סיפורי ניו יורק

האם ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שלי יכולה להימצא מחוץ לי?
ניו יורק היא אוסף עצום של אפשרויות הנותנות מענה לכל פחדיו ותשוקותיו של האגו שלי. יש הרואים בכך הגדרה ל"חופש". הקפיטליזם מספק תמריצים כלכליים המתעלים את היצירתיות האנושית המופלאה, למגוון צורות הימנעות ממגע עם הריק.      

אני קמה בבוקר רק בשביל הפופאובר ב: popover cafe, בצק אלוהי שמשלב את המיטב מסופגניה, קרואסון וחלה מתוקה, המוגש עם חמאת תות מעלפת, שאני גונבת ממנה עוד קופסא לדירה. הפופואובר הזה הוא התדר של ניו יורק, של "אמריקאיות לבנה" במיטבה. אני אפילו לא יכולה להסביר מדוע, תצטרכו לנגוס בעצמכם.

שאן-לי קפה מגישים את המנה האהובה עלי בעולם שאף אחד לא מעיז להציע בארץ, ברווז-פקין, ממש כמו בסין. ניו יורק היא הבלומינגדייל'ז של העולם, חנות כלבו שיש בה דוגמיות מקוריות של כל איכות הקיימת בשאר חלקי העולם. והיא לא מסתפקת בהצגתן, היא מערבלת ומסובבת אותן אלו בתוך אלו עד שהן מאבדות את זהותן באופן כה אופנתי. יש הקוראים לכך "פיוז'ן". כזה הוא ה"סושי-סמבה", שנראה לי פאדיחה לבקש בו את הסלמון-אבוקדו הקבוע שלי. במרץ ייפתח הסניף הבינ"ל הראשון ברמת החייל בת"א.

ניו יורק בוראת את עצמה מחדש כל הזמן. עד לפני כמה שנים הוילג' היה רק הוילג', עכשיו הוא הווסט וילג', כשמזרחה ממנו מתפתח אזור אופנתי חדש, האיסט וילג'. האיסט מאופיין במסעדות קטנות מדהימות שצריך רק לגלות ושמן עובר מפה לאוזן. "קרוואן החלומות" היא טבעונית אורגאנית יצירתית ומפתיעה ואפילו כשרה, ו"מוגדור" המרוקאית שווה בטירוף וגם מושכת סלבריטיז בצהריים. היה צריך לאיים עלי כדי שאנהג כניו יורקית קולית ומאופקת ולא אגש למייק מאיירס. את אנרגיית הסגידה זכיתי לפרוק מאוחר יותר על עמית מ"שוטי הנבואה" ב"באסו אסט", ה-איטלקית הקטנה והמדהימה ביותר בוילג'י ובכלל.

ועוד לא אמרתי מילה על מגוון הסרטים, ההצגות, התערוכות, המוזיאונים, ההופעות, הספורט, המועדונים…  שכל אחד מהם מיוחד ומפתיע בדרכו, כדי שאני  אחוש מיוחדת בזכותו ולא אאלץ להפתיע את עצמי בעצמי. Supersize Me, Please! עכשיו נותר לי רק לייצר מספיק כסף כדי לאפשר לעצמי לחיות סרט כזה כחיים מלאים, מבלי שאצטרך לפגוש את עצמי לרגע. נהניתי כל כך, ששקלתי להוסיף לסידור התפילה את ההודיה: "ברוך שלא עשני ניו יורקית".

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • ג'ו עמר  On 23 בספטמבר 2005 at 3:02

    גם גבעת-אולגה בוראת את עצמה מחדש,ומזה בכלל לא אכפת לך,נכון,גברת מתנשאת?
    עד לפני כמה שנים גבעת-אולגה היתה רק גבעת-אולגה,והיום….
    הממ,נו,טוב,גם היום היא רק גבעת-אולגה,כשחושבים על זה.
    לילה טוב מירושלים,ומעבור לפסוקו של יום.

  • פצלה  On 23 בספטמבר 2005 at 9:11

    מה את עושה בניו-יורק? ומתי את מתכננת לחזור?

  • כרמל  On 23 בספטמבר 2005 at 9:32

    וכן ג'ו, גם נתניה בוראת את עצמה מחדש. למה גבעת אולגה, יא סנוב, לא מסוגל להתמודד עם עיר כמו נתניה למשל??? 🙂

  • גרי אפשטיין  On 24 בספטמבר 2005 at 0:52

    חפשי לי כלה יהודיה.
    אתן לך 10% מהנדוניה.
    finders fee…

  • כרמל  On 24 בספטמבר 2005 at 18:33

    אציע לך את עצמי ואז אוכל לקבל את כל הונך… :-9

  • שפי  On 25 בספטמבר 2005 at 13:19

    לסביח של ברדוגו מאבן-גבירול יש טעם של ברווז-פקין ממולא בסלמון-אבוקדו. עשר שקל אחרי מע"מ, כל-כך זול שלא נעים לי, אחרת הייתי אוכל שם כל יום. איך הוא מעז, למען השם, אני לא הייתי מעז, ואני, בעצם, לא יודע לעשות סביח.

  • תראזימאכוס  On 27 בספטמבר 2005 at 19:33

    כרמל, את שומרת כשרות? נראה שלא, איך זה מסתדר עם כל היהדות שלך? (בטח נשאל בעבר)

  • כרמל  On 28 בספטמבר 2005 at 0:15

    כמו הרבה מאד אנשים במדינה הזו שלא מסתפקים בהגדרות שחור-לבן של דת, אני אוכלת במסעדות לא כשרות ובחו"ל, בד"כ אוכל צמחוני אבל אני חורגת ממנהגי בשביל עופות מיוחדים. עוף אינו בשר על פי ההלכה והילכות בשר חלים עליו מלכתחילה רק כדי לא לבלבל אנשים בגלל הדימיון לבשר. ובכן, אני לא מתבלבלת…

  • מרי ג'יין  On 6 ביולי 2007 at 1:32

    היסטרי, לא מאמינה שכתבת על מוגדור, הייתי שם, ממש אהבתי את המקום. הבעלים יהודים מרוקאיים דרך אגב.

    עיר כל כך אינטנסיבית.

%d בלוגרים אהבו את זה: