שנת יבבה תהיה לכם

שתהיה לכם שנה טובה, שנה של התחדשות, הגשמת חלומות, אושר… מה זה החרטא הזה? א' תשרי הבא עלינו לטובה הערב הוא אינו ראשית השנה היהודית בכלל, אלא החודש השביעי בה. וכל הראש של דג ותפוח בדבש זה מנהגים ולא מצוות מן התורה. ראש השנה בתורה הוא בעצם יום זיכרון (שבתון-זכרון, ויקרא כג') והמצווה היחידה הקשורה ביום הזה היא מצוות התקיעה בשופר בבחינת "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר,כט). מצווה היא לשמוע תקיעת שופר בראש השנה, השופר אינו שייך ליום כיפור כמו שרבים חושבים, תקיעת מוצאי יום כיפור גם היא מנהג בלבד. מסורות מאוחרות למקרא הופכות את ראש השנה ליום הדין שבו אנו עומדים בפני הקב"ה, אבל אנחנו ננסה להיצמד למסלול נפשי מסוים שאנו נשלחים אליו בפשטות דרך הפשט המקראי, כדי להבין מה נדרש מאיתנו באמת במסורת הרוחנית של ראש השנה.

אונקלוס מתרגם את "יום תרועה יהיה לכם כ"יום יבבה יהיה לכם". יום של בכי. קול תרועת השופר הוא קול של בכי, איך התרגום מגיע לרעיון הזה? המילה "יבבה" מופיעה במקום אחד בלבד במקרא, בספר שופטים פרק ה', "ותייבב אם סיסרא". סיסרא הוא דמות הרשע של ספר שופטים, מלך נוכרי אכזרי שלבסוף נהרג, תודה לאל. והנה, אימא של המלך מביטה בחלון, מחכה שבנה האהוב יחזור הביתה והוא "בושש לבוא". היא קולטת שהוא כבר לא יבוא ופורצת בבכי היבבה. הסיבה לשלושת הסטים השונים של תקיעה בשופר שמורכבים מסדר שונה של תקיעות ושברים, נובעת מויכוח תלמודי על הניסיון לחקות את צורת הבכי המדויקת של אם ססרא (מסכת ראש השנה דף לג לא). 

שופר היא המצווה היחידה בעולם התלמודי שנקראת "מבפנים" (מסכת ראש השנה דף כו עמ' א), המשמעות של בפנים היא מתוך קודש הקודשים ממש, המקום שנכנסים אליו רק ביום כיפור, פיזית במקדש אך גם פיזית במקדשה של הנשמה שלנו, בגוף. אז אתם חייבים להודות שזה קצת ביזאר, לבסס ריטואל יהודי מרכזי ורגיש כל כך על הבכי של אימא של איזה "היטלר" מימי המקרא. מה יש בבכי הזה שמנתק אותו מההקשר ומעלה אותו לדרגה כה ראויה לחיקוי? מה העניין עם בכי בכלל?

בית המקדש מייצג בתודעה המיסטית של הקבלה מצב של נון-דואליות, מצב תודעה של הארה. מיד לאחר חורבן בית המקדש, המסורת היהודית איבדה את הקשר למקום הזה ונתקעה בעולם הדואלי של ההלכה, כאשר פה ושם בתלמוד יוצא לו איזה צדיק אזוטרי לשוטט בדרכים, לבקש לו את התודעה הזו בין חורבות ירושלים. בטקסט תלמודי שנכתב מיד אחרי החורבן נאמר: "כל השערים ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו" (בבא מציעא דף נט עמ' א). כאשר הגישה לתודעת המקדש נלקחה מאיתנו, מתחילה מערכת רבנית מצוותית הלכתית וכל השערים להארה רוחנית ננעלו, כבר אי אפשר להיות "בפנים", תמה התקופה השאמאנית של זיווג עם השכינה, כרובי המקדש וכל זה. עכשיו פשוט תשמרו שבת וכשרות ואין עוד לאן להגיע. 

למעט שער אחד שעדיין פתוח, שער הדמעות. יש להן כוח להפוך את הנפש, להעיר את אדם ולעקוף את כל השערים. דמעות הן טכניקה מיסטית מרכזית אצל מקובלים והנושא מפותח מאד בתורתו של הרב חיים ויטל. עידן הנאורות הביא עימו זלזול בעולמו הרגשי של האדם, עולם שאינו רציונאלי, אך הנביאים והמקובלים ידעו להשתמש בעולם הרגש כנתיב פנימי להארה. הריטואלים העיבריים בנויים על סוג של פסיכודרמה, "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ולספר ביציאת מצרים כל שנה. לחוות את זה. לא כקתרזיס, כסיפור שמזדהים עימו, אלא ממש לעבור את זה בפנים. אז מהו נתיב הבכי המוצע לנו כריטואל פנימי בראש השנה?

תיקון הבכי

אם תפתחו את מחזור ראש השנה עכשיו, אחרי הקריאה הזו, תוכלו להבחין בדפוס שאף אחד מחכמינו לא נתן עליו את הדעת באלפיים השנה האחרונות, שהרב מרדכי גפני הצביע עליו לראשונה כחלק ממחקרו על החסידות: כל הקטעים שנבחרו בקריאת ראש השנה ובהפטרה לימי החג, עוסקים בבכי! הגר וישמעאל בוכים במדבר וחנה העקרה בוכה בהפטרה. עלי הכהן שאינו מזהה את עומקו וכוחו של בכי זה ובטוח שחנה שיכורה מודח זמן קצר אחר כך, כמסר ברור שאדם אשר אינו מכיר את כוח ההתמרה של הבכי ומזהה סוג בכי זה, אינו ראוי להנהגה. בהפטרת היום הבא יש לנו את רחל שמבכה על בניה ויש עוד. העולם ההלכתי שבוי בקונספציה הפטריארכאלית של יום הדין ולא שם לב שבכל הטקסטים של ראש השנה יש נשים שבוכות עבור הדור הבא. 

מעניין לציין שתיאור יום הגאולה וההארה הגדול של ישראל בירמיהו, המופיע בהפטרה זו, הוא: "בבכי יבואו ובתחנונים אוליכם על נחלי מים בדרך ישר". הרבי נחמן מברסלב נהג לומר שכל החיים הם "תיקון הבכי". לאחר חטא המרגלים במקרא, בני ישראל בכו בכיית חינם ולכן קיבלו נתיב רוחני של בכייה לדורות. ללמוד לבכות ממקום אחר. ישנם שלושה סוגים של בכי: בכי טרום-פרסונלי, ללא מודעות, כמו בכי של תינוק. בכי פרסונלי, שזה עיקר סוגי הבכי שאנחנו מכירים, הנובעים מנגיעה ברגש עמוק של עצב או שמחה בתוכנו וקשור לאירועים שמפעילים אותנו בחיינו. ויש בכי טרנס-פרסונאלי, בכי של הארה, של השתתפות בצער השכינה והכרת כוחה האמיתי והעמוק של הדמעה. הבכי האישי משמש נתיב מעבר לבכי הפוסט-אישי ואפשר רק על זה ללמוד קורס שלם בחסידות. 

אבל אנחנו נקנח בסגירת המעגל של אם ססרא ומשמעות בכי ראש השנה. כל השנה אנו חיים את המסכות שלנו שאנו מזוהים איתן. אדם מזוהה עם העבודה שלו או המפלגה שלו והרבה מאד מאיתנו מזוהים דרך בני הזוג או הילדים שלנו, זהות אשתו-של או זהות של אימא, שהעצמי החי מאחוריה נשחק. לאם ססרא שלנו קוראים… אם סיסרא. אין לה שם. ושם, במסורת היהודית הוא זהות עצמי ייחודי וניצוץ אלוהי, השם כשם השם. טקס השופר משחזר רגע מסוים בחייה של אם ססרא, הקולטת שהבן שלה שדרכו הבנתה את זהותה איננו עוד. "ונשקפה בעד החלון", רואה את ההשתקפות של עצמה, ומבינה שה"אובייקט המעברי" הזה בלשונו של ויניקוט, התחליף לקשר הבלתי אמצעי עם העצמי ועם האל, איננו עוד. הכאב באבדן ילד כרוך בכאב של אובדן הזהות שלך. 

שופר הוא כלי שאמאני של בכי ומטרתו לזעזע את שערי שמיים ושערי האישיות, כדי שכל אחד מאיתנו יסיר את המסכות האלה. הבכי הוא דרך לטהר, לקלוף קליפות, להיות מוכן לעמוד מול הראי ולהגיד שהחיים שלי זה בלוף ושיקרתי, אני לא חיה את הסיפור שלי ובניתי מנגנונים ליצור לעצמי אשליה שאני בסיפור שלי. זה בכי שמתיר את המבוכה (אותו שורש) של מי אני ומה אני. וזוהי משמעות "יום הזכרון", להיזכר מי אני.

ראש השנה מתקיים ביום מולד הירח, יום חשוך. הוא תמונת הראי של א' ניסן, תחילת השנה העברית המתקיימת בירח מלא, והוא הזמנה לתוך החשכה של הנפש, חשכת טרום הבריאה. ראש השנה בחינת ראש השינוי. ומהו סוד השינוי? השינון. החזרתיות, התרגול, השיבה למקום הזה מדי שנה, מעומק השינון מגיע השינוי. ולפעמים צריך להגיע לבכי מהסוג העמוק והמטלטל והכואב הזה כדי להחליט על/לחוות שינוי של ממש. היום הזה מאפשר לנו נגיעה עם המקום העמוק ביותר טרום הבריאה שנמצא בשכבות הזמן הספיראלי שמתחתיו, ממש הערב. על פי האר"י, בראש השנה כל העולם חוזר לקדמותו, למצב לפני הבריאה, ומתקבלת מחדש החלטה האם לברוא את העולם. כל דבר שנמצא בסיפור שלו ועל הדרך שלו נברא מחדש, אבל מי שלא בסיפור שלו מפר את החוזה שלו עם הקוסמוס ולא נברא מחדש. 

הכוונה אינה שהוא מת השנה חלילה, אלא שהוא לא מקבל אנרגיה חדשה בבריאה הנוכחית. הוא נשאר "תקוע" עוד שנה. החיים בסיפור שלי כוללות טעויות רבות אבל טעויות שהן בתוך הסיפור וחלק ממנו. אם היו אומרים לכם שיש לכם עוד שנה לחיות מה הייתם עושים בה? אם מה שהייתם עושים בה די דומה למה שתעשו השנה,  אין לכם ממה לחשוש. הפחד שלנו אינו באמת מהמוות, אלא מכך שלא חיינו. היעזרו בבכי של ראש השנה כדי לנתץ את הפסילים בנפשכם. מה שאני מאחלת לכולנו הערב הוא שנהיה יותר עצמנו השנה.

ונסיים בסיפור חסידי, על הרבי רב זושא החביב עלי, שמספרים כי בכה בכי תמרורים לפני מותו, וכשנשאל מדוע, השיב: "חשבתי על זה שאם אעלה השמיימה, וישאלו אותי: זושא, למה לא היית משה רבנו? או שמואל הנביא? או רבי עקיבא? יש לי הרבה תירוצים. לא היה לי את האינטואיציה שלהם, השכל, התנאים, הפרנסה… אבל אני יודע שלא זאת ישאלו אותי. הם ישאלו אותי: זושא, למה לא היית זושא??? ועל כך אין לי תשובה".

 

.skype_tb_injection {
font-family: Tahoma, Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 11px; font-style: bold; font-weight: bold;
border: 0; margin: 0px 0px 0px 0px; padding: 0px 0px 0px 0px; line-height: normal;
vertical-align:top; text-indent:0; color:#333333; cursor:hand;
background:transparent none no-repeat scroll 0px 0px; height:15px; white-space: nowrap;
}
.skype_tb_injectionIn {
font-family: Tahoma, Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 11px; font-style: bold; font-weight: bold;
border: 0; margin: 0px 0px 0px 0px; padding: 0px 0px 0px 0px; line-height: normal;
vertical-align:middle; text-indent:0; color:#333333; cursor:hand;
background:transparent url(C:\Program Files\Skype\toolbars\Skype for Internet Explorer\inactive_m.compat.gif) repeat-x scroll 0px 0px; height:15px; position: relative; top: -1px;
}
.skype_tb_injectionInAct {
font-family: Tahoma, Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 11px; font-style: bold; font-weight: bold;
border: 0; margin: 0px 0px 0px 0px; padding: 0px 0px 0px 0px; line-height: normal;
vertical-align:middle; text-indent:0; border-width:normal; color:#333333; cursor:hand;
background:transparent url(C:\Program Files\Skype\toolbars\Skype for Internet Explorer\active_m.compat.gif) repeat-x scroll 0px 0px; height:15px; position: relative; top: -1px;
}
.skype_tb_table {
font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 9px; font-style: normal; font-weight: normal;
border: 0; margin: 0px 0px 0px 0px; padding: 0px 0px 0px 0px; line-height: normal;
vertical-align: top; background-position: 0 0; text-indent:0; border-width:thin; cursor:hand;
background-repeat:no-repeat;
}
.skype_tb_tr {
font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 9px; font-style: normal; font-weight: normal;
background:background-image; padding: 0px 0px 0px 0px; margin: 0px 0px 0px 0px; line-height: normal; vertical-align: top;
border: 0; line-height: normal; vertical-align: middle; border-width:thin; text-indent:0; cursor:hand;
background-repeat:no-repeat;
}
.skype_tb_td {
font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 11px; font-style: bold; font-weight: bold;
background:background-image; padding: 0px 0px 0px 0px; margin: 0px 0px 0px 0px; line-height: normal;
vertical-align: middle; border: 0; background-position: 0 0; text-indent:0; border-width:thin; color:black; cursor:hand;
background-repeat:no-repeat;
}
.skype_tb_link,.skype_tb_link:link,.skype_tb_link:visited {
font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 9px; font-style: normal; font-weight: normal;
color: #003366; text-decoration: underline; background:background-image;
}
.skype_tb_link:hover,.skype_tb_link:active {
color: #FF0000; background:background-image; font-style: normal; font-weight: normal;
font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 9px;
}
.skype_tb_img { border:0; margin:0px 0px 0px 0px; padding:0px 0px 0px 0px; line-height:normal; position:relative; top:2px; }
.skype_tb_hidimg { visibility:hidden;position:absolute;left:0px;top:0px; }

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • רוני  On 3 באוקטובר 2005 at 17:15

    תודה רבה!
    דרך טובה להיכנס לחג
    קצת קשה לי עם כל הטרמינולוגיה הניו-אג'ית (השופר כלי שאמאני?), אבל מילא.
    ובשולי הדברים עלה בדעתי שכנראה התקיעה הפשוטה היא כנגד הבכי הטרום-פרסונאלי, השברים כנגד הבכי הפרסונלי, והתרועה כנגד הבכי הטרנס פרסונאלי, כמו שקראת להם. אני מניח שאפשר לתרגם את הפוסט והטראנס והפרסונלי למושגים קצת יותר עבריים וחמים, אבל שוב, מילא. הרעיון יפה

    וצריך להזכיר שבכל זאת ראש השנה הוא ראש השנה למנין השנים, וכבר התורה מכירה בכך שבספטמבר שנה יוצאת ושנה נכנסת: "בחג האסיף בתקופת השנה" – בזמן שהשנה מקיפה, משלימה סיבוב. נגמרה שנה חקלאית, מתחילה חדשה

    אז שתהיה לך שנה טובה בכל אופן!

  • כרמל  On 3 באוקטובר 2005 at 17:56

    3 סוגי הבכי.
    וכן השופר הוא כלי שאמאני, מדובר באביזר פולחני מיסטי. הוא צריך להיות לקוח מאייל בלבד כמדומני, אסור שיהיה מפר כדי לא להזכיר את עגל הזהב, ויש לו הוראות הפעלה מיוחדות…

  • קסיה  On 10 באוקטובר 2005 at 10:31

    מבחינתי ראשהשנה וכיפור הם ימים של שיחות עם הבוס

    לא כיף אבל חשוב. בשביל שנוכל להמשיך ביחד.

  • שרון א  On 30 באוקטובר 2006 at 16:30

    הבכי מה..
    שאני מפלפל בתוכי את המלה דמעה,היא עולה ובאה בצורת עמדה,העמדה,מעדה וכו' = מסכות.

    ..אם כי יום הדין וחשבון נפש גורם לחלקנו להיות במקום של תיקון, שיבה לעצמי ומכך הצבת מטרות של 'התחדשות', כל אחד וחלקיו הוא.

    תודה,
    נהניתי לקרוא.

%d בלוגרים אהבו את זה: