דגלאס אדאמס, סנטה קלאוס והסנה הבוער

על אף שחג החנוכה אינו חג מן התורה אלא נוסף למעגל השנה היהודי כנגזרת היסטורית, במסורת הרוחנית החסידית יש לחג תפקיד קריטי. על פי תורתו של רבי נחמן מברסלב, חנוכה הוא הסיום האמיתי של התהליך שמתחיל בראש השנה, שבמהלכו אנו מתעברים ומיטהרים על מנת שנעלה כמו עוף חול מתוך האש, נפרוש כנפיים ונברא עולם חדש בתוכינו ומתוכינו החוצה. בראש השנה נקבע התדר של השנה הזו עבורי ובחנוכה אני אוכלת את הדייסה שבישלתי, לפי רבי נחמן, המדד למידת הניקוי מקארמה שהשגתי ב"סלח נא" של יום כיפור, הוא איך עובר עלי חג החנוכה.  

משה רבנו ביקש את ה"סלח נא" על חטא המרגלים שבגינו היתה בכיית החינם של העם שהפכה לבכייה לדורות והתאריך ההוא, ט' באב הפך לסמן אסונות ונחרבו בו שני בתי המקדש. רבי נחמן רואה את חטא המרגלים כחטא ראשוני ושורש כל החטאים כי בגינו בוטלה הגישה המובנת מאליה לתודעה הזו שנקראת "מקדש", המרחב האינסופי הזה שהוחזק עבורנו והזכיר לנו מי אנחנו באמת ומה אנחנו יכולים ליצור. חוסר הקבלה שלנו את עצמנו, את ייעודנו, את הארץ הזאת, זוהי ההתכחשות לחיבור, ביטול העצמי והמקום הפנימי. זה ולא אחר הוא החטא הקדמון.  

על פי רבי נחמן בזמן שבית המקדש היה קיים היינו נקיים מעוונות כי זה היה המקום שבו היינו מתנקים באופן יומיומי ועושים עבודה פנימית באמצעות הקורבן והתפילה. המקדש היה מקום שניקה אותנו מקליפות ומקארמה, כי מהותו הפנימית האלוהית של האדם לא יכולה לשאת את הדברים הללו בכלל והיא חייבת ניקוי יומיומי. חלקנו עושים זאת כיום באמצעות מדיטציה ועבודות פנימיות אחרות. חנוכה, אם כן, עבור רבי נחמן, היא חג שבו אנו עושים חנוכת בית לבית המקדש שנוצר כתודעה בתוך כל אחד מאיתנו, כתוצאה מהתהליך שעברנו מאז ראש השנה. ביום כיפור נכנסים לקודש הקודשים של המקדש וגם של הנפש, אז אם היית שם בכיפור, מגיע לך לחנוך את הבית הפנימי שיצרת. אתה מתפתח ונוצר בך מקום פנימי שבו אתה לא זקוק עוד לבורא חיצוני כי הבורא הוא בך ואתה בורא את מציאותך, סולח לך ולאחרים ומתמיר את עצמך. 

מהפירות של כל זאת אתה נהנה בחנוכה. אלו הן מתנות חג המולד שלך לעצמך. אני חושבת שלא במקרה גם הנוצרים הדביקו את חג לידת ישו בדיוק על התקופה הזו, גם הם חשו באנרגיית הלידה מחדש בתוך האדם. לפעמים נדמה לי שכל המנהגים הדתיים כשלעצמם הם קליפה חיצונית נטולת הקשר שנותרה כתוצאה מייבושו של קסם עמוק מאד, אמת אוניברסלית אנרגטית שמעבר לכל דת ופרקטיס. והתמזל מזלנו שישנן תורות חסידיות וקבליות שחושפות את הקשרים הללו עבורנו, שפותחות את התורה כקידוד עתיק להוראות עבודה אנרגטית עצמית. הזוהר כינה את זה נשמת דנשמת דתורה שתיחשף ותבקע מתוכה לעתיד לבוא. היא כבר שם, צריך רק שינוי פרספקטיבה קל, דרש עמוק שפותח אחרת את המטאפורות. ויש פרשנים חסידיים שכאשר קוראים אותם, חשים שהכל כבר כאן. כאילו הם דיברו אל הדור שלנו ובשפה שלנו מלכתחילה.

42 כנר לרגלי

דגלאס אדאמס היה בנאדם די מחובר ל"force". המספר 42 שהוא כנראה התשובה לשאלתו של בוב דילן "בכמה דרכים על האדם ללכת?", מצוי גם בתורה. התורה מתחילה באות בית ונגמרת באות למד הן לב ול"ב נתיבות חכמה, כאשר נוהגים להוסיף לזה את כלי ההיגוי, 10 הספירות או עשרת המאמרות. בפרשת מסעי יש 42 מסעות של בני ישראל, שעל כל אחד מהם כתוב "ויסעו ויחנו". חנוכה יוצא בכ"ה בכסלו  ורבי נחמן קורא את שם החג כ"חנו בכ"ה כסלו". התחנה הכ"ה, ה-25 במספר, בפרשת מסעי היא חשמונה, כרמז לחשמונאים והיא מרמזת על מקומו המיוחד של חנוכה בדרך הרוחנית שלנו. עוד לפי רבי נחמן, כסלו הוא ראשי תיבות "וירא ה' כי סר לראות" שנאמר על משה שסר לראות את הסנה הבוער. רבי נחמן דורש מכאן שסר זה כמו צר, סר וזועף, אדם שלא יכול לסבול סבל וראה בצרתם של ישראל וסר הצידה כדי להתערב. 

מורי אברהם שלימד אותנו טקסט זה לקראת חנוכה הוסיף: מי שרואה צרה וממשיך בחייו ולא סר לראות, מי שלא מקשיב לאותות וסימנים בחייו ומסתובב רדום ומפספס את דרכו, מי שאין בו את הסקרנות של סר לראות ומעדיף להמשיך בנוחותו והרגליו במקום להתפתח – אנשים אלו לעולם לא יגיעו לבחינת חנוכה. חודש כסלו זה זמן שאדם מסוגל להרים ראש מבוץ היומיום ולראות איפה הוא צובר עוונות, איפה יוצר שליליות כלפי עצמו עולמו ואלוהיו. מי שיעשה צעד זה יכנס למקדש ויזכה לסליחה וחנוכת בית, יתנקה מבפנים, כי זה כבר לא תלוי בבית מקדש פיזי, אלא בזה הפנימי שאנו יוצרים בעזרת אורות החנוכיה, המסמלת את מנורת המקדש ונשמתינו הפנימית. כל הנרות הללו מסמלים גם את כל הדרכים בהם נלך ונדמה לי שמספרם הכולל מגיע גם כן לסביבות ה-42 לערך.

בתלמוד מופיע עניין חנוכה במסכת שבת כאשר עוסקים ב"במה מדליקין". הדיון מתגלגל איכשהוא לנר חנוכה ונשאלת שאלה האם רגע קיום המצווה הוא בהדלקת הנר או בהנחתו בחנוכיה? רבי מרדכי יוסף לניר מאישביץ, פרשן חסידי נועז ומקורי, קורא את עומק השאלה הזו קצת אחרת, בספרו "מיי השילוח": הנחה מלשון הנחיה, כללים והנחיות קבועות של איך צריך לנהוג בכל רגע; הדלקה מסמלת את האור המיוחד שמאיר לנו האל בכל פרט ומעשה בזמן הווה באופן המתאים לי ורק לי. הוא מקביל זאת לפסוק "דבר ה' נר לרגלי ואור לנתיבתי", הכללים נותנים את האור הכללי בדרכנו אך לכל מצב יש את תורתו המיוחדת, בכל רגע יש שם שיעור אישי ולחישה ייחודית עבורנו מהאל הפנימי, כנר לרגלינו. התקבעות לכלל ללא כל הקשבה של ממש להווה ולפנימיותך הופכת טפל לעיקר. יש מצבים שבהם להתפס לחוקים זו בריחה מייעודך ומקריאתו של הרגע ויש בכך פספוס גדול, לפי הרבי מאישביץ. 

מעניין שההלכה היהודית מסמלת את כללי האצבע הקבועים הללו ודווקא היא פוסקת שהמצווה היא בהדלקה ולכן אנו מברכים על הדלקת הנרות ולא על הנחתם. דווקא ההלכה קובעת לפי פרשנות זו שיש מצבים שבהם אתה מצווה להתעלם מהכללים ולהביא את המסר הייחודי שלך בדרכך בזמן הווה. ועוד בעניני רגל, שואלת הגמרא: עד מתי מותר להדליק נר חנוכה? ומשיבה "עד שתכלה רגל מהשוק". על פי הפשט מדובר בשעות הערב עד שאחרון האנשים יסתובבו בחוץ. אך החסידים מפרשים רגל מלשון הרגל, עד שתניח בצד את הכללים וההרגלים המכאניים שמונעים ממך להיות רגיש לרגע, ותכנס למקום הזה של ההקשבה לדבר ה' שהוא נר לרגלך. 

נר חנוכה, לפי הרבי מאישביץ, מלמד אותנו לבקש את הבינה הפנימית של סוד ההדלקה, בתקופה החשוכה ביותר בשנה,  כשידם של כללי האצבע הגדולים לא תמיד משגת, אנו זקוקים לנר הקטן של נשמתנו כנר לרגלנו, שיאיר לנו את הדרך הנכונה לי ורק לי בכל רגע ורגע. 

אז שיהיה לכם חנוכה מדליק.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אלון  On 24 בדצמבר 2005 at 13:56

    דגלאס אדמס יודע מזה
    ?
    אני רציני, הכוונה של דילן היתה ל42 הדרכים ללכת בהן?

  • כרמל  On 24 בדצמבר 2005 at 14:17

    אתה מערבב בין כמה מטאפורות. 42 מופיע במדריך הטרמפיסט. השאלה שארתור דנט המציא לכך דומה לשיר של בוב דילן blowing in the wind. לא יודעת מה דגלאס אדאמס הבין בקבלה אבל המספר הזה אינו סתמי.

    לכל מי שכתב כאן תגובות לא רלוונטיות שמתייחסות לעניינים חיצוניים לבלוג זה שלא יתפלא שתגובתו נמחקה.

  • Jtm  On 2 בפברואר 2006 at 1:18

    אני בן 18. כלומר, אני עדיין ילד, ואני כבר גבר. כיאה לגילי (וגם כי אני פשוט לא יכול להתאפק), אנסח לך תשובה אחת בוגרת ותשובה אחת ילדותית.

    תשובה ילדותית:
    כמו תמיד, הדתיים מכניסים את הדת והאף שלהם לכל מקום שהם רק יכולים. אתם מתעקשים להתערב בכל דבר, ומכניסים מילים לפה של אנשים שכבר לא יכולים לדב בשם עצמם.

    תשובה בוגרת:
    המספר 42 הוא סתמי לחלוטין. דגלאס נואל אדאמס אמנם גדל באווירה דתית, אך בחייו הבוגרים הוא היה אתאיסט לכל דבר, שכתב מאמרים ונשא נאומים בנושא. כל קשר בין המספר 42 לבין הדת הוא מקרי בהחלט (ובואו נודה באמת – התנ"ך הוא כ"כ גדול, מקיף וממצה, שחייב להיות קשר מקרי בין התנ"ך לבין כל דבר אחר על פני כדור הארץ).

    http://groups.google.com/group/alt.fan.douglas-adams/msg/d1064f7b27808692

  • ראובן  On 2 בפברואר 2006 at 5:36

    היי, שמי ראובן, הייתי תלמיד שלך בתק' חזותית בשנה שעברה. הופתעתי לטובה כשראיתי אחד המאמרים שלך במעריב ומשם הגעתי לכאן.

    אני קצת מבולבל לגבי ההתייחסות שלך לאדמס. קשה לי להאמין שאת באמת מייחסת לו כוונה מאחורי 42.

    בספר הרביעי של הטרילוגיה (טרילוגיה שיצא לו ארוכה מדי אגב) אדמס גם מוצא את המסר הסופי של אלוהים לכל בריאותיו: "סליחה על האי-נעימות". אני לא בטוח שהתרגום מעביר את כל הקונוטציות, אבל מדובר במשפט די בולגרי שמשתמשים בו כאשר בונים או משפצים משהו וההליך עלול להפריע לקהל. וזאת הסימן הכי מפורש בין אינסוף הסימנים ללעג של אדמס כלפי הגישות הדתיות על האמת.

    אני רואה את יצירותיו כאלגוריה למצב האנושי מתוך ראיה פוסמודרניט או אבסורדית (אבסורד במובן של הפילוסופיה של קאמוס). אנו נמצאים בעולם חסר כל משמעות קיומית, עולם שלא ניתן להסביר. כל ניסיון להסבר מביא לתוצאות מגוכחות, סתם מספר אחרי בניית מחשב ענק שעבד עשר מיליון שנה. מצב בו אפילו חוקיות הזמן והחלל חסרת משמעות.

    אדמס מונה כמה אפשרויות שיש ליחיד להתמודד עם המצב הזה. 1. להמשיך לחפש את התשובות ולהתאכזב כל פעם מחדש. 2. להעצים את עצמו ולהתנהג כאילו העולם נוצר רק עבורו, כמו הדמות של זאפוד. 3. סתם לשוטט בחיים בלי לשאול יותר מדי שאלות, כמו הדמות של דירק ג'נטלי. להיות בדיכאון מתמיד כמו הרובוט, או לקחת את זה בקלות ולצחוק כמו שאר הדמויות.

  • כרמל  On 2 בפברואר 2006 at 9:08

    jtm – אני לא דתייה. בכלל. אולי לא הבנת. זה כל העניין. זו דווקא אני שדוחפת את האף שלי לעניינים שהדתיים מנסים לשמור לעצמם בטענה שהם שייכים גם לי והמסר בהם רחב יותר.

    לראובן, איזו הפתעה. כמובן שאני מכירה את גישתו ההומוריסטית של אדאמס ואני לא חושבת שבאמת הוא מאמין במשעות דתית מיסטית כלשהי, אם כי דרך ה"אקזיסטנציאליזם" הציני שלו הוא מחובר לא פחות. למעשה שני הקצוות מאד מאד קרובים במהות, יותר מאשר כל אחד מהם לכולנו באמצע, זה מעין עקרון כזה, כמו שוטרים וגנבים ופלסטינים ומנתחלים. כל מה שרציתי להגיד הוא שהמספר הזה הוא ממש לא סתמי, לא יודעת איך הוא צץ לו בראש, אבל יש לזה משמעות קבלית ידועה. אולי הוא היה מודע לזה וזה חלק מהדברים שהוא צוחק עליהם, אולי זה במקרה. אני עדיין חשובת שהוא איש חריף ומאד מחובר לחיים ובעל כבוד לכל דבר שחי כפי שהדבר מתבטא בספר האחרון שכתב. זה מאד "אלוהי" בהגדרה שלי, לא אכפת לי איך זה בהגדרה שלו.

%d בלוגרים אהבו את זה: