גם  On 31 במרץ 2005 at 20:34

    אני מוכנה לחרוט את המספר בדם ליבי על היד

    וגם לעשות עגיל על הסינוסים שלי

    כמו כרמל גם אני מעריצה מורים רוחניים ומוכנה לעשות
    הההה…ככככ…ללללל

    פרופילניק צדיק שלי

    אבל לי יש גבולות. אם אתה מתחיל להתעסק עם המשולש של הנערות בסביבה, תכין צוואה והרבה סנדביצ'ים למאסר הארוך שמחכה לך

  • הצועד בנעליו  On 1 באפריל 2005 at 7:17

    אבל את צועדת בכיוון הנכון.

    פירוט אמסור הערב, בהופעתי בטלוויזיה (הסיבה האמיתית שכרמל חתכה את הצילום תתגלה לך הערב – אני יושב לידה ומשתתף בכתבה).

    שלך, הצדיק.

  • כרמל  On 1 באפריל 2005 at 8:21

    get a room אין לכם בלוגים משלכם איפה שהוא? 🙂

  • ה.מ.מ  On 1 באפריל 2005 at 8:56

    וכותבים חבר'ה, אלא אם את מתאמנת בהגייה מזרחית תקנית.

  • רש"ג  On 1 באפריל 2005 at 16:41

    אולי באמת נגיע להילות
    איפה זה ?

  • כרמל  On 2 באפריל 2005 at 23:14

    רק אם תוכל לפנות אלי במייל כפי שביקשתי, התגובות הן לא מרחב דיאלוגי

%d בלוגרים אהבו את זה: