הצל שלי ואני מחפשים את האפיקומן

What happens to a dream deferred? Does it dry up
like a raisin in the sun?

Or fester like a sore–
And then run?

 
–Langston Hughes

רבים מהריטואלים היהודיים קשורים בזיכרון. ע"פ משנה תורה לרמב"ם הנחת התפילין למשל, היא בין השאר, אקט קוגניטיבי של זיכרון יציאת מצרים. אבל בליל הסדר יש מצווה לספר ביציאת מצרים. הגות בפה, פה-סח ודרישה הלכתית שזה יתנהל בדיאלוג, שאלה-תשובה. על "חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" הרמב"ם אומר "להראות את עצמו". מצווה לחיות את הסרט, פסיכודרמה. מהי יציאת מצרים האישית שלנו? מהי הצרה שכרגע מצרה לנו את הפרספקטיבה ו"למרחבים איוותה נפשי"? בתהילים מסכמים את יציאת מצרים בפסוק אחד: "מן המצר קראתי יה, ענני ומרחב יה". המקום הצר הוא רצף האירועים הדטרמיניסטי לכאורה. רחב בהיפוך אותיות בחר, הוא חופש הבחירה, החירות הגדולה ביותר שיש בידינו. להיות אנשי אמונה מלשון אמנות, היצירה הגדולה ביותר שהיא חיינו.

ההגדה היא טכנולוגיה של אקטיביזם וחירות. במציאות ההיסטורית דאז לא יעלה על הדעת שעם עבדים ירים את האף מול הפרעוניות הנצחית, יש מציאות שאנחנו לא מאמינים שאפשר לשנות ופתאום "שלח את עמי". כמה אנו מעיזים להיכנס למקום כזה בחיים הקטנים שלנו, במאבקינו הפנימיים, בעבודה, במשפחה, בפוליטיקה? כמה דברים נדמה לנו שאדם אחד קטן ועצבני אינו יכול לשנות? כשמשה מקבל את ה-manual הוא שואל בשם מי להודיע את כל זאת, says who? והאל עונה את שמו: "אהיה אשר אהיה". קרי, אני מתבטא בכל שינוי אפשרי, אני האפשרות של האפשרות. זוהי תפיסה אנטי דטרמיניסטית, שהרי השעבוד הכי גדול שלנו הוא האמונה העיקשת שהאתמול בהכרח קובע את המחר. ולכן התנועה המרכזית שאדם מסוגל לה בעולם היא לשנות, לא לקבל את המציאות כפי שהיא. זה הסאבטקסט של ליל הסדר.

השיר שפתחנו עימו שואל מה קורה לחלום שלא מומש. חלום כזה הוא לעג לרש, זה כואב. חייבים לשכך את הכאב ע"י השכחת החלום (או להתייאש מהמציאות ולחיות בניתוק ממנה). החכמה העברית מציעה דגם אלטרנטיבי להחזיק בשני הקצוות, ריטואל של חירות שאנו מתחברים אליו במחזוריות קבועה עד שמשהו מחלחל פנימה. החייאה של הסיפור וחיבור לחוויית החירות, אקט שמעבר לזיכרון. אם לא ממשיכים להחיות, להשקות את הענב הפורה, הוא מצטמק בשמש. בהיסטוריה שלנו חווינו מצבים אבסורדיים שבהם אנשים שחזרו חוויה של חירות כשמציאותם רדופה וכובלת בגולה. זו הדרך היהודית, לשאת הפכים. ההגדה של פסח אינה טקסט קאנוני אלא גרסא עתיקה של ח'ברה שהתאספו ויצרו עיבוד משלהם לריטואל הנדרש, זה הסיפור שלהם. מהו הסיפור שלנו? ברמת הגוף מצרים מיוצגת בגרון וע"פ הרב מרדכי לניר מאישביץ, להיתקע במצרים זה המילים שנתקעות לנו בגרון, הסיפור שלנו שאנחנו לא מסוגלים לספר. מה כואב לנו? מה אבד לנו? על מה אנחנו לא מעיזים להביט? מצרים בספר הזוהר נקראת "גלות הדיבור" והמנגנון ליציאה משם הוא "הגדה", תראפיה בדיבור. רוצים לדבר על זה?

הלילה הזה

ישנם כמה כתבים חסידיים שמנסים לגעת בעומק ריטואל הסדר, כמו "גאולה, תפילה ותלמוד תורה" של סולובייצ'יק או "נתיבות שלום" של הרבי מסלונים, ובתיבול עדכני של הרב מרדכי גפני ברוחו של רבי מרדכי לניר מאישביץ, אולי ניקח טעימה של הדרך, מדף הפתיחה המציג את השלד המבני של ההגדה:

קדש ורחץ
כרפס יחץ
מגיד רחצה
מוציא מצה
מרור כורך
שולחן עורך
צפון ברך
הלל נרצה
 

הדאו המרכזי של החכמה העברית הוא לחיות את הזמן, להיענות להזמנתו המחזורית. ה"קדש" משמעו אני חופשי לחיות את הזמן, ליצור לי מרחב מקודש. ומה המנגנון? קודם כל רחץ, לשטוף את כאבי וכבלי העבר. ואיך עושים זאת? הרמז בכרפס, המכיל את אותיות סיפור. במסכת פסחים בגמרא מספרים שהכרפס הוא פשוט טיזינג, הוא נוסף לריטואל על ההתחלה רק כדי שאנשים ישאלו למה, כשהסקרנות מתעוררת, כשאתה מספר דברים במילים שלך, אתה מתחיל לחיות את זה. הוא מסמל את החופש לשנות, לצאת מהשגרה, החופש להטיל ספק. יחץ – החופש להיות שבור ולהציג חולשה. בהיפוך אותיות "צח" משברים מטהרים אותנו, ואולי "אין שלם מלב שבור" כדברי הרבי מקוצק (וברי סחרוף), אולי אי אפשר באמת להתפתח מבלי לחוות את היותי חצוי. ואולי רק שבר מוציא את הסיפור כי מיד אחר כך בא מגיד, בהיפוך לשון דגם, אני מספר את סיפורי ומזהה את הדגם, הדפוס שתוקע אותי. ועצם זה שאני מספר, אני מעז להתבונן ולומר וזה מטהר אותי, שוב רחצה. החופש לצאת ממקום הקורבן.

מוציא מצה הוא החצנה של הענווה והפשטות שאי תפיחתה מייצגת, זה החופש מהאגו. מעניין שדווקא בהצטמקות יש הזדמנות לפרוץ למרחבים ואילו כאשר האגו תופח כחמץ, יש החמצה, צרות. מרור– מותר לי לכעוס, לתת מקום לצל באישיותי, המר שבי. המאמץ שאנו משקיעים להדחיקו ולהכחישו מעצים אותו. ההכרה בו מאפשרת לכרוך אותו באישיות השלמה, מצה, מרור, חרוסת גם יחד, מתכון סימבולי לנפש בריאה. ועכשיו אני חופשי לחגוג את מי שאני, לערוך שולחן. וממקום הפיריון הזה אפשר לטמון זרע של צמיחה כזרע הצפון באדמה, אפשר להכיל סוד. ואני מברך ("אני מודה מודה מודה"…) אני חופשי להודות, ולהלל – החופש לחיות את זה, את הנס שלי. ולבסוף נרצה – החופש לסיים וצריך לדעת איך לסיים, כמו שאתה נכנס אתה צריך לצאת (גמרא מסכת קידושין דף ד') יש ליצור דרך אחראית לרדת חזרה מחוויית הדגם האלטרנטיבי למציאות, להכיל את ההתמרה של הצר שנרצה, של העבד הנרצע שנרצה, ומשם זה כבר רץ. דווקא מתוך הכניסה לפצע הכואב, כמו בשיר שפתחנו עימו. תוסיפו לרץ, לרצון הזה, את האלף של האני והאין, האל, ותקבלו ארץ מובטחת, ארץ האפשרויות. חשבתם שזה באמריקה אה?

אחד המסלולים המרכזיים בקבלה הוא "דרך התנינים", סוד הדיאלוג שרק חווה יכלה לנהל עם הנחש, או איך מכילים את הצל באופן שלא יצלה אותנו (באש) אלא יציל אותנו? בהמשך השנה אני עוד אדבר על זה המון אבל כרגע נסתפק ברמיזות לתרומתו של ליל הסדר לעניין. הצל הוא הסיפור שאני לא מספר, שהדחקתי והוא מרקיב ומתעוות לו שם מתחת לשטיח, או כמו בשיר שפתחנו עימו, מעלה מוגלה. ביום יציאת מצרים "ליל שימורים הוא לה'", האישביצר אומר על כך שה' הולך אחרינו כשומר אוהב ומשיב לנו את רסיסי סיפורנו האבודים, את הדפים שתלשנו מספר החיים שלנו. בזוהר נאמר: הסיפור מלשון ספיר, מאיר את המקומות הלא מודעים הללו. נחש גימטריה משיח כי גאולת אישיותי טמונה בצל הזה, להיכנס לפצע הכואב, למוגלה ממש, כי רק משם הטרנספורמציה לריצה.

והחלק הזה החצוי והחבוי הוא דווקא החלק היותר גדול של סיפורי בד"כ. את זאת מסמל ריטואל האפיקומן. בקטע היחץ, המשבר, אנו מדחיקים דווקא את החלק היותר גדול של המצה ורק הילד (הפנימי) יכול למצוא אותו ולהשיבו אל הקדושה. בארמית אפיקו מן – יוצא מ-(ממני) ובעברית מכיל את אותיות "פיו נמק". אז "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" הוא בעצם, בדרש קבלי, שאלה אחרת לגמרי – מאיפה יבוא השינוי? מהלילות, ממחשכי נפשי שם שכחתי את סיפורי, וליתר דיוק מהלילה הזה, מהחיסרון הייחודי שלי שלוחש על אוזני את היתרון הייחודי שלי, פתח החירות האישי שלי. העיזו לחפש אותו, האירו אותו, דברו אותו, תחגגו.

פסח שמח וחופשי לכולכם.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • איריס  On 19 באפריל 2005 at 0:06

    את החלק הראשון. אפשר להסיק ממנו שהחפצים לשעבד, בתור אמצעי ראשון ישללו את יכולת ה"הגדה" כלומר את האפשרות לספר את הסיפור. כך נוצרו כל האיסורים על חופש הביטוי, הסודות למיניהם, העמימויות, והצנזורות.

  • כרמל  On 19 באפריל 2005 at 8:14

    זה ודאי קשור לכל התפיסה הזו של בריאה בדיבור

  • איריס  On 19 באפריל 2005 at 14:00

    גם הברית החדשה מתחילה ב
    ובתחילה היה הלוגוס

    כניראה שבני האדם מתלהבים עדיין מן היום שבו הפכו הנביחות והיללות למילים היכולות לברוא מציאויות ולא רק לשרוד

    כיצור פוליטי מאונס, אני נאלצת לראות את המיתוסים האלה כמבטאים אמיתות שלא נשחקו גם היום על טיבו של שלטון פוליטי – על הדיכוי, על החופש, ובעיקר על חירות המחשבה והביטוי.
    כיום, הדיכוי האקטואלי הוא זה המתרחש פה אצלינו במדינת ישראל, באמת גזירות קשות שוטים ועקרבים, וביניהם בתחום הזה של החופש לחשוב ולדעת ולבחור. אמר ידיד יקר, עברנו את פרעה נעבר גם את משה. הכוונה, ממשלה זה ממשלה, בין אם במדינת היהודים ובין במצרים ועל החירות צריך להלחם כל שנה מחדש.
    חג שמח כרמל, תענוג לקרוא אותך, נקווה לשמוע עוד.
    א

  • צח אומן  On 20 באפריל 2005 at 16:38

    לפני שנתיים למדתתי מסכת פסחים (ישיבת ההסדר בעתניאל) ראינו את עניין פסח בפנמיות באמצעות ספרות אז'ביצה
    , מעניין כי אלמנט הדיבור מופיע גם בפשט הפסוקים: החל מ- "פי החירות", במקום בו יצאו ישראל ממצרים, ועד שיא יציאת מצריים בקבלת עשרת הדברות (שהם גלגול עשרה המאמרות בהם נבראה העולם)
    וגם בפועל,בליל הסדר- עניין "והגדת לבנך", שהיא עיקר הסדר

    מעניין הקשר בין איסור החמץ לעניין הדיבור, שניהם אלמנטים משמעותיים בעניין פסח. חמץ כהתפשטות של האגו, תוצר של חטא אדם הראשון (בזעת אפך תאכל לחם), הבא לתיקון ראשוני בפסח באמצעות אכילת המצה- המעבר לאכילת "מן" במדבר, וכלה בחזרה לעץ החיים במעמד קבלת התורה.

    אהבתי את הפן בו הארת סוגייה זו.

%d בלוגרים אהבו את זה: