עבדו הממהר והליידי בוייז של אפריקה

טיסת אתיופיאן איירליינס מאדיס אבבה לג'ינקה שבאומו וואלי, או בכינוייה הנרדף "קופסת סרדינים מעופפת", נחתה באמצע מגרש הכדורגל של ג'ינקה. הדשא צמח פרא בהתרסה על שמזמן לא היה כאן משחק ראוי והפרות המקומיות לא דאגו לכסח אותו. התרמילים שלנו הורדו מהבגאז' של המטוס ונמסרו ישירות לידינו, כך שתוך דקות ספורות מרגע הנחיתה היה לנו חדר במלון, מעאכר רכבים אחד על הזנב ועשרה גברים שהזדנבו אחריו וקראו לעצמם "מדריכים" או "נהגים".

שבוע לפני כן ישבנו ב"לליבלה" עם אנדרו הבריטי שהזהיר אותנו לא לנסוע לג'ינקה, "עיירה של מאפיונרים רמאים שבלתי אפשרי לנוע בה אם החלטת לא לבזבז 150 דולר ליום על טיול ג'יפים אצלם". מצד שני, האומו וואלי התחתון הוא מקום שבתם של השבטים היותר מרתקים והפחות מתויירים באפריקה וגם ערש האנושות, המקום שבו נתגלה שלד ההומו- סאפיאנס העתיק ביותר. קיבלנו החלטה להוציא את הכסף הזה ויהי מה, אבל לא היינו סגורים על היעד. לפני הטיול, פסגת השאיפות שלי הייתה לפגוש את נשות שבט המורסי, הנחשבות לנשים היפות ביותר בין שבטי האזור ולכן הוחלט לכער אותן ע"י החדרת צלוחית עץ לתוך שפתן התחתונה, שלא יחמדו אותן גברברי השבטים האחרים. אך עד שהגענו לג'ינקה כבר הספקנו לשמוע סיפורי זוועות על העלויות המטורפות של הנסיעה לכפרם, על האגרסיביות והחמדנות שלהם, ועל כך שבג'ינקה עצמה חי זוג מורסי שאולי אפשר לפגוש ולצלם ולחסוך את הנסיעה לכפרם. 

אשת המורסי שמתגוררת בג'ינקה, עם ובלי הצלוחית

שעה אחרי שנחתנו, אשת המורסי המקומית חלפה ליד המלון שלנו ותמורת כמה מעות דיגמנה בפנינו עם ובלי צלוחית לעייפה. הרגשנו שזה רמז לבחור במסלול השני, נסיעה דרך מספר עיירות שוק לעבר העיירה טורמי של בני ההאמר. למחרת בבוקר ירד גשם זלעפות והמעאכר שלנו החל להתבכיין שהדרכים קשות והדלק יקר והבלאי מבעס ושאף רכב 4X4 לא מוכן לצאת איתנו לדרך הזו. אנחנו חשבנו שמדובר בתרגיל התמקחות בלבד והתעקשנו לצאת. לבסוף  מצאנו את עצמנו על משאית פיק-אפ שאינה 4X4 (אך מחירה זהה לשכירת לנדרובר חדשה), בחברת שני נהגים, שני מדריכים ואת חפירה אחת. אנחנו עוד נשוב אליה.

ההתחלה הייתה פסטורלית: נופים שמזכירים את דרום מזרח אסיה במעין ספארי פתוח. מדי פעם הדרך נחסמה ע"י קופים, ציפורים בגובה אדם שאוכלות נחשים או עדרי עיזים שכל גופן לבן וראשן שחור. בתוך כך, פגשנו את האנשים היפים ביותר באפריקה, שהלכו לצד הדרך לעיירת השוק הקרובה או הגיחו מהשדה הסמוך. עצרנו את המשאית כמעט כל חמש דקות כדי להיפגש עם בני ה-ארי, באנה, צמאי וארבורה, ולא ידענו את נפשנו מרוב תענוג. המפגש עם גברברי השבט גרם לי להסכים עם ג'ודית בטלר, שגבריות ונשיות הן לא קטגוריות ביולוגיות אלא הבניה חברתית. אם לוחם בשבט אפריקני הוא הסטריאוטיפ הגברי ביותר שאני יכולה לדמיין, איך זה שהגברברים החלקים האלו מזכירים לי יותר מכל ליידי בוייז מהמזרח הרחוק? נראה שלתופעת המטרוסקסואל יש שורשים שבטיים עמוקים.

אשת ארי עם קסדת מע"צ; גבר באנה עם "כסא הטרמפיסט לגלקסיה"

כדי לוודא שנדע כי מדובר בלוחמים שבטיים, מסתובב כל אחד מהם עם קלצ'ניקוב רוסי ישן ביד (שלא ירה כבר חמישים שנה אבל עובד יופי כמקל רעיית כבשים) ועם אוכף עץ מעוטר קטנטן שמשמש להם ככסא מנוחה בדרכים הארוכות. כמו שהטרמפיסט בגלקסיה לא יוצא לדרכו ללא המגבת, בן השבט באומו וואלי לא ייצא לדרכו בלי הכיסא הקטן. התנחמנו בכך שלפחות מתח הניגוד בין המינים נשמר: במקום שבו הגברים נראים כמו כוסיות ערסיות מפתח תקווה, הנשים נראות כמו עובדי מע"צ מקריית שמונה. בשלב ההוא עוד לא ידענו את זה, אבל נשות שבט הארי עם קסדות המע"צ שלהן, היו רמז אפי.

בערך במחצית הדרך, עצרנו ב"יטבתה" – הכפר weyeto שהוא בעצם מסעדה גדולה באוויר הפתוח – על פרשת הדרכים שממנה פונים לכיוון קונסו וארבע-מינץ' או לכיוון טורמי. כחצי שעה לאחר מכן, כשפנינו לכיוון טורמי על בטן מלאה, התחלנו להבין מדוע כשנהג מקומי מנוסה מסרב לקחת ממך הון תועפות כדי להוציא אותך לדרך, עדיף לא לצאת לדרך. מילא שאף אחד לא טרח לסלול את הכביש, אבל גם אף אחד לא ממש חרש את נהר החול משובץ הסלעים בצורת הא.ק.ג הזה לאחרונה. העונה הגשומה של דרום אתיופיה הקדימה בחודש והשיטפונות עשו שמות בדרכי העפר העקלקלות ממילא. עדיין עצרנו כל חמש דקות, אבל לא בשביל איש-שבט חדש, אלא כדי לכסות את מכסה המנוע לפני שחוצים "שלולית" בגודל הכנרת כשהיא עוברת את הקו האדום; לשלוח את אחד ה"מדריכים" כמה מטרים קדימה שיתכנן מסלול לסלאלום בין העצים על מנת לעקוף שברים ענקיים בכביש, או להעפיל על מהמורה/שפת תהום/עליה סלעית תלולה מאתגרת במיוחד. 

בשלב מסוים התיישבתי עם הגב לכיוון הנסיעה ואמרו לי רק מתי כדאי להחזיק חזק ומתי אפשר להרפות. כך ראיתי רק בדיעבד עם מה התמודדנו לפני רגע וידעתי שכבר אין סיכוי שאתעלף בדיעבד. בקטעים הקצרים שבהם הדרך הייתה מישורית באופן יחסי, הסתובבתי לפעמים להציץ בהערצה והכנעה הולכת וגוברת בנהג שלנו, והוא, כמו הרגיש את העיניים בעורפו, היה מסתובב פתאום, מחייך ומסמן לי באצבעותיו תנועת ניצחון והרגעה של נהג פורמולה-1 שחצן לחברתו הרועדת/מאמנו החרד/קהלו השבוי. קוראים לו עבדו, בן 23, מוסלמי. בדרך הוא קנה שיח שלם של עלי גאת (צ'אט, באמהרית) מאיזה איש שבט ששמח להיפטר מהמטען העודף על ראשו, ולא הפסיק ללעוס את זה משך כל הנסיעה. עוד לא הצלחתי להחליט אם שרדנו את הנסיעה הזו בזכות החגיגאת האתיופי הזה או אף על פיו. 

בכל פעם שעברנו עוד מכשול בלתי צפוי ובלתי אפשרי בכביש, מצאתי את עצמי ממלמלת את שמו חרש, לצד "שמע ישראל", תפילת הדרך ונוסח מקוצר של תפילת שמונה-עשרה למצבי מעבר וסכנה. מצב הרוח באחורי הפיק-אפ התחלף בקיצוניות מ"עבדו, אתה חופר את קברנו" ל"עבדו איזה גבר, הצלת את חיינו". המדריכים שישבו איתנו מאחור ולא הבינו את העברית, החליטו שהתאהבתי בעבדו מרוב שתקשרתי איתו בליבי בקול רם על ענייני חיים ומוות. התאהבות אמנם לא הייתה שם, אבל הנסיעה הייתה מספיק מסוכנת כדי לייצר את אותה קרבה שיש לך לאדם זר, כשחייך תלויים בו לחלוטין. זה יותר כמו תסמונת התאהבות בשבי, אם כבר. 🙂

עד לשקיעת השמש, שותפות הגורל ירדה לרמת שמות פרטיים גם עם המדריכים ללו וטהא ונהג המשנה אברהם, כאשר למשך שעתיים בחושך מצריים סחבנו יחד עשרות אבנים גדולות, במטרה לסתום תהום עמוקה שנפערה באמצע הכביש, באמצע שומקום, ללא שום פתרון עקיפה. אפילו שאת החפירה נכנסה לפעולה, היה נראה שצריך יממה שלמה של עבודות בכביש כדי להביא את התהום הזו למצב עביר ויציב לרכב. כשכבר לא ראינו את הדרך לשפת התהום אפילו עם פנסים, התחלנו להתלחש בעברית לגבי האופציות לקמפינג בטוח בלילה ללא ציוד מתאים. אך להפתעתנו, עבדו שהתגלה גם כחופר חרוץ, הכריז שהחלק שמילאנו מספיק רחב ומספיק יציב והוא כבר יכול לעבור. קטנת אמונה שכמותי, הורדתי את התרמיל שלי מהרכב (אם הוא רוצה שיתאבד, רק בלי הציוד שלי) וחציתי בזהירות ברגל. כמובן שהוא הצליח לחצות והמשכנו לנסוע באיטיות אל תוך חשכת הלא נודע, אורבים למכשול הבא. הוי, עבדו, עבדו….

המכשול הבא לא איחר לבוא בדמות נהר רחב, שקרקעית הבוץ והסחף שלו חצצה בינינו לבין העיירה טורמי. משאית ספארי גדולה כבר הייתה תקועה במרכזו ושני רכבי לנדרובר חנו על שפתו כשנהגיהם מאופסנים לצדם בשקי שינה. עכשיו היה ברור שאת הלילה נבלה בשכיבה על המזרונים והצמיגים באחורי הפיק אפ, כשרק גוש דמוי-ברזנט חוצץ בינינו לבין הגשם. בשש בבוקר התעוררנו לפרס ניחומים אנתרופולוגי: בני ההאמר הססגוניים החלו חולפים על פנינו בחבורות, בדרכם לשוק בטורמי. הנשים הנשואות הסתובבו עם חימר וחמאה בשיער על תקן חינה ולבשו כותנות עור מעוטרות בצדפים, והרווקות היפייפיות קושטו כאילו הן משבט אחר לגמרי. בעוד אנו מתפעלים מהעוברים והשבים, עוד לנדרובר שמנסה לחצות נתקעת בסחף של הנהר והנותרים מאחור מנסים למשוך אותה עם כבל.

נשות ההאמר בדרך לשוק בטורמי

כולנו תרמילאים ותיקים וגמענו לא פעם דרכים קשות, אבל אפילו נסיעת 8 השעות באופנוע בשדות מוקשים לשעבר בקמבודיה ב-1999, הייתה לי יותר קלה נפשית ופיזית מהמסע הזה. בהתייעצות מהירה בעברית הגענו למסקנה שבתנאי הדרך ומזג האוויר ההפכפכים, אי אפשר לקחת סיכון; עדיף לצאת כבר לדרך חזרה ולהסתפק בחוויית האנשים היפים שפגשנו על הדרך לשוק. לפי המהירות שעבדו הרביץ פתאום, הבנו שגם הוא מת להגיע הביתה כבר. הדרך חזרה תמיד מורגשת כקצרה יותר. האתגרים הקשים של הלילה נראו מוכרים ואפשריים באור יום ואפילו עצרנו לצלם את קטע הכביש שבנינו, או את את החפירה שלנו בפעולה, כשהיא משפרת לנו את משטח העלייה בשבר-כביש שהיה הרבה יותר מפחיד בירידה. עבור עצבינו הרופפים, ההגעה ל"יטבתה" בחצי הדרך הייתה שקולה להגעה הביתה (וכשמבלים לילה בפיק-אפ אחרי עבודות שירות במע"צ, אפילו חור כמו ג'ינקה הוא רפרנס ל"הביתה").

בשעתיים האחרונות נפלה על עבדו שלווה מוזרה, מעין אפטר-גאת ללא מאנצ'יז שכזה. פתאום הוא הציע שנעצור בשוק של בני הארי בקאקו, אחר כך נתקלנו באנשי באנה באמצע טקס ריקודים סוער להגברת השפע ואני ירדתי לעמוד בין הנשים ושני גברים באו לרקוד איתי, כשאשתו של אחד מהם נעמדת לידי למשמר וכל השבט מתפוצץ מצחוק. בדקות האחרונות שלנו יחד, נדמה שהפיק-אפ חלף באיטיות מכוונת על פני הבתים הראשונים של ג'ינקה ואני חשבתי לעצמי שתלאות שכאלה גורמות לך לראות לתוך שורש נשמתו של אדם: התרגלתי כבר לעצלות המפונקת של ללו שהסתבר כסיסי-אגואיסט קטן ברגעי משבר, ולאיך שהקול של טהא מתחלף באמצע המשפט לקול ציפציף מצחיק כשהוא מבוהל וצועק בפעם המאה "עבדו, קוואי!" (עבדו, תעצור!). והכי התרגלתי לרביצה הזו באחורי הפיק-אפ, חסרת אונים וחסרת שליטה, תחת אחריותו המלאה של עבדו. 

כשחנינו בפתח המלון לקח לי דקה ארוכה להביא את עצמי לקום ולרדת מהפיק-אפ. במשך כל כך הרבה זמן הפיק-אפ הזה היה הגבול הרשמי ביני לבין העולם החיצון, כל מי שבתוכו היה כמו המשפחה שלי ועבר איתי דברים וכל מי שלא ישב איתי שם כאילו נשכח. קשה להסביר את זה אבל יש חוויות כאלה ויש ימים שהזמן עובר בצורה כזו שפתאום המוח שלך נמחק ומתכנת מחדש באופן זמני והזוי. מאוחר יותר חשבתי על זה ש"שכחה" זה אותיות "חשכה" ואולי יש משהו ביבשת השחורה הזו ובלילות חסרי הירח שלה, שעוזר לשכוח יותר טוב, לחוות ניתוק וניקוי אמיתי גם בזמן קצר מאד. גם אחרי שכולם קיבלו את התשלום והטיפים, הבחורים שלנו עוד הסתובבו דקות ארוכות בחצר הפנימית. אולי בגלל שגם להם היה קצת קשה להיפרד פתאום, ואולי פשוט בגלל שאין שום דבר לעשות בג'ינקה עד לשבוע הבא שבו ינחת עוד מטוס קל על כר הדשא ויפלטו ממנו עוד קומץ פראיירים בני מזל. 

סיפור זה פורסם גם בנרג'-מעריב

עוד על הטיול באתיופיה:

צדיק נסתר בארץ כוש

מלכת שבא וארון הברית בין קמלוט לפטרה

שאריות אינג'רה ומקיאטו

סודותיה של אתיופיה: מסע לאקסום  פורסם ב"חיים אחרים"

Advertisements
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • יעל ר.  On 19 במאי 2005 at 14:15

    הנהנתי בהסכמה למקרא המשפט בפסקה האחרונה, אודות הניקוי והניתוק בזמן קצר מאוד באפריקה. ביקרנו בה בסך הכל כחודש וחצי (לפני כשנה וחצי) אך אפילו שלושה ימים של נסיעה מטלטלת בג'יפ שהשמיים העצומים של הסרנגטי מאיימים לבלוע אותך מהחלונות ומהפתחים בגג נדמו כהרבה יותר, כמו חיבור חזק שהיה כבר בך ורק חיכה לצאת החוצה.

  • ashmash  On 10 ביולי 2005 at 2:10

    הזכיר לי כל מיני דברים שאני עברתי בכל מיני מקומות.
    אני חושב שכל העצות האלה שמקבלים מאנשים, לא להגיע לאיזה מקום, כי הוא יקר, כי הוא מסוכן, כי הוא וכו', הן דבר שצריך לקחת בערבון מוגבל.

    בכלל, הדברים שכתבת מעלים בי את השאלה הנצחית, על הכמיהה ל"אוטנטי" והיכן עובר הגבול. האם האחר הוא באמת אוטנטי, או שהוא מציג עצמו באופן שהוא חושב שאת רוצה שתתפשי אותו.
    הרצון להגיע לאיזה חור, כדי לראות משהו יותר אותנטי.
    העובדה שאפשר לראות משהו אותנטי באיזו נקודת תיירים לפני.

    זה מרתק וכ"כ לא חד משמעי בעיני.

%d בלוגרים אהבו את זה: