שער הסיפורים

(למי שלא קרא, כדאי לקרוא את ההקדמה לקטגוריה הזו)

אז מאיפה נתחיל? גם מההתחלה וגם מהאמצע, באיזה שהוא ניסיון לעסוק בשאלה מהי בכלל התורה. ספר הקבלה הראשון הידוע ביהדות הוא ספר היצירה המיוחס לאברהם אבינו. הוא עוסק בעיקר באותיות שהן אבני הבנין של העולם והאיכויות שהן מביעות. סארטר שם לב שהשפה היא הסכמית והיא אינה מביעה את המהות של הדבר שהיא מתארת אותו, משהו שאי אפשר לגעת בו במגבלות השפה. אבל הסיבה שהעברית המקראית היא לשון קודש, היא שמדובר בשפה שמביעה ממש את מהות הדבר. ולכן אחת הדרכים לדרוש ולהבין טבעו של דבר זה לשחק עם האותיות שלו ולהבין דרך קשרי המילה לשורשים אחרים, מה היא מביעה. זה לא סתם משחקי מילים, זו מהות הדבר. הסבר קצת יותר מפורט על יופייה של הלשון שלנו ניתן לקרוא כאן. תפשיטו מזה את ההתלהבות הדוסית וקחו את המידע, זה מרתק.

ספר היצירה מתחיל במשפט הבא: "בשלושים ושתים נתיבות פליאות חוכמה חקק יה יהוה צבאות אלוהי ישראל אלוהים חיים ומלך עולם אל שדי רחום וחנון רם ונישא שוכן עד מרום וקדוש שמו וברא את עולמו בשלושה ספרים בספר וספר וספור". אנחנו נתייחס כרגע רק לסוף המשפט שיש עליו פירושים רבים. ממה עשוי העולם ואיך מנקדים את המילים הללו? האם הכוונה למספרים ואותיות שמתלבשים ומרכיבים סיפורים? גם בין המספרים לאותיות יש יחס שמאפשר דרש והבנת מהות בעוד סוג של "שפה", זוהי הגימטריה. מי שמכיר גימטריות מצחיקות וחסרות משמעות זה רק בגלל שהוא מערב בזה מילים בעברית. כל זה עובד רק על לשון הקודש המקראית, להזכירכם, ולא על העברית של בן יהודה. סבא של מכר שלי היה חילוני שעשה דוקטורט למתמטיקה בסורבון ואיכשהוא נכנס לעניין של גימטריה דרך מתמטיקה והגיע לתובנות כה מופלאות שהפך לחרדי ומקובל שהקים שושלת מכובדת (משפחת אוחנה) בירושלים וכתב איזה ספרון מהמם שדרכו דרש תורות יפיפיות דרך חישובים גימטריים של כל מני דברים בתנ"ך. 

האם הספר פה הוא ספר התורה? האם הסיפורים הם הנרטיבים האישיים שלנו, טביעת נשמתנו, ה"סרט" שכל אחד מאיתנו בא לחיות כדי לברר את נשמתו? או שמא הספר (מנוקד בשווא) הוא פשוט הגבול, התנועה התוחמת את החומר המתפשט של היקום? מהם אבני הבניין? עבור הרבה מאד אנשים התורה היא סוג של ספר היסטוריה/מסורת/מיתולוגיה עברית =סיפור. אבל האם זה כל מה שהיא? בואו נראה מה רבי שמעון בר יוחאי אומר על זה בזוהר של פרשת "בהעלותך": (אנא קראו את הארמית קודם, גם אם זה לא מובן)

תרגום חופשי:
רבי שמעון בר יוחאי אמר: אוי לאותו ברנש שאומר שהתורה באה להראות סיפורים בעולם. כי אם זה ככה, אז יש סיפורים טובים יותר דברי הדיוטות ושבח, אפשר לעשות סיפורים הרבה יותר מעניינים ממה שיש בתנ"ך. אלא שכל דברי התורה סודות עליונים הם.

בוא ראה, העולם התחתון והעולם העליון במשקל אחד נשקלו. ישראל למטה, מלאכים עליונים למעלה. המלאכים הם רוחות וכשהם יורדים לעולם של מטה הם מתלבשים בלבוש של העולם הזה, אחרת העולם הזה לא יכול לסבול אותם והם לא יכולים להתקיים בו. ואם במלאכים כך, אזי התורה שבראה אותם ובראה עולמות, על אחת כמה וכמה, כשירדה לעולם הזה, אם לא הייתה מתלבשת בלבושי העולם הזה, הוא לא היה יכול לסבול אותה.
ועל כן סיפורי התורה לבוש הם. מי שחושב שאותו לבוש הוא התורה ממש ולא דבר אחר, תיפח רוחו ולא יהיה לו חלק בעולם הבא. משום כך אמר דוד: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך", קרי, מה שתחת לבוש התורה.

בוא וראה, יש לבוש שנראה לכל, ואותם טיפשים כאשר רואים אדם בלבוש שנראה להם יפה, לא מסתכלים יותר, חושבים שאותו לבוש זה הגוף וחושבים שהגוף הוא הנשמה. כך גם התורה: יש לה גוף והן מצוות התורה שנקראים גופי תורה, זה הגוף מתלבש בלבושים שהם סיפורי העולם הזה. טיפשי העולם לא מסתכלים אלא באותו לבוש שהוא סיפור התורה ולא יודעים יותר ולא מסתכלים במה שהוא תחת אותו לבוש. חכמים עבדי המלך העליון אלו שעמדו בהר סיני לא מסתכלים אלא בנשמה שהיא עיקר הכול, התורה ממש. ולעתיד לבוא עתידים להסתכל בנשמה של נשמת התורה.

דרש שלי:
אומרים שאין אות אחת מיותרת בתורה ולכל דבר יש משמעות. חסידים אוהבים לשנות ניקוד של משפט או מילה להביט במשמעויות אחרות של כתיב מלא וחסר, בתור תרגיל של שינוי פרספקטיבה שמגלה תורה חדשה, אחד מ-70 פניה האחרות של התורה. כפי שכתבתי בהקדמה, הפרקטיס הרוחני של היהדות הוא לימוד תורה. כי אם שוברים את הראש עם הסיפורים ומתחילים לעבוד עם המצוות, משהו קורה ומתישהו הפוקוס משתנה לרגע ונוגעים בפנימיות התורה בנשמה הזו, בחומר האנרגטי (אור?) שממנו היא עשויה ומה שהיא מביאה לנו באמת. כשזה התחיל לקרות לי מדי פעם, הבזקים של רגע בזמן לימוד, של התרחבות ותובנה פנימית, של נגיעה במשהו עמוק ובלתי ניתן לתיאור מילולי – המשלתי את זה לתמונות תלת ממדיות – כשמביטים בהן הן נראות כבליל של סימנים, עד שלפתע משתנה הפוקוס ואנו נמצאים בתוך עולם קסום, ושוב מאבדים את זה ויוצאים אל הבליל, ה"לבוש" הזה. 

יש הרבה מאד אנשים שלא משתמשים בתורה כסוג של מסך, שער לפנימיות שלה. שלא מכירים את הפנימיות שלה. הסיפורים הם שער. והפלפול הלוגי והדרש שלהם וכל ההתעמקות בהם מטרתם להגיע לרגע אחד שבו מבלי משים אמרנו את מילת הקסם והשער נפתח ונוגעים לרגע. אבל אצל הרבה מאד אנשים, הפלפול הלוגי ממשיך מעבר למינונו הראוי עד שנשכחת מטרת הפלפול והוא נראה כעומד בפני עצמו וסוג של כישור יהודי אנליטי. שער הקסמים נפתח והתלמידים ממשיכים להתווכח בלהט ולא מבחינים בו. כמה עצוב. אני תוהה אם אתחיל לקרוא אתכם יחד קטעים בזוהר ולפתוח אתכם סיפורי גמרא בכל מני כלי פרשנות של החכמה העברית, האם זה יכול לעבוד כשער, גם בממשק הזה, או שכולנו ניתקע ברמת הקוריוז הסיפורי תמיד?  בקטע אחר בזוהר מדמים את התורה למאהבת שמתגלה רק לעיני מי שבאמת אוהב אותה. לאחרים שניגשים אליה בהתכוונות אחרת היא נותרת סיפור, גן נעול. על מאהביה היא מעוררת סוג של "אור מקיף", התרחבות פנימית ותיאבון לעוד לימוד, עוד אור. בארמית כפי שראיתם, תורה=אורייתא. פשוט אור. מי אמר הארה ולא קיבל?

זה מעניין לחשוב גם על המטאפורה של המלאכים ועל כך שהם מתלבשים בלבוש עולם הזה (גוף?) כשהם יורדים לכאן. בעברית המקראית פירוש המילה מלאך היא שליח, ואולי כל אדם שמלמד אותנו משהו, שעושה עבורנו דבר מה, הוא סוג של מלאך כזה שהתלבש בגוף קצת כדי שהעולם הזה יוכל להכיל את האור בעור. מעניין שדווקא אצל האדם יש לבוש וגוף והנשמה נחשפת דווקא דרך הסיפור הייחודי של האדם, הסיפור אצלנו קרוב יותר לפנימיות ואולי בגלל זה קשה לנו להבחין שבתורה זה דווקא הרובד החיצוני ביותר.

ובברכת "אל תסתכל בקנקן…", נסיים להפעם.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • הצועד בנעליו  On 18 ביולי 2005 at 12:42

    even though i do not agree with it (do you know that the Zohar proabadly was written in the 13th century and not by "Bar Yohay" but actually, who cares).

    And y in English – See my response to Cori na.

  • שפי  On 18 ביולי 2005 at 14:35

    שוב, תראי, גם אני נמשך לטקסטים האלה יותר מאשר לטקסטים אחרים. גם כי הם איכותיים ביותר וגם כי יותר משייקספיר, למשל, סתם דוגמא, יש בהם מחויבות לזהות-לשליחות היהודית – אנחנו ה'קהילה' שלהם, ה'מינויים'.
    אבל כל האיך-זה-עובד הזה שאת שוב ושוב כל-כך מתאמצת לנתח, כל החוויה הזאת אינה בלעדית להם, זה העיקרון של כל ספרות-אמנות אמיתית. במילים אחרות את מדברת כאן על משהו שלגבי רוב הציבור החילוני הוא טריוויאלי במידה כזאת שמיותר לדסקס אותו.
    שוב נשבר לי הלב להווכח בחסימה הזאת שאת נושאת איתך, ושוב עבר לי בראש שבמוקדם או במאוחר את עלולה 'לחזור בתשובה' – להיות דתיה במובן המקובל (כיוון שההבחנה בין דת לבין אמונה היא כל-כך אפשרית בימינו אז אין מובן אחר), שזה משהו שבסופו של חשבון הוא נמוך לגבייך.

  • כרמל  On 18 ביולי 2005 at 14:46

    אז קשה להאמין שאחזור בתשובה כשכל התשובות בעצם חוזרות אלי…
    חשבתי עליך בשבת. היינו במוזיאון תל אביב ואז הלכנו ברחוב וכל דבר היה נראה אמנות. וחשבתי על זה שאמן הוא אדם שרגיש לסביבתו ומסוגל להפיק ממנה משמעות ולהציג אותה. אני לא יודעת מה מלמדים בבתי ספר לאמנות אבל מה שצריך ללמד זה כלי התפתחות אישית כדי לפתח את הרגישות שלך לקליטה. אחר כך עצרנו ליד כל שיח והתבוננו בכל אדם שעבר ברחוב והיה לנו סיפור וראינו יופי והכל היה כזה קסום כשמשחקים עם העדשה של העין ברגישות… חבל שצריך מסגור של מוזיאון כדי להסכים לחוות.

  • שפי  On 18 ביולי 2005 at 15:17

    וכמו ש"הצועד בנעליו" כתב לך – ספר הזהר נכתב במאה ה-13 בערך, ור' שמעון בר יוחאי הוא כולה גיבור ספרותי, כמו, נניח-בעיקרון, טיל אולנשפיגל אצל הפלמים (האזנתי אתמול לתכנית רדיו ישנה על ז'אק ברל, שבה הפלמי הזה דיבר עליו כעל הדמות הספרותית שהכי מעוררת בו הזדהות ונותנת לו השראה).

  • כרמל  On 18 ביולי 2005 at 15:30

    אני רק אפנה שוב את תשומת לבך לכך שהגיבור הספרותי שלך חושב שאם אתה רואה אותו כגיבור ספרותי גרדיא אתה הדיוט, תיפח רוחך ואין לך חלק בעולם הבא 🙂
    בתור אחד שלא תמיד הולך עם הדרך המדעית אתה מנופף יותר מדי בעניין המאה ה-13 הזה. הקביעות של חוקרי המקרא אינן אלוהיות באופיין. קיימת אפשרות שהטקסט מורכב מחלקים שהסתובבו עוד קודם לכן, או "תוקשרו" לדה-ליאון ע"י הדמות הספרותית החביבה עליך כ"מגיד", טכניקה נפוצה בימים ההם שבאמצעותה כתב גם יוסף קארו. אומרים שהמגיד שלו היה בכלל "מגידה"….

  • תמר  On 1 באוגוסט 2005 at 17:47

    רגע רגע – לפני הוויכוחים על המאה ה-13 כן או לא (ואת מי זה מעניין בכלל) מה קרה לתהייה אם במדיום הזה יש סיכוי ליצור שער יש מאיין עבור קוראייך הנאמנים ?

    בחיבה גדולה – תמר

  • כרמל  On 1 באוגוסט 2005 at 23:49

    מה את חושבת?

  • תמר  On 2 באוגוסט 2005 at 15:33

    אם לא הייתי רואה חריץ – לא הייתי שואלת בכלל….

  • שפי  On 7 באוגוסט 2005 at 14:31

    כשקראתי את המאמר המצוין הזה על ספר הזהר:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=605385&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

  • כרמל  On 7 באוגוסט 2005 at 23:11

    תודה!

%d בלוגרים אהבו את זה: