ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה

(זכריה, פרק ג' פסוק ז')

הפוסט הזה חריג ויש בו בקשה חריגה, אולי קצת חצופה אפילו. אז התאזרו בסבלנות ותנו לי לעשות לכם ריכוך, בסדר?

פעם כשעוד האמנתי שאני ואתה נשנה את העולם היה לי עניין בפוליטיקה. אני זוכרת את עצמי בגיל 16 בחוג בית של ביבי בפתח תקווה, מתרשמת מהכריזמה שלו. לא הייתה לי עדיין זכות בחירה אבל אימא שלי הייתה מוכנה לבחור מה שאבקש ממנה ובלבד שאסדר את הארון. בעשר השנים האחרונות בקושי פתחתי טלוויזיה ולעיתים נדירות אני מציצה בעיתון. הפכתי לחלק מהרוב הדומם הציני שמבטל כל דבר שיגידו לו ומחכה שמשהו אחר לגמרי יקרה מאליו.

מתי שהוא השנה הבנתי ששום דבר לא יקרה מאליו. ואיפה שהוא בין לחוש קורבן חסר אונים של כוחות גדולים ממני, לבין התנתקות מוחלטת מהמשחק הזה, יש את האופציה של עשיית המיטב שלי, השתתפות פשוטה, עשייה קטנה ויומיומית. יש תמיד דבר אחד שאפשר לעשות כדי לתרום לכוחה של איזו מסה קריטית. כמה גדול הפיתוי לבטל את חשיבותה של העשיה הקטנה הזו. אבל זה הדבר היחיד והמיטב שאדם אחד בכלל יכול לעשות וכל כך הרבה כוחות חוברים להם יחדיו כדי להוציא לו את החשק לעשות זאת, שחלילה דבר לא יסכן את מערך הכוחות הקיים.

המציאות הפוליטית גודרה כך שכמעט ולא ניתן להכניס פנים חדשות לכנסת והכוחות המושחתים הקיימים מכריחים אותנו לבחור ביניהם. בכל מערכת בחירות נדמה שחובה עלינו לתרום את תרומתנו האזרחית ע"י בחירה באחד מהכוחות שממצבים את עצמם כ"ריאליים". אנחנו לא מעזים לתת את הקול למפלגה קטנה ולא "ריאלית" כאילו שמינה צמח כבר קבעה מה זה ריאלי. אותם כוחות גדולים, באמצעות התקשורת, כל הזמן משדרים לנו מסרים לגבי מה ריאלי ומה לא, ולרגע אנחנו שוכחים שהכול בועה וירטואלית ובידינו הכוח.

הסיבה היחידה שהסקרים דומים כל כך לתוצאות האמת זה בגלל שאנחנו מטומטמים ואין לנו אומץ לתת את הקול שלנו באופן אותנטי. זו תופעה מוכרת שבנאדם הולך לקלפי עם החלטה מסוימת ופתאום הוא מרגיש את כל גורל המדינה על כתפיו וידו רועדת לכיוון פתקית של הליכוד. הרי זה שיא האירוניה והתסכול, ושם בדיוק אנו משחקים לידי הסטטוס קוו של הכוחות הקיימים.

יש מאיתנו שפשוט כבר לא בוחרים, יוצאים לטיול ביום הזה, כי מה זה משנה בכלל. למעשה אחוז הבוחרים מצוי בכזו ירידה שעוד מעט מספר האנשים שלא בוחרים יעלה על אלו שכן. מספר האנשים שהפכו ציניים וחדלו להאמין שיש להם בכלל כוח הוא באופן פרדוכסאלי גדול יותר ממספר האנשים שמממשים בפועל את הכוח להכריע מה יקרה כאן. אם הייתה דרך לגבש את כל מי שכבר איבד עניין, להצית מחדש אמונה בכל מי שמבטל אותך בציניות… כמה כוח יש במסה הזו של חסרי הכוח. אבל אם הייתה דרך כזו, "שינוי" כבר הלכה בה ושרפה עוד כמה גשרים אל האנשים האלה. אלינו.

אז מה נשתנה ומה בעצם אני עומדת לבקש מכם?

צעד קטן, יומיומי, בכיוון ריאלי ובונה. יש איש אחד, שמו עופר אבן. הוא לומד איתי קונג-פו וחוץ מזה הוא שותף במשרד עו"ד בכיר, לשעבר ראש עמותה של חולי סרטן, איש שמתנדב במשמר האזרחי ועושה כל מני דברים כאלה שאנשים כמונו רק אומרים שאם היה לנו זמן היינו עושים למען החברה והילדים והעתיד… אז עופר לא אומר הוא פשוט עושה. אולי זה ההבדל בינינו לבין אדם שפגש את המוות מקרוב ומאז אכפת לו מאד מהחיים. עופר ניסה לרוץ עם "ישראל אחרת" בבחירות הקודמות אבל גילה, לדבריו, ששינוי אמיתי במדינה הזו אפשר לעשות רק מתוך המפלגות הגדולות. אז ביום ג' הוא יתמודד בפריימריז של העבודה במחוז דן. 

אני יודעת שזה לא מזיז לכם, מבינה אתכם, גם לי הפריימריז בעבודה בד"כ לא מזיזים את השחלה השמאלית. אבל במקום לשבת ולקטר שלא יישאר שום דבר במדינה הזו להגן עליו, אימצתי את הסיסמא של עופר: "אם המציאות לא נראית לך – אל תברח, תקבל, תעמעם, תתפשר, תתרגל, תגיד מחר – פשוט תקום ותשנה אותה למציאות שאתה רוצה". בשבוע הבא אני תמיד אוכל לחזור להיות צינית, אבל השבוע ביום ג' 17.1 אני מתכוונת לעשות משהו מטורף שהוא כל כך לא כרמל, ולמעשה לכרמל אין בכלל זמן לעשות את הדברים האלה – להצטרף למטה של עופר אבן. 

ביום ג' אני מתכוונת לצלצל לסבא ולסבתא שלכם בראש העין ולהציע להם טרמפ לקלפי, לחלק חומרי הסברה ולעשות כמיטב יכולתי לתרום לכך שאיש אחד ישר וחרוץ שלא מתעניין בעמדות כוח, יעלה קצת את מפלס היושר והאכפתיות (וגם את הIQ) בכנסת וייעשה עבורנו שירות אמיתי. אז מה רציתי לבקש מכם? אה, זה פשוט: מכירים חבר/ת מפלגת העבודה בר"ג, גבעתיים, ק.אונו, יהוד, ראש העין, פתח תקווה או כל מה שנחשב מחוז דן? תגידו להם שכרמל אמרה שיזיזו את התחת שלהם לקלפי ויבחרו בעופר, כי אנחנו רוצים לפחות בנאדם אחד נורמאלי בכנסת. אני רצינית, פשוט תגידו להם.

אני חושבת שרק לאחרונה הבנתי משהו חשוב בגישה היהודית. מסביבי אומרים כל הזמן "העיקר הכוונה", מוכנים לסלוח לאנשים על עוולות רק בגלל שהכוונה שלהם הייתה טובה ובכל מני שיטות רוחניות משתמשים בכוונה כתירוץ לאי עשייה/עשייה שטחית של פרקטיס זה אחר. היהדות לא קונה את העניין הזה של כוונות. כוונה היא מרכיב חשוב ויש עליו הרבה עבודה במסורת היהודית אבל היא לעולם אינה השורה התחתונה.

כל מעשה, וכל מילה שנהגית בקול, אפילו בלחש, הם בעלי משקל גדול יותר מהכוונה, ועצם הוצאתם לאוויר המציאות הגשמית הם הצהרת הכוונות הברורה ביותר. רק לאחרונה אני סולחת לישעיהו ליבוביץ על מה שתפסתי כרדוקציוניזם ומבינה את גדולתה של התפיסה שלו: מספיק להסיח את הדעת מהעיקר עם כל הבובמייסעס על קבלה וטעמי מצוות, פשוט פאקינג תעשו את זה. תעשו.

אז במקום להנהן למקרא הפוסט הזה, בואו נעשה תרגיל קטן: שלחו את הלינק או תרימו טלפון לאדם רלוונטי אחד. עכשיו. שלחו מילה לחלל האוויר, עשו מעשה אחד קטן. אל תשפטו את המעשה או המילה, אל תגידו "למה שהוא בכלל יקשיב לי" ו"מה בכלל יכול לצאת ממשהו שאני אעשה עכשיו?" או "טוב נראה אולי מחר". תעקפו את כל מחשבות הביטול העצמי הלל ופשוט תעשו, ככה, כי ביקשתי וכי זה לא עולה לכם וכסוג של ניסוי, טוב?

כי ההבדל היחיד בינינו לבין מלאכים זה שהם עומדים ואנחנו הולכים. הם אולי יודעים יותר ויש להם הרבה מה להגיד אבל אנחנו אלו שזוכים לפעול וזה אולי מותר האדם מהמלאך. בפשטות, לפעול. אז אני אשמח אם תצטרפו אלי לניסוי הקטן הזה שבו אני מפסיקה להיות משקיפת או"ם יודעת-כל במרפסת המלאכים הציניקניים ופשוט עושה משהו קטן ו"חסר חשיבות" ומעבירה את זה הלאה. כמו בנאדם.

יש מצב?

 פרטים ומצע של עופר

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • חנן כהן  On 15 בינואר 2006 at 0:24

    פרסמי את הפוסט הזה בפוליטינט

    politinet.co.il

  • כרמל  On 15 בינואר 2006 at 2:05

    מה זה. נראה מה זה יעשה 🙂

  • ישענר זאף  On 15 בינואר 2006 at 13:42

    אני בעד מעורבות.
    מאד בעד להפסיק עם הציניות וחוסר האכפתיות…

    די, כמה אפשר.
    לא נמאס?

  • יואב  On 15 בינואר 2006 at 15:54

    שלום עופר,

    ראשית למען ההגינות והיושר, אני חייב להודות שרמת האמון שלי בעורכי דין בכלל ובעורכי דין ששמים פניהם לכהונה ציבורית אינו ניצב בראש רשימת המועדפים שלי.

    יחד עם זאת, כמי שכותב ברשימות וכאחד שעוקב תדיר אחרי רשימותיה של כרמל וייסמן לא יכולתי שלא להתפעל מהמאמץ שהיא עשתה כדי לשבח ולקלס את פועלך.

    לפני שאומר מילה אחת בגנותך, הנה לך סיפור:
    אנחנו, רעייתי ואנוכי עוד מעט בני חמישים. יש לנו ארבעה ילדים ומקומנו היה בבמרכז הארץ באחת משכונות היוקרה.

    אנחנו בעלי השכלה גבוהה ושניים מתוך ארבעת הצעירים הוכרו רשמית כמחוננים למרות שגם שני האחרים לא נופלים מהם (הם פשוט לא נגשו לבחינות..)
    למה זה חשוב?
    כי החלטנו להעמיד את הבית ברחובות למכירה, לעזוב את מרכז הארץ, לעבור לצפון לעמק חרוד למען הדיוק ולהתפרנס מתיירות כפרית.

    ביקשנו להקים בית בגדעונה, יישוב קטן שלא מצטיין במיוחד ברמתו הסוציו-אקונמית הגבוהה במטרה לתרום לעצמנו ולקהילה.

    תבין שהגעה של משפחה כמונו ליישוב הקטן היא לא דבר שקורה כאן לעיתים קרובות, מה גם שהמקום שלנו היה אמור לייצר עוד כחמישה מקומות עבודה נוספים במקום מוכה אבטלה. הוועדה המקומית והיישוב כולם ברכו אותנו על היוזמה וכך הלאה …

    סופו של הסיפור? השקענו 600 אלף דולר בפרוייקט, שקענו בחובות, כל התחיבויות הוועדה המקומית גלבוע למתן היתרים עלו בעשן והם רק מציבים מכשול על פגע, הוועדה המחוזית מציבה אף היא אפשרויות בלתי סבירות וכל מערכת השלטון הארור הזה פשוט חונקת אותנו למוות.
    בנינו על נכס מקרקעין שלנו. לא קיבלנו עזרה מאף גוף ממשלתי וכל עולם השלטון עומד עלינו לכלותינו.

    ממצב של משפחה מבוססת וחזקה הפכנו להיות דקה לפני פשיטת רגל והתמוטטות מוחלטת בגלל עיקשות לב וגבהות מצח שלטונית מטורפת לחלוטין ושיכורת כוח.

    כולם משקרים ללא בושה, מסתירים, מעוותים, רוצים "תרומות למשפחות נצרכות" (שלהם כמובן ..) ועושים כל שהדימיון יכול להמציא כדי "להוריד לנו את האף"

    "לשים אותנו במקומנו" הכוונה היא: איך אנחנו מרשים לעצמנו לבוא בראש מורם, לא לבקש חסדים ותמיכות ולנסות להסתדר בלי המנגנונים המטורפים.

    פשוט להתפרנס בכבוד, לחיות בכבוד ולהראות שאפשר אחרת.

    ****

    עכשיו רק תסביר לי למה שאני לא ארצה לקשור שק מלא אבנים לכל מי שכורך עצמו במערכת השלטונית המתועבת הזאת ואחלום על להטביע בלב ים רחוק?
    אל תענה לי. זה בסדר אני ממש לא מצפה לתשובה.
    אם תחליט בכל זאת שיש לך מה להגיד רק תעשה טובה … אני אהיה אחרת … תנסה ותראה … וצריך לשנות …
    עזוב. או.קיי?

    תן לי סיבה אמיתית למה אידיוט כמוני שהאמין שכן אפשר בארץ הזאת לבנות ולעשות בלי לגנוב ובלי לשקר, למה חמור כזה גדול כמו שאני רואה במראה שחשב שכל סיפורי השוחד והשחיתות זה רק אצל הקבלנים הגדולים והכסף המושחת, למה טמבל כמוני שהאמין שיש אלטרנטיבה והלך באמת לעשות מעשה. רק תסביר לי למה אני צריך בכל להאמין למישהו מכם?

    תודה על נפח התיבה שלך שגזלתי לרגע.
    יואב

  • כרמל  On 15 בינואר 2006 at 16:13

    יש זמן לקרוא את הבלוג שלי יומיים לפני הפריירמריז, אני לא חושבת שהוא מודע לרשימה הזו בכלל.

    אבל לאנשים כמוך בדיוק אני מדברת כי אני בדיוק כמוך בעניין הזה, לא מתעסקת בדברים האלה ולא מאמינה לאף אחד. החלטתי לעזור לעופר בדיוק בגלל זה, בגלל ההיכרות האישית. אני מכירה הרבה מאד אנשים אמינים ומקסימים שעושים המון דברים במציאות החברתית אבל עופר הוא הראשון מביניהם שהחליט שצריך להפסיק לקטר ולנסות פשוט להכנס למערכות הגדולות.

    אפשר לעמוד מבחוץ ולקטר כל החיים, אבל אפשר גם פשוט להדליק נר קטן ולקוות שהוא ייתפס בוילון ויצית אש גדולה. מה אני אגיד לך, ההתלהבות שלו עשתה לי חשק להקים גם כן מפלגה ולקרוא לכל האנשים הטובים שבחיים לא חשבו להתעסק בפוליטיקה ונמאס להם מהכל ולראות שיש לנו כוח, לכל המאוכזבים הפרטיים האלה יש המון כוח כשהם יחד.

    אני החלטתי לשנות ממנהגי האסקייפיסטי רק בגלל שזה לא ישרת אותי לעמוד בצד פגועה ומאוכזבת מהמערכת. זה הרבה יותר ישרת אותי לשים יד ולתת דחיפה קטנה משלי למישהו ישר שמוכן להקריב את עצמו למעני ואני מאמינה שלרוץ לכנסת זו פאקינג הקרבה.

  • גלי  On 15 בינואר 2006 at 17:56

    כרמל, כל הכבוד על היוזמה הזאת.
    ובלי קשר:גם אנ מאוהבת קשות בתאומים פרד וג'ורג'.

  • שי  On 15 בינואר 2006 at 18:21

    הכאב שלך מובן. אלוהים יודע כמה שותפים לו במדינתנו הקטנה. אבל אל תיתן לכאב הזה לעוור אותך. אל תיתן לכעס להיות כל מה שאתה רואה. לחסום בפניך את האפשרות שיהיה טוב.

    עופר מנסה לשנות.

    לא בטוח שהוא יצליח. לא בטוח שהוא יצליח לעזור לך. אבל הוא מנסה. גם אני מכיר את האיש קצת.

    הוא באמת מנסה.

    ואם יש סיכוי לקצת טוב בעולמנו הקט, אני מוכן לתת לזה איזה שעתיים משלי גם.

    (ובאופן די מרתק, אני טיילתי ברגל בישוב גדעונה אתמול אחרי הצהריים. צירוף המקרים המבעית הזה גרם לי לענות לך וגם להחליט שאני תופס את הגל של הרוח המעניינת הזו ומבטיח לעצמי איזה מקום בקלפי בראש העין. מי יודע, אולי גם נמצא שם את אהבת חיי, בקצב הזה…)

  • עופר אבן  On 15 בינואר 2006 at 22:03

    האמת היא שקראתי, ונדהמתי מהעשיה של כרמל, אותה אני מכיר אומנם מלימודי הקונג פו, אבל לדעתי לא החלפנו יותר מ 30 מילים בכל חיינו.

    יואב, אני לא אגיד שאהיה אחרת, שונה, אני אגיד מי אני, מאיפה באתי ולאן אני הולך, מאז שכמי שהיה נער חולה סטן לפני כ 20 שנה, החיים שלי קיבלו תפנית,
    אני תמיד צוחק כששואלים אותי איך אני כותב את שמי – עופר עם "ו" או בלי "ו" ואומר, כי מעפר באתי ואל עפר אשוב,
    באמצע – אני עופר.

    אני לא בא ומחלק הבטחות ומבטיח גדולות ונצורות, אבל אני כן יודע שב 15 השנים האחרונות, אני משקיע זמן לא מבוטל בעשייה למען ילדים חולי סרטן, ילדים במערכת החינוך, ילדים איתם אני נתקל כמתנדב בבילוש נוער במרחב דן, ועוד הרבה עמותות שונות.

    אני יודע שאני מחפש משמעות לעשיה שלי בחיים, אני יודע שאני רוצה לשנות, אני רוצה לדעת ביום בו אעצום את עיני, כי הזזתי משהו, אפילו משהו קטן כאן במדינת ישראל לכיוון חיובי.

    אני עושה את מה שאני עושה, כי הסיכון היחידי שאני רואה לנגד עיני – הוא הסיכון שאצליח במה שאני רוצה.

    כי אם לא אנסה, ויתרתי מראש, ואז תמיד אוכל להיות מאותם אלו שאומרים – אבל.. אם הייתי עושה…

    אני החלטתי לעשות, עם כל הגועל והדחיה מהפוליטיקה.
    נכון, יכול להיות שאהיה כמו האחרים, יכול להיות שאכשל, יכול להיות שלא אצליח,

    אבל אולי לא.

    בשביל הסיכוי הקטן הזה אני מתחיל לצעוד בדרך הזו.

    תודה לכרמל מכל הלב,
    ותודה לכל המגיבים על עצם הדיון

    עופר אבן
    052-5202050

  • עופר אבן  On 15 בינואר 2006 at 22:05

    במקום סרטן, האמת היא – די דומה – רק שמסרטן אפשר להחלים….

    לילה טוב

    עופר

%d בלוגרים אהבו את זה: