התנגדות

נושפת החוצה

"יואו, איזה אידיוט, מי נתן לך רישיון???? מפגר!!!" א' מסתערת על הצפצפה. היא עוברת למסלול הימני ונעמדת במקביל לנהג שהשתחל לפניה, ממשיכה לצפצף ולסמן לו שיזוז קצת קדימה. הוא מתבונן קדימה ולא מבין. היא הרי יכולה להמשיך ישר במסלול הימני ללא קשר אליו.
"איזה מפגר, הוא פשוט לא יודע לנהוג!!! זוז קצת קדימה יא חתיכת חלאה!!!!"
הנהג בוהה בנו בתדהמה.
"מה את נטפלת אליו? כולה התגנב לפניך, אנשים עושים את זה כל יום, גם את לפעמים".
"הוא לא יודע לנהוג, תראי איזה רווח הוא שומר מהמכונית שלפניו, איך הוא תקוע לי פה!"
"תקוע לך? אני לא מבינה מה אכפת לך, יש לך מסלול ריק לפניך, הוא לא חוסם אותך, מה את מנהלת אותו? תני גז".
"הוא מסוכן, את לא רואה איך הוא מתנודד בקטנה כזה? אני מפחדת לעבור לידו, עוד שנייה נפלט לו ההגה והוא סוטה למסלול הזה! את לא רואה איך הוא נוהג??"
"לא, אין לי מושג על מה את מדברת ונראה שגם לו אין מושג מה את רוצה שהוא ייעשה. בכל פעם שאני אתך בטלפון את צועקת על מישהו אחר בכביש, נטפלת אליו ומנסה לנהל אותו, לא חבל על העצבים שלך? אין לך מספיק על הראש גם ככה?"
א' עוצרת את המכונית בצד ופורצת בבכי. "אני לא מוכנה. אני לא מוכנה לשיפוטיות הזו ממך. החיים שלך כל כך קלים…."
"רק רגע, אני לא מוכנה שתסובבי את זה עלי. לא על הנהג הזה ולא עלי. זה בסדר גמור שתשפכי את הכעס וההתנגדות לכל מה שעובר עליך בתקופה הזו, אבל לא על מישהו אחר. לזרוק על מישהו אנרגיה זה כמו לחרבן לו על המיטה. זה שלא רואים את זה, זה לא אומר שאין לזה השלכות".
א' משחררת את הבכי ואני מניחה יד על כתפה וממתינה בשתיקה, משננת את כל מה שלמדתי. לא לעודד ולא לדכא את זה, לא להציל ולא לספוג, רק להתבונן בזה באומץ, להיות שם ממש עבורה מבלי להתנגד למה שקורה. לא לנסות לקחת לה את הכאב, לא להתפתות לרגשי אשמה ואחריות, לא להנדס לה פתרונות כדי להסיח את הדעת. ניטראליות היא החמלה הגדולה ביותר. רק שהיא לא תפרש את זה כאכזריות.

שואפת פנימה

"ועכשיו בואו נדמיין כדור אור צבעוני נכנס לגוף שלנו ואנו הולכים לאדם אחר וטוענים אותו באור הזה"…. שניות ארוכות חולפות לפני שמישהו נע. האוויר מעקצץ מחוסר סבלנות, התנגדות סטטית. לא בשביל זה באנו היום, איך הפעילות הזו הפכה בעשר הדקות האחרונות לפסטיבל שנטיפי?
"יאללה, תקנחו, יש לנו עוד כמה דברים להספיק היום, נכון י'?" אני לוחשת, ספק בצחוק, וי' כמעט נחנקת ממבוכה. היא תמיד דואגת להרמוניה, עושה הכול שייצא בסדר, כי לא נעים, גם בעבורי לא נעים לה עכשיו. התרגיל ממשיך ואני הולכת להביא מיץ מנגו מהמטבח. יכולתי להרגיש את האנרגיה של י' מלווה אותי למטבח, מתה להצטרף אלי בגופה ולא מעזה לבטא את ההתנגדות שלה במעשה.

המשתתפים מתפזרים בעייפות וי' הולכת להביא גם לעצמה מיץ מנגו, לדלל את ההתנגדות במערכת העיכול.  צפיתי בה מרחוק חוזרת לחדר, כשלפתע היא מעדה והתרסקה על רצפת הבטון הקשה. היא ניסתה להיאחז במשהו אבל לא היה במה, אז בדרך למטה הראש שלה נחבט בדלת העץ, והיא נחתה על הגב כשמיץ המנגו נוזל כמו דם ממראשותיה. כשאני מגיעה אליה, מצחה ושפתיה מתקמטים בהתנגדות ואפשר כמעט לראות את כל היום שלה חולף לנגד עיניה, לקרוא את המחשבות: "לא מתאים לי אמבולנס עכשיו, לא מתאים לי שיתקשרו למשפחה ויבהילו אותם, לא מתאים לי שיהיה סביבי בלגן, לא מתאים לי שיידפק לי המשך היום ואצטרך לבטל דברים, איך לא נעים לי שכולם כאן מתעכבים בגללי, הם כבר כל כך חיכו ללכת"….

"עכשיו אני עושה מה שאני צריך. הרצונות שלי במרכז. עכשיו יטפלו בי. גם לי מותר לקחת מקום" תובע הגוף שלה ומתחיל לרעוד.
"לא, כרמל, אל תעלי לאמבולנס, את תאחרי לשיעור קונג-פו" היא ממלמלת בעיניים עצומות מכאב.
"יא מפגרת, את לא תפסיקי עם זה עד שלא תאבדי את ההכרה, מה?"

הזזות

המורה אומר להתחלק לזוגות ואני מוצאת את עצמי ליד בחור חזק וגבוה מדי בשביל השבוע הראשון שלי. החוקים: רגליים נטועות באדמה ומה שלא יהיה, לא זזים. אפשר להתחמק עם שאר הגוף אבל ברגע שכף הרגל זזה קצת, נפסלים. בפעמים הראשונות הוא מכניע אותי תוך שניות. אני מנסה לאגור את כל ההתנגדות לדחיפה שלו, לעמוד בעוצמה וזקיפות של עץ נטוע על פלגי מים, אבל אני נשברת בקלות של מקל קינמון, בכל פעם, והוא בקושי מפעיל כוח.  

אני מחליטה ללמוד מהאופן בו הוא מגיב, גמיש כקנה סוף, תמיד בתנועה. אני פועלת בניגוד לאינסטינקטים שלי כשהוא תוקף, מרפה, נמרחת עליו, רוקדת איתו כמעט, הוא כמעט ולא מפעיל כוח כי אין לו כנגד מה, ואז אני מושכת אותו כלפי מטה ומכניעה אותו בקלות. אני חושבת שזה היה אורסון וולס שאמר "תאהב את האויב שלך. זה יוציא אותו מדעתו". 

הכובשת את יצרה

המפגש הראשון נערך בקונדיטוריה מעולה ואני מזמינה לכל משתתפת פרוסה נדיבה מעוגת הפנטזיה שלה, שהיא לא הרשתה לעצמה לאכול מזה שנים.

"בשבוע הראשון של הדיאטה אסור לשים לב למה שאתן אוכלות, צריך להרפות מהדיאטה ולשכוח ממנה. אתן חייבות לאכול את כל מה שאתן חושקות בו במידה שאתן חושקות בה. אם בא לך לחסל חבילת שוקולד אל תסתפקי בשתי קוביות. מי שתגביל את עצמה לא תצליח לרדת אחר כך" אני מזהירה. 

במפגש השני באותו המקום, אני מגלה שחלק מהבנות שמרו על משקלן ואחדות אף ירדו קצת. אני מבקשת שיזמינו מה שבא להן ומבחינה ששתיים מהן מחליטות לחלוק עוגה ואחת מזמינה רק קפה. רק שתיים הזמינו שוב את עוגת הפנטזיה שלהן מהשבוע שעבר.
"כשצוויתי לאכול כל מה שאני באמת חושקת בו גיליתי שאני לא באמת רוצה הרבה דברים, אני רוצה כי אסור, כשהיה מותר זה כבר לא היה מעניין".
"אני כל כך אוהבת במבה וכל כך הרבה שנים לא הרשיתי לעצמי. כל יום אכלתי חבילת במבה של שמונים גרם לבדי. ביום הרביעי לקחתי מבלי משים חבילה קטנה, של 20 גרם. זה כבר לא היה מים גנובים, זה תמיד שם וזה אפשרי, אז לא חייבים לאכול הכול. אתמול שכחתי בכלל לקנות במבה".
"אני דווקא השמנתי שני קילו השבוע. היו כל כך הרבה דברים שרציתי לאכול. אבל יכולתי לאכול אותם. ואכלתי אותם. זה השבוע הראשון בחיי שלא היתה לי אף התפרצות שגורמת לי להוריד את כל המקרר לתוך הגרון". 

"בשבוע השני אני רוצה שתמשיכו עם זה, בדיוק לפי אותה חוקיות" האישונים שלהן מצטמצמים בגוון של בהלה, כאילו ביקשתי מהן לחיות מעתה רק על נבטים. " תוסיפו רק אלמנט של הקשבה לעצמכן, שימת לב למה אתן באמת רוצות, באיזו כמות ומתי. אל תהססו לחסל הכל אך גם אל תהססו לנטוש שני ביסים על הצלחת. תקשיבו לגוף ורק לגוף, בדיוק המרבי".

את המפגש השלישי הן מבקשות לערוך בבית של מישהי. אני מבחינה שצלחות הבייגלה והעוגיות נותרות עמוסות למדי וכולן מחמיאות למארחת על הרוטב המעולה שבו אנו טובלות את מקלות הגזר.
"כשאני מכינה לבן שלי פרוסה עם נוטלה לארוחת עשר גם אני אוכלת אחת, כל בוקר. אתמול הצלחתי לאכול רק חצי מהפרוסה ופתאום כל כך התחשק לי עגבניות שרי. אף פעם לא רציתי כל כך עגבניות שרי".
"ירדתי שני קילו. ישבתי השבוע פעמיים בבתי קפה ולא הצלחתי להזמין קינוח, כי הקינוחים היו סתמיים, זה לא שווה את זה, עדיף ללכת לקנות חבילת שוקולד איכותית. פעם כשהייתי מוכרחה מתוק, הייתי מחסלת אפילו את הצ'מקאו לאפייה. היום אני אוכלת רק מה שאני ממש רוצה. לא יכולה לגעת בג'אנק כשאני יכולה לקחת משהו איכותי במקום".

"מי מתנדבת לארח את המפגש הבא?"
"האמת היא שזה היה המפגש האחרון"
"מה?"
"אז מה עכשיו?"
"אני לא יודעת. מהרגע שאתן כבר לא מתנגדות להשמנה אתן כבר לא שמנות, כל אחת בדרכה. עכשיו יש לכל אחת את המרחב והכוח ליצור ולשנות את מי שהיא רוצה להיות".
"אבל אנחנו צריכות מפגשי תמיכה לפחות"
"אני לא יודעת מה לעשות עם זה, מה אם יהיו לנו שאלות?"     
"את צריכה ללוות את זה, זה לעשות חצי עבודה, זה לא בסדר"

"בנות…. Resistance is futile" 

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אחד  On 1 באוגוסט 2005 at 16:05

    ראיתי אותך היום במכללה למנהל. את מתרגלת בקורס שעשיתי בו מבחן היום. מבחן מעצבן זה היה. 😉

  • גרי אפשטיין  On 1 באוגוסט 2005 at 18:19

    יפה

  • זו ש  On 1 באוגוסט 2005 at 21:43

    מזל טוב!

  • כרמל  On 1 באוגוסט 2005 at 23:51

    🙂

  • אורחת  On 3 באוגוסט 2005 at 12:44

    נהניתי לקרוא.
    אשמח לדעת היכן מתקיים קורס ומי מארגן אותו?

  • כרמל  On 4 באוגוסט 2005 at 11:46

    (בעקרון כתבי לי דרך "כתבו לי" לדברים שאינם דיון

  • שפי  On 9 באוגוסט 2005 at 19:25

    תוך כדי קריאה ציפיתי שלסיום תביאי בנושא הכחול.
    🙂

  • שפי  On 9 באוגוסט 2005 at 19:28

    צ"ל "…שלסיום תביאי קטע…"

%d בלוגרים אהבו את זה: