כפרה כהתמרה

בדרך לשיעור קונג-פו, דלית אומרת לי שזה נראה לה חסר תועלת לבקש סליחה מאנשים. אין בזה שום התקדמות, זה כמו בעל מכה, נותן כאפה ומבקש סליחה ושוב מתפלקת לו סטירה ושוב הוא מבקש סליחה… לבקש סליחה זה אגו, זה כיסוי תחת ואפילו תירוץ לא להשתנות. הרבה יותר "שווה" לעבוד על עצמי שלא אחזור על הטעויות שבגללן הייתי צריכה לבקש סליחה. בהגות החסידית/קבלית הכפרה היא התמרה. הדברים אינם נמחקים הם מותמרים. זה מאד דומה למה שדלית דיברה עליו: התמרה של הדפוס שגרם לי ליצור את הדבר שעליו אבקש סליחה. הסליחה, באופן אירוני, אינה מועילה לי, היא דווקא מרפאה את האדם שאמור לסלוח כי הטינה מרעילה את נשמתו ולא אותי.

אחת הקריאות במחזור ראש השנה שהתייחסתי אליהן בשבוע שעבר היא הקריאה על סילוקה של הגר למדבר, שם היא בוכה את הבכי הראשון בתנ"ך והאל מתעלם ממנה. לא לה הוא עונה למרות שאליה הוא מדבר, לא אותה הוא שומע אלא את "קול הנער" ישמעאל, שימו לב לנוסח בבראשית כא'. המפרשים נחלקים/ות לכאלו שמצדיקים את שרה אימנו ורואים בה גיבורה ומוצאים כל מני תירוצים להכפיש את הגר שמזלזלת בה, וכאלו שעושים/ות מהגר גיבורה פמיניסטית. בשיעור האחרון שלנו על בכי כטכניקה חסידית, הרב גפני הציג בפנינו תזה מקורית מרתקת על סוג הבכי של הגר והקשר שלו ליום כיפור ולסיפור של העם והנפש שלנו. 

כשהגר מוצאת את עצמה במדבר זו לא הפעם הראשונה שהיא שם. טכניקה מסורתית של חוקרי מקרא היא להשוות בדקדוק ובתשומת לב בין מצבים שחוזרים על עצמם, בין הפעם הראשונה בה היא ברחה מידיעה המענות של שרה בפרק טז, לבין הפעם הזאת בה היא שולחה לשם. סיפורי הפעמים האלה כמעט הפוכים: בפעם הראשונה היא בורחת ומלאך ה' מוצא אותה על המים בדרך שור ואומר לה לחזור ולהמשיך להתענות. מה הוא סאדיסט? בפעם השניה במדבר אנחנו שמים לב שישמעאל הוא כבר לא זהות בפני עצמה אלא "הילד", שהיא מנוכרת, שמה אותה במרחק רב ממנה, יושבת מנגד (זה מודגש פעמיים כסמן ניכור) ובוכה כי לא רוצה לראות במותו, בגלל שאין להם מים כבר. תשימו את עצמכם במקומה, זה לא נראה לכם קצת אכזרי, להשאיר את התינוק חשוף ורחוק? גם אם הוא ימות במדבר לפחות שימות חבוק בזרועות אימו, לא? מה הסיפור של הגר כאן?

מהפעם הראשונה שלה במדבר אנחנו למדים שהגר מכירה את המדבר. המלאך מצא אותה ליד פלג מים ונראה שמים היא יודעת למצוא. יותר מזה, המקום הזה שבו היא מצאה מים, דרך שור, הוא רמז ענקי לסיפור האמיתי פה, כי בספירלת ההתפתחות הבאה של החוקיות הזו, ספר שמות בפרק טו, זה המקום שבני ישראל יגיעו אליו ביציאה ממצרים ומשה יתקשה למצוא שם מים ויהיה לו בלגן עם העם. ככה שהבחורה הזו יודעת לשרוד במדבר יותר טוב ממשה. אף אחד לא קונה את זה שהמים באמת נגמרו לה והיא חשבה שהיא וישמעאל ימותו. למעשה אחרי השיחה שלה עם המלאך הוא פוקח את עיניה והיא מוצאת את עצמה מול פלג מים. האם הוא הופיע שם כדרך נס? הרמב"ם במורה נבוכים אומר על ברכת השחר "פוקח עיוורים", שהכוונה לפקוח את עינינו על מנת שנראה משהו שתמיד היה שם מתחת לאף. הסיבה שלא ראינו אותו זה שהפרספקטיבה שלנו מאד צרה כשאנחנו בצרה, במקום של "מצרים", שדה הראייה שלנו, תרתי משמע, מאד קטן כשאנחנו במצב של קורבן.

אנחנו יכולים ללמוד רק מתשומת הלב הפשוטה הזו לנושא המים (ומזה שאחרי השיחה הזו הגר נותרה עם ישמעאל במדבר פארן ושם הוא גדל, אז כנראה שהיא יודעת למצוא שם מים בכל זאת…), שהגר התבכיינה את הבכי הראשון המופיע במקרא, בכי של קורבנות. היא ויתרה על עצמה ועל הילד והפכה גם אותו לקורבן ללא קשר להזדמנויות במציאות. היא לא השכילה להתמיר את העינוי והסבל של חייה למסע של צמיחה וגדלות. ההתמרה הגדולה ביותר היא של סבל לסובלנות, של עינוי לחמלה.

הגר היא מבחינות רבות ארכיטיפ שהוא תמונת ראי למשה. שם התינוק זה העם ושרה היא פרעה. זה לא מופרך כלל, יש חיבורים מקראיים מרתקים לסמיכות הזו. למשל המילה "עינוי" נאמרת במקרא רק על שרה שעינתה את הגר ועל פרעה שעינה את העם. גם משה בהתחלה בורח למדבר, פוגש אלוהים, מתכחש לשליחותו, אבל במהלך המקרא משה מתמיר וגואל. העם שהיה עבד ועונה לומד לצאת לחופשי ולמחול מלשון חמלה. זה יהיה עם מוסרי שישבור את התבנית של "זה שהתעללו בו מתעלל חזרה" (לפחות עד לאינתיפאדה..). זה הייעוד שלנו וזו התבנית של כל הנרטיב המקראי שלנו, התיקון הזה לבכי הקורבנות של הגר. ההיפוך של הקורבן היא הקרבה, לעצמי ולאחרים. וכשאנחנו בסיפור מלשון "ספר החיים" שלנו, אנחנו מכפרים ומתמירים במסע הזה במדבר ולא מתקרבנים עד כדי אי ראיית המציאות כפי שהיא. אולי זה בכלל כל הרעיון העומד מאחורי תפיסת הקורבנות הקדומה על חטאים, אגב. זו הכפרה, זו ההתמרה. אז היום, לא חייבים להתקשר לחברים מהתיכון כדי לבקש סליחה. אפשר לזהות את הדפוסים מאחורי הטעויות שלנו ולהבטיח שהשנה הם יותמרו. אפשר לסלוח למי שגרם לנו סבל ולנקות את הרעל הזה מעצמנו.

דבר שאינו מתפתח אין בו קיום אמיתי, הוא אינו חי, צמיחה זוהי הגדרת החיים הפשוטה ביותר וגם המטרה שלהם ברמת הרוח האנושית. אז מחיקת עוולות אוטומאטית היא שקר, זה לא מה שקורה. אל תנוחו על המחשבה הזו לרגע. המחילה אינה משהו שניתן לכם מגבוה אלא החמלה שאתם חשים מבפנים כשאתם מתמירים. אז גמר חתימה טובה גם למי שלא אוסף חתימות. החתימה הזו נכתבת מתוככם.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • דרור פויר  On 12 באוקטובר 2005 at 11:08

    יפה. וגם למדתי כמה דברים חדשים שיעזרו לי בשיחות משפחתיות על שולחן החג.
    זו, כמובן, לא הפעם היחידה בתנ"ך בו סיפור מופיע פעמיים בגרסאות שונות, לפעמים כמעט הפוכות. אפשר לומר שזו הטכניקה בה כתוב התנ"ך: ראשומון. וזאת ללמדנו שכל דבר אפשר לראות אותו מכמה זוויות.

    למרות שאם יורשה לי, אניחולק עלייך בחלק מהמסקנות. לב לבו של העניין הוא בקשת הסליחה, והסליחה עצמה. בפועל, במציאות, לא בראש ולא בלב. זו – ולא אחרת – היא רוח החג: בין אדם לחברו. בפוסט שכתבתי הדגשתי את ה"חברו", אבל עכשיו אדגיש בפנייך את ה"בין": את האינטראקציה, את הדיאלוג, את הפנייה החוצה.

    גמר חתימה טובה

  • גרי אפשטיין  On 12 באוקטובר 2005 at 13:49

    לא היה לי כח לקרוא את הכל.
    אבל מכמה שורות שכן קראתי אז הגר לטאה על עץ וישמעאל הוא פריצת הדיסק של המאה העשרים ואחת.
    סליחה על הכל.
    גרי.

  • אורית  On 12 באוקטובר 2005 at 20:25

    הפיכת ילד לקורבן מצדיקה סילוק למדבר? מעניין איך היה הרב גפני מסביר את סיפור עקידת יצחק: אברהם שהיה מוכן להקריב את יצחק בצורה הרבה יותר אקטיבית, קיבל את מדליית "שתהיה לגוי עצום".

    יכול להיות שהפרשנות של גפני מושפעת מגדרית שלא לומר אתנית?

  • אורית  On 12 באוקטובר 2005 at 20:36

    ואם כבר בדיקה מדוקדקת של מצבים והתעכבות על פרטים, זה אומנם מעורר המון אמפתיה כשאת (או הרב גפני) מתארים את הגר כאם הנוטשת *תינוק* חסר ישע מתחת לשיח, אלא שקריאה קצת יותר מדוקדקת מעלה כי בעת הגירוש למדבר היה ישמעאל בן 14.

    אאוץ', זה קצת הורס את התיאוריה של האם הנוטשת תינוק חסר ישע, לא?

  • כרמל  On 14 באוקטובר 2005 at 0:26

    אנחנו לא עוסקים בהצדקות, זו הפרספקטיבה של המפרשים המסורתיים. הסבל של הגר לגיטימי ואינו מוצדק אבל לדעת גפני המסר כאן אחר ונושא המים שדרכו הוא הגיע לכך מאד מעניין. הוא לא מסוג האנשים שמתעניינים בפרספקטיבות מגדריות ואתניות. אם ישמעאל היה אכן בן 14 (מאיפה לקחת את הנתון?) זה עדו יורת גרוע כי הוא היה עוד פחות חסר ישע וזה מחדד את ההתקרבנות.

    פויר מסכימה עם הפניה החוצה אבל היא נחוצה לדעתי לשם העצמי, הוא זקוק לומר את הדברים ולשחרר אותם, להרגשי שהאדם ממול סלח כמו משקל שיורד מכתפו, אבל בפועל זו עבודה עצמית.

    גרי, אצלי אתה מגיב למופת ובלתי מזיק בעליל, אין על מה לסלוח 🙂

  • אורית  On 14 באוקטובר 2005 at 1:26

    הנתון על גילו של ישמעאל נלקח משני הפרקים שהבאת: כשנולד ישמעאל מצויין כי אברהם היה בן 86. בעת לידת יצחק מציין הכתוב כי אברהם בן מאה שנים. חשבון פשוט.

    אין פה התקרבנות כי אם אישה שמסרבת "לשחק" את המשחק האלוהי ומתאבלת על המוות הממשמש ובא. "אל אראה במות הילד" של הגר עומד מול אברהם המעמיס על יצחק את העצים עליהם ייעקד מייד.
    אין לאבל חוקים ואישה שעומדת לאבד את בנה עלולה שלא להתנהג בגדלות הרוח המאפיינת, למשל, את האב הראשון. קורבניות? אני דווקא רואה פה אנושיות.

    באשר למים, גם בלי להיות יושבת מדבר, את בודאי יודעת שמקורות מים מופיעים ונעלמים לסירוגין עפ"י צחיחות השנה. העובדה כי הגר מצאה פעם מעיין מים קודם לכן לא אומרת שאותו מקור מים מדברי יהיה זמין וגלוי לעין 14 שנים מאוחר יותר.
    עפ"י הכתוב המלאך מראה לה את המים. בדיוק כפי שיראה אותם למשה ובני ישראל. הייתכן שמשה קורבני גם הוא?

    קשה לי שלא להרגיש שאתם כופים על הטקסט פירוש שאינו מתיישב עם הכתוב.

  • Calvin  On 14 באוקטובר 2005 at 3:55

    איני יודע דבר על התמרה, אבל גם בזוהר לא כל מדרש על פסוקים או על רעיון תמיד נוגע במושגים מיסטיים או מופשטים כלשהם – לפעמים הם סתם מדרש יצירתי. אני מניח שאני לא מחדש לך.
    מה בין לבקש סליחה ואגו? לבקש סליחה זה ההיפך-לא אגואיסטי. הסליחה נועדה בשביל הצד השני, כמו שאמרת. מי שגאה מדי לא "ישפיל" עצמו לבקש סליחה ממישהו שלדעתו הוא לא חייב לו בקשת סליחה (או חייב לו אבל לא מוכן לעשות את זה). אדם צריך לעבוד על עצמו בלי קשר- על מה שבינו לבין אחרים, ועל מה שבינו שלבין בוראו (בהנחה שהוא מאמין בזה).
    מה שאני חייב לעצמי לא קשור למה שאני חייב לאחרים שאולי פגעתי בהם.
    בקשת סליחה יכולה להועיל גם לי בכך שאולי אחרים שביקשתי את סליחתם יתייחסו אלי אחרת, ויש כאלה שצריכים ללמוד קצת שפלות רוח שנדרשת כדי להודות בפני מישהו על משהו רע שעשו לו.

  • כרמל  On 14 באוקטובר 2005 at 9:41

    לא לקבל את הדרש הזה. ויכוחים פרשניים וז מהותה של היהדות.

    וקלווין, כמו שהגבתי לפויר אכן לבקש סליחה זה לפעמים להעיז בכלל לבקש וזה מלמד את האדם כל מה שאמרת. אבל אתה מכיר את סוג האנשים שרק צריכים לדעת שוכלם סלחו להם ואז הכל נמחק וזה תירוץ באמת לא להתקדם ואפשר לעשות את אותה הטעות שוב? (דוגמת הבעל המכה) סליחה גם היא יכולה להפוך לקליפה, זה כל מה שביקשתי להדגיש.

%d בלוגרים אהבו את זה: